כְּכוֹתֶבֶת שֶׁאָמְרוּ, בְּגַרְעִינָתָהּ: אוֹ בְּלֹא גַּרְעִינָתָהּ? בָּעֵי רַב אָשֵׁי: עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה, בִּקְלִיפָּתָהּ אוֹ בְּלֹא קְלִיפָּתָהּ, בְּלַחָה אוֹ בִּיבֵשָׁה? רַב אָשֵׁי לָא מִבַּעְיָא לֵיהּ הָא דְּרַב פָּפָּא, ״גַּסָּה״ אִיתְּמַר — כֹּל כַּמָּה דְּגַסָּה. רַב פָּפָּא לָא מִבַּעְיָא לֵיהּ הָא דְּרַב אָשֵׁי: לַחָה — שִׁבּוֹלֶת מִיקְּרֵי, שֶׁלֹּא בִּקְלִיפָּתָהּ — אוּשְׁלָא מִיקְּרֵי.
גוש התמר הגדול שעליו אמרו שהוא השיעור הקובע חיוב על אכילה ביום הכיפורים, האם הכוונה לנפח של תמר גדול עם הגלעין שלו או בלי הגלעין שלו? רב אשי שאל שאלה דומה: המשנה הקובעת כי עצם שהיא בגודל גרגר שעורה מטמאה בטומאת מת, האם הכוונה לנפח של גרגר שעורה עם קליפתו או בלי קליפתו? והאם מדובר בגרגר לח או יבש? הגמרא מבהירה: רב אשי לא שאל את השאלה שרב פפא שאל, לגבי גודל גוש התמר ביום הכיפורים, מפני שהתשובה הייתה ברורה לו. מאחר שנאמר במשנה: גדול, הכוונה היא לגדול ככל האפשר, וחייבים לכלול בכך את הגלעין. לעומת זאת, רב פפא לא שאל את השאלה שרב אשי שאל לגבי גודל גרגר השעורה, מפני שהתשובה הייתה ברורה לו. שעורה לחה נקראת שיבולת ולא שעורה; בלי קליפתה היא כבר אינה נקראת שעורה אלא נקראת אושלא. לכן, המשנה חייבת להתייחס לשעורה יבשה בתוך קליפתה.
אָמַר (רָבָא) אָמַר רַב יְהוּדָה: כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה שֶׁאָמְרוּ, יְתֵירָה מִכְּבֵיצָה. וְקִים לְהוּ לְרַבָּנַן דִּבְהָכִי מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ, בְּצִיר מֵהֲכִי — לָא מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ. מֵיתִיבִי: מַעֲשֶׂה וְהֵבִיאוּ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לִטְעוֹם אֶת הַתַּבְשִׁיל, וּלְרַבָּן גַּמְלִיאֵל שְׁתֵּי כוֹתָבוֹת וּדְלִי שֶׁל מַיִם. וְאָמְרוּ: הַעֲלוּם לַסּוּכָּה. וְתָנֵי עֲלַהּ: לָא מִפְּנֵי שֶׁהֲלָכָה כָּךְ, אֶלָּא שֶׁרָצוּ לְהַחֲמִיר עַל עַצְמָן.
רבא אמר שרב יהודה אמר: הנפח של תמרה גדולה שאמרו הוא גדול יותר מנפח ביצה. לחכמים יש מסורת מקובלת שעם שיעור זה של מזון, דעתו של האוכל מתיישבת, והוא אינו מתענה. פחות משיעור זה, אין דעתו מתיישבת. הגמרא מקשה ממה שלמדנו: מעשה היה בחג הסוכות. הביאו תבשיל לרבן יוחנן בן זכאי לטעום, והביאו לרבן גמליאל שני תמרים וקנקן של מים. רבן יוחנן בן זכאי ורבן גמליאל אמרו להם: העלום לסוכה, ונאכל שם. ונשנתה ברייתאבעניין זה: הם לא נהגו כך מפני שזו ההלכה, שמאכל כזה חייב להיאכל בסוכה. אלא רצו להחמיר על עצמם ולא לאכול דבר מחוץ לסוכה.
וּכְשֶׁנָּתְנוּ לוֹ לְרַבִּי צָדוֹק אוֹכֶל פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה — נְטָלוֹ בְּמַפָּה וַאֲכָלוֹ חוּץ לַסּוּכָּה, וְלֹא בֵּירַךְ אַחֲרָיו.
מצד שני, הגמרא מדווחת: וכאשר נתנו לרבי צדוק אוכל שהיה פחות מכביצה לאכול, הוא החזיק אותו במטפחת ולא נטל את ידיו. והוא אכל אותו מחוץ לסוכה ולא בירך ברכת המזון לאחר מכן.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria