יומא סח: - בבלי

סח:

לִצְפוֹנָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם, וְחוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַבֵּית הַדֶּשֶׁן נִשְׂרָפִין.

מצפון לירושלים, ומחוץ לשלושה מחנות. רבי יוסי אומר: הם נשרפים במקום האפר.

אָמַר רָבָא: מַאן תְּנָא דִּפְלִיג עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הוּא. דְּתַנְיָא: ״אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף״, שֶׁיְּהֵא לְשֵׁם דֶּשֶׁן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: שֶׁיְּהֵא מְקוֹמוֹ מְשׁוּפָּךְ.

רבא אמר: מיהו התנא החולק על רבי יוסי בסוגיה זו? זהו רבי אליעזר בן יעקב, כפי שנלמד בברייתא לגבי הפסוק: "אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף" (ויקרא ד, יב), שמשמעותו שיהיה כבר אפר שם באותו מקום, כדי שיהיה ידוע כבית שפך הדשן עוד לפני שיישרף שם בעל חיים זה. רבי אליעזר בן יעקב אומר: פסוק זה מלמד שמקומו צריך להיות משופע [meshupakh] כדי שאפר שיונח שם יתגלגל במורד. רבא הבין כי בעוד רבי יוסי דורש שכבר יהיה אפר מצוי כאשר הפר נשרף, רבי אליעזר בן יעקב אינו דורש זאת.

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְדִילְמָא בִּמְקוֹמוֹ מְשׁוּפָּךְ הוּא דִּפְלִיגִי.

אביי אמר לו: אין מכאן ראיה, שכן אולי הם חולקים רק בשאלה האם המקום צריך להיות משופע. רבי אליעזר בן יעקב עשוי להסכים שצריך להיות שם אפר מלכתחילה, אך הוא מוסיף שהמקום חייב גם להיות משופע. לכן, אין ראיה התומכת בקביעתו של רבא.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהַשּׂוֹרֵף״ — הַשּׂוֹרֵף מְטַמֵּא בְּגָדִים וְלֹא הַמַּצִּית אֶת הָאוּר וְלֹא הַמְסַדֵּר אֶת הַמַּעֲרָכָה. וְאֵי זֶהוּ הַשּׂוֹרֵף? זֶה הַמְסַיֵּיעַ בִּשְׁעַת שְׂרֵיפָה.

החכמים לימדו: נאמר: "והשורף אותם יכבס את בגדיו" (ויקרא טז:כח), ללמד שרק בגדיו של השורף את הפר והשעיר של יום הכיפורים נטמאים, אבל לא בגדיו של המדליק את האש, ולא בגדיו של המסדר את המערכה של העצים. ומי הוא השורף? זה המסייע בשעת השריפה ממש.

יָכוֹל אַף מִשֶּׁנַּעֲשׂוּ אֵפֶר מְטַמְּאִין בְּגָדִים — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹתָם״, אוֹתָם מְטַמְּאִין בְּגָדִים, וְלֹא מִשֶּׁנַּעֲשׂוּ אֵפֶר מְטַמְּאִין בְּגָדִים. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַפָּר מְטַמֵּא, נִיתַּךְ הַבָּשָׂר אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים.

אפשר היה לחשוב כי בגדים ייטמאו אפילו לאחר שהפר והשעיר נעשו לאפר. לכן, הפסוק אומר: אותם, כדי לציין כי הם עצמם, הפר והשעיר של יום הכיפורים, מטמאים בגדים, אך אינם מטמאים בגדים לאחר שנעשו לאפר. רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון, אומר: הפר מטמא טומאה פולחנית לפני שריפתו, אך לאחר שהבשר נשרף שוב אינו מטמא בגדים.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּשַׁוְּיֵהּ חֲרוֹכָא.

הגמרא שואלת: מהו ההבדל המעשי בין דעת התנא הראשון לדעתו של רבי אלעזר בן רבי שמעון? הגמרא משיבה: יש הבדל ביניהם כאשר הוא הפך אותו לגוש חרוך וצורת הבהמה כבר השתנתה, אך היא עדיין לא נעשתה ממש לאפר. לפי רבי אלעזר בן רבי שמעון, היא אינה מטמאה עוד.

מַתְנִי׳ אָמְרוּ לוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל: הִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר. וּמִנַּיִין הָיוּ יוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר? דִּירְכָּאוֹת הָיוּ עוֹשִׂין וּמְנִיפִין בְּסוּדָרִין. וְיוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר.

משנה:אמרו לכהן הגדול: השעיר הגיע למדבר. וכיצד היו יודעים בבית המקדש שהשעיר הגיע למדבר? היו בונים במות [דירקאות] לאורך כל הדרך, ואנשים היו עומדים עליהן ומניפים סודרים [sudarin] כדי לסמן כשהשעיר הגיע. ולפיכך ידעו שהשעיר הגיע למדבר.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲלֹא סִימָן גָּדוֹל הָיָה לָהֶם: מִירוּשָׁלַיִם וְעַד בֵּית חֲדוֹדוֹ, שְׁלֹשָׁה מִילִין, הוֹלְכִין מִיל וְחוֹזְרִין מִיל, וְשׁוֹהִין כְּדֵי מִיל וְיוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר.

רבי יהודה אמר: למה היו צריכים את הבמות הללו? האם לא היה להם כבר סימן מהימן? מירושלים ועד בית חידודו, קצה המדבר, שבו התקיימה מצוות שילוח השעיר, היה מרחק של שלושה מילין. מאחר שנכבדי ירושלים הלכו מיל כדי ללוות את המשלח וחזרו מיל, והמתינו זמן השווה לזמן ההליכה של מיל אחד, ידעו שהשעיר הגיע למדבר. לא היה צורך בבמות.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: וַהֲלֹא סִימָן אַחֵר הָיָה לָהֶם: לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית הָיָה קָשׁוּר עַל פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל, וּכְשֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר הָיָה הַלָּשׁוֹן מַלְבִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ״.

רבי ישמעאל אומר: וכי לא היה להם סימן אחר? הייתה לשון של זהורית קשורה לפתח ההיכל, וכאשר השעיר הגיע למדבר והמצווה התקיימה, הלשון הייתה מלבינה, שנאמר: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (ישעיהו א׳:י״ח).

גְּמָ׳ אָמַר אַבָּיֵי: שְׁמַע מִינַּהּ בֵּית חֲדוֹדוֹ בַּמִּדְבָּר קָיְימָא, וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּקָסָבַר רַבִּי יְהוּדָה: כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר — נַעֲשֵׂית מִצְוָתוֹ.

גמרא:אביי אמר: למד מכאן שבית חידודו נמצא במדבר, וזה בא ללמדנו שרבי יהודה סבור שברגע שהשעיר הגיע למדבר, מצוותו הושלמה אפילו לפני שהודף מן הצוק, ואין צורך להמתין עוד.

הֲדַרַן עֲלָךְ שְׁנֵי שְׂעִירֵי

בָּא לוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל לִקְרוֹת, אִם רָצָה לִקְרוֹת בְּבִגְדֵי בוּץ — קוֹרֵא, וְאִם לָאו — קוֹרֵא בְּאִצְטְלִית לָבָן מִשֶּׁלּוֹ.

משנה:הכהן הגדול בא לקרוא את התורה. אם רצה לקרוא את התורה כשהוא עדיין לבוש בבגדי הבוץ, כלומר, בגדי הכהונה שלבש במהלך העבודה הקודמת, הרי הוא רשאי לקרוא בהם; ואם לא, הוא רשאי לקרוא בחלוק לבן משלו, שאינו בגד כהונה.

חַזַּן הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה, וְנוֹתְנוֹ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת, וְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת נוֹתְנוֹ לַסְּגָן, וְהַסְּגָן נוֹתְנוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל, וְכֹהֵן גָּדוֹל עוֹמֵד וּמְקַבֵּל, וְקוֹרֵא בְּ״אַחֲרֵי מוֹת״ וְ״אַךְ בֶּעָשׂוֹר״, וְגוֹלֵל סֵפֶר תּוֹרָה וּמַנִּיחוֹ בְּחֵיקוֹ וְאוֹמֵר: יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁקָּרָאתִי לִפְנֵיכֶם כָּתוּב כָּאן. ״וּבֶעָשׂוֹר״ שֶׁבְּחוֹמֶשׁ הַפְּקוּדִים קוֹרֵא עַל פֶּה.

החזן נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת שעמד בהר הבית; וראש הכנסת נותנו לסגן הכהן הגדול, והסגן נותנו לכהן הגדול, והכהן הגדול עומד ומקבל את הספר מידיו. והוא קורא מן הספר את פרשת התורה הפותחת בפסוק: "אחרי מות" (ויקרא טז:א) ואת הפרשה הפותחת בפסוק: "אך בעשור" (ויקרא כג:כו), וגולל את ספר התורה ומניחו בחיקו ואומר: יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן. את פרשת התורה הפותחת בפסוק: "ובעשור," מספר במדבר (כט:ז), הוא אחר כך קורא בעל פה.

וּמְבָרֵךְ עָלֶיהָ שְׁמוֹנֶה בְּרָכוֹת: עַל הַתּוֹרָה, וְעַל הָעֲבוֹדָה, וְעַל הַהוֹדָאָה, וְעַל מְחִילַת הֶעָוֹן, וְעַל הַמִּקְדָּשׁ בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְעַל יִשְׂרָאֵל בִּפְנֵי עַצְמָן, וְעַל יְרוּשָׁלַיִם בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְעַל הַכֹּהֲנִים בִּפְנֵי עַצְמָן, וְעַל שְׁאָר הַתְּפִלָּה.

והוא אומר לאחר הקריאה את שמונה הברכות הבאות:
על התורה: אשר נתן לנו תורת אמת;
ועל עבודת המקדש: רצה בעמך ישראל וקבל את העבודה בבית קדשך הקדוש ביותר... כי אותך לבדך אנו עובדים ביראה;
ועל ההודאה: מודים אנחנו לך;
ועל מחילת העוון: מחל עוונותינו ביום הכיפורים הזה;
ועל המקדש בפני עצמו, שחותמת: ברוך…שבחר במקדש;
ועל ישראל בפני עצמם, שחותמת: ברוך…שבחר בישראל;
ועל ירושלים בפני עצמה, שחותמת: ברוך…שבחר בירושלים;
ועל הכוהנים בפני עצמם, שחותמת: ברוך…שבחר בכוהנים;
ועל שאר התפילה, שחותמת: ברוך…שומע תפילה.

הָרוֹאֶה כֹּהֵן גָּדוֹל כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא — אֵינוֹ רוֹאֶה פַּר וְשָׂעִיר הַנִּשְׂרָפִין, וְהָרוֹאֶה פַּר וְשָׂעִיר הַנִּשְׂרָפִין — אֵינוֹ רוֹאֶה כֹּהֵן גָּדוֹל כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא. וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, אֶלָּא שֶׁהָיְתָה דֶּרֶךְ רְחוֹקָה, וּמְלֶאכֶת שְׁנֵיהֶן שָׁוָה כְּאַחַת.

המשנה מעירה: מי שרואה את הכהן הגדול קורא בתורה אינו רואה את הפר והשעיר הנשרפים; ומי שרואה את הפר והשעיר הנשרפים אינו רואה את הכהן הגדול קורא בתורה. המשנה מסבירה: ואין זה מפני שאין מותר לראות את שניהם, אלא מפני שהיה הדרך רחוקה ביניהם, ועשיית שניהם נעשית בו־זמנית.

גְּמָ׳ מִדְּקָתָנֵי בְּאִצְטְלִית לָבָן מִשֶּׁלּוֹ, מִכְּלָל דִּקְרִיאָה לָאו עֲבוֹדָה הִיא.

גמרא:מן העובדה שנשנה במשנה שהכהן הגדול רשאי לקרוא בחלוק לבן משלו, ניתן להסיק בדרך היקש שקריאת התורה אינה נחשבת לעבודה, שהייתה מחייבת אותו ללבוש בגדי כהונה.

וְקָתָנֵי: אִם רָצָה לִקְרוֹת בְּבִגְדֵי בוּץ — קוֹרֵא, שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ בִּגְדֵי כְהוּנָּה נִיתְּנוּ לֵיהָנוֹת בָּהֶן! דִּילְמָא שָׁאנֵי קְרִיאָה דְּצוֹרֶךְ עֲבוֹדָה הִיא.

אבל המשנה גם מלמדת: אם רצה לקרוא בתורה בעודו לבוש בבגדי הבוץ, הוא רשאי לקרוא כשהוא לובש אותם. דבר זה נכון אף על פי שהם מוקדשים כבגדי כהונה וקריאת התורה אינה עבודה קדושה. לפיכך, הגמרא מציעה: למד מכאן שמותר ליהנות מבגדי כהונה, כלומר, אף כשאינו עוסק בעבודה, כהן רשאי ליהנות מבגדי הכהונה, למשל, על ידי לבישתם לצרכיו האישיים. אם כן, היה בכך כדי להכריע ספק ותיק שטרם נפתר בעניין זה. הגמרא דוחה הצעה זו: אין להביא מכאן ראיה, משום ששמא הקריאה מן התורה שונה, שכן היא לצורך העבודה; לכן, אף על פי שאין זו עבודה ממש מצד עצמה, מכל מקום מותר לכהן הגדול להמשיך ללבוש את בגדי הכהונה.

דְּאִיבַּעְיָא לַן: בִּגְדֵי כְהוּנָּה נִיתְּנוּ לֵיהָנוֹת בָּהֶן, אוֹ לֹא נִיתְּנוּ לֵיהָנוֹת בָּהֶן.

כפי שהדילמה הועלתה בפנינו: האם מותר להפיק הנאה מבגדי כהונה, או שאין מותר להפיק הנאה מבגדי כהונה?

תָּא שְׁמַע: לֹא הָיוּ יְשֵׁנִים בְּבִגְדֵי קוֹדֶשׁ. שֵׁינָה הוּא דְּלָא, הָא מֵיכָל — אָכְלִי! דִּילְמָא שָׁאנֵי אֲכִילָה דְּצוֹרֶךְ עֲבוֹדָה הִיא, כִּדְתַנְיָא: ״וְאָכְלוּ אוֹתָם אֲשֶׁר כּוּפַּר בָּהֶם״ — מְלַמֵּד שֶׁהַכֹּהֲנִים אוֹכְלִים וּבְעָלִים מִתְכַּפְּרִין.

בוא ושמע פתרון לדילמה זו על סמך משנה: הכוהנים לא היו ישנים בבגדי הקודש מחשש שמא יפיחו בשנתם. ניתן להסיק: דווקא שינה היא שאינה מותרת, אך הם רשאים לאכול כשהם לובשים את בגדי הכהונה, אף על פי שאכילה אינה עבודה. מכאן היה צריך להוכיח שמותר להפיק הנאה אישית מלבישת בגדי כהונה. הגמרא דוחה ראיה זו: אין להביא מכאן ראיה, משום שאולי אכילה שונה, שכן היא לצורך העבודה במקדש. כפי שנלמד בברייתא שהפסוק אומר: "ואכלו אותם אשר כופר בהם" (שמות כט:לג), דבר זה מלמד שהכוהנים אוכלים את בשר הקרבנות והבעלים של אותם קרבנות בכך מתכפרים.

שֵׁינָה הוּא דְּלָא, הָא הַלּוֹכֵי — מְהַלְּכִי! בְּדִין הוּא דְּהַלּוֹכֵי נָמֵי לָא,

הגמרא מציעה להסיק מסקנה שונה מאותה משנה שנזכרה לעיל: ניתן להסיק כי דווקא שינה היא שאינה מותרת, אבל הם רשאים ללכת כשהם לובשים את בגדי הקודש אף כאשר אינם עוסקים בעבודה. מכאן היה צריך להוכיח שמותר להפיק הנאה מלבישת בגדי כהונה. הגמרא דוחה ראיה זו: אין נכון להסיק כך, שכן מעיקר הדין היה על המשנה לומר כי גם הליכה בבגדי כהונה אינה מותרת.

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria