וְאִם הָיָה הַשֵּׁנִי מוּבְחָר מִמֶּנּוּ — יְבִיאֶנּוּ.
ואם השני היה עדיף עליו, הוא מביא את ההוא. דבר זה מדגים שלפי רבי יוסי, כאשר שתי הבהמות נעשות ראויות להקרבה באותו הזמן, יש להעדיף את הראשונה אלא אם כן השנייה עדיפה.
אָמַר רָבָא: דַּיְקָא מַתְנִיתִין כְּווֹתֵיהּ דְּרַב, וּבָרַיְיתָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. מַתְנִיתִין כְּווֹתֵיהּ דְּרַב, דְּקָתָנֵי: אִם שֶׁל שֵׁם מֵת — זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַשֵּׁם יִתְקַיֵּים תַּחְתָּיו, וְאִידַּךְ כִּדְקָאֵי קָאֵי.
רבא אמר: לשון המשנה מדויקת בהתאם לשיטתו של רב, ולשון הברייתא מדויקת בהתאם לשיטתו של רבי יוחנן. הגמרא מסבירה: לשון המשנה מדויקת בהתאם לשיטתו של רב, שכן היא מלמדת: אם זה שאמור להיות מוקרב לה' מת, אותו שעיר שעליו עלה הגורל לה' יעמוד במקומו. והשעיר האחר עומד כפי שעמד קודם לכן, כלומר, מעמדו אינו משתנה, בהתאם לשיטתו של רב.
בָּרַיְיתָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּקָתָנֵי: ״שֵׁנִי״, אֵינִי יוֹדֵעַ אִם שֵׁנִי שֶׁבְּזוּג רִאשׁוֹן אִם שֵׁנִי שֶׁבְּזוּג שֵׁנִי, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״יׇעֳמַד חַי״, וְלֹא שֶׁחֲבֵירוֹ מֵת. מַאי מַשְׁמַע? ״יׇעֳמַד חַי״, וְלֹא שֶׁכְּבָר עָמַד.
לשון הברייתא מדויקת בהתאם לשיטתו של רבי יוחנן, כפי שהיא מלמדת: כאשר המשנה אומרת שהשעיר השני נשלח לרעות, איני יודע אם היא מתייחסת לשעיר השני של הזוג הראשון, או לשני של הזוג השני. כאשר הפסוק קובע: "יועמד חי לפני ה', לכפר עליו, לשלח אותו לעזאזל המדברה" (ויקרא טז:י), אין הוא מתייחס לשעיר שבן זוגו מת. הגמרא שואלת: מנין ניתן להסיק, כלומר, כיצד הפסוק מציין נקודה זו? הגמרא משיבה שנאמר: "יועמד חי," בלשון עתיד, דבר המורה שאין הוא מתייחס לזה שכבר הועמד עם בן זוגו שמת.
תְּנַן, וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: נִשְׁפַּךְ הַדָּם — יָמוּת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, מֵת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ — יִשָּׁפֵךְ הַדָּם. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִין — מִשּׁוּם הָכִי יָמוּת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. אֶלָּא לְרַב, דְּאָמַר בַּעֲלֵי חַיִּים אֵינָן נִדְחִין — אַמַּאי יָמוּת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ?
למדנו במשנה: ועוד אמר רבי יהודה: אם הדם של השעיר שהוקרב לה' נשפך לפני שנזרק, השעיר המשתלח מונח למות. וכן, אם השעיר המשתלח מת, הדם של השעיר שהוקרב לה' יישפך, ומביאים שני שעירים אחרים ומטילים גורלות. מובן, לשיטת רבי יוחנן, שאמר כי בעלי חיים שנפסלו נדחים באופן קבוע, אפילו לאחר שהגורם לפסולם הראשוני שוב אינו קיים, משום כך השעיר המשתלח מונח למות. אולם, לשיטת רב, שאמר כי בעלי חיים אינם נדחים באופן קבוע, מדוע השעיר המשתלח מונח למות?
אָמַר לְךָ רַב: אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קָא אָמֵינָא. כִּי אָמֵינָא, אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן.
רב יכול היה לומר לך: לא אמרתי את דעתי בהתאם לדעתו של רבי יהודה. אמרתי את דעתי בהתאם לדעתם של החכמים. רבי יהודה סבור שבעלי חיים שנפסלו נדחים לעולם, וניתן להניח לקרבנות חטאת ציבור למות. החכמים חולקים על שני העניינים וסבורים שבעלי חיים שנפסלו אינם נפסלים לצמיתות, וקרבנות חטאת ציבור שנפסלו אינם מונחים למות, אלא רועים עד שייפול בהם מום, ואז נמכרים. רב, הסבור שהשעיר הנותר מן הזוג הראשון קרב, אומר את דעתו בהתאם לדעת החכמים, כלומר, שבעלי חיים שנפסלו אינם נדחים לעולם.
בִּשְׁלָמָא לְרַב, בְּהָא פְּלִיגִי רַבִּי יְהוּדָה וְרַבָּנַן. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן, בְּמַאי פְּלִיגִי? אָמַר רָבָא: הָא אָמְרִינַן דַּיְיקָא מַתְנִיתִין כְּווֹתֵיהּ דְּרַב.
הגמרא מעירה: מובן, לפי דעתו של רב, רבי יהודה וחכמים חולקים לגבי השאלה האם בעלי חיים שנפסלו נדחים לצמיתות. אולם, לפי דעתו של רבי יוחנן, הסבור שאפילו לדעת חכמים השעיר הנותר מן הזוג הראשון נשלח לרעות, לגבי איזה עיקרון חולקים רבי יהודה וחכמים ? אמר רבא: וכי לא אמרנו שלשון המשנה מדויקת בהתאם לדעתו של רב, וקשה להסביר את לשון המשנה בהתאם לדעתו של רבי יוחנן?
תְּנַן: שֶׁאֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה. הָא דְּיָחִיד כִּי הַאי גַוְונָא — מֵתָה. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יוֹחָנָן, כִּדְרַבִּי אַבָּא אָמַר רַב. דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב:
למדנו במשנה שחטאת ציבור אינה מונחת למות. דבר זה מלמד שחטאת של יחיד במקרה כזה מונחת למות. אמנם, לפי שיטתו של רבי יוחנן, הסבור שהשעיר הנותר מן הזוג הראשון נשלח לרעות עד שייפול בו מום, אפשר להסביר שחטאתו של יחיד במקרה מקביל מומתת, בהתאם לדעה שרבי אבא אמר שרב אמר. כפי שרבי אבא אמר שרב אמר:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria