רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: מָקוֹם שֶׁמִּתְכַּפְּרִין בּוֹ פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה. וְרַבִּי נְחֶמְיָה סָבַר: דְּבָרִים הַמִּתְכַּפְּרִין בָּהֶן פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה.
רבי יהודה סבור שהדבר מתייחס אל המקום שבו מושגת כפרה פעם אחת בשנה, כלומר קודש הקודשים. לשיטתו, סדר הפעולות הוא הכרחי לעבודות המתבצעות בקודש הקודשים. ורבי נחמיה סבור שהפסוק מתייחס אל הפעולות שבאמצעותן מושגת כפרה פעם אחת בשנה, כלומר הן המקום והן הבגדים. לפיכך, לשיטת רבי נחמיה, סדר כל הפעולות המתבצעות בבגדי לבן הוא הכרחי.
אַטּוּ לְרַבִּי יְהוּדָה ״מָקוֹם״ כְּתִיב? אֶלָּא, הַיְינוּ טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה: כְּתִיב ״זֹאת״, וּכְתִיב ״אַחַת״. חַד לְמַעוֹטֵי בִּגְדֵי לָבָן מִבַּחוּץ, וְחַד לְמַעוֹטֵי בִּגְדֵי זָהָב.
הגמרא שואלת: האם יש לומר שלפי דעתו של רבי יהודה המילה מקום כתובה? הרי הפסוק אומר רק "אחת בשנה", שלכאורה מתייחס לסדר העבודה בכלל אך לא למקום מסוים. אלא, הגמרא חוזרת בה מן ההסבר הקודם ומעדיפה את הבא: זהו טעמו של רבי יהודה: נאמר: "זאת" (ויקרא טז:לד), שהוא לשון הגבלה וצמצום, ונאמר: "אחת בשנה" (ויקרא טז:לד), לשון הגבלה נוספת. הגבלה אחת באה למעט פעולות הנעשות בבגדי הלבן בחוץ להיכל, כלומר שאינן מעכבות; והגבלה אחת באה למעט פעולות הנעשות בבגדי הזהב.
וְרַבִּי נְחֶמְיָה: חַד לְמַעוֹטֵי בִּגְדֵי זָהָב, וְחַד לְמַעוֹטֵי שִׁירַיִם דְּלָא מְעַכְּבִי. וְרַבִּי יְהוּדָה: אִי מְעַכְּבִי — מְעַכְּבִי, וְאִי לָא מְעַכְּבִי — לָא מְעַכְּבִי.
וכיצד מפרש רבי נחמיה את שני ביטויי ההגבלה הללו? לשיטתו, אחד מן המיעוטים בא למעט עבודות הנעשות בבגדי זהב, ואחד מן המיעוטים בא למעט את שיירי הדם הנשפכים אל יסוד המזבח, כלומר שאין הם מעכבים. אם הכהן הגדול עשה עבודה שצריכה לבוא לאחר שפיכת הדם מוקדם מדי, העבודה כשרה, אף על פי ששפיכת הדם נעשית בבגדי לבן. הגמרא שואלת: ומה סובר רבי יהודה לגבי שיירי הדם? הגמרא משיבה: לשיטתו, אם שאר העבודות הנעשות בחוץ מעכבות, אף זו מעכבת; ואם שאר המעשים הנעשים בחוץ אינם מעכבים, אף השיירים אינם מעכבים גם כן. שפיכת שיירי הדם אינה שונה מן הזיית הדם בעניין זה.
כִּדְתַנְיָא: ״וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקּוֹדֶשׁ״, אִם כִּפֵּר — כִּלָּה, וְאִם לֹא כִּפֵּר — לֹא כִּלָּה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: מִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר: אִם כִּלָּה — כִּפֵּר, וְאִם לֹא כִּלָּה — לֹא כִּפֵּר, שֶׁאִם חִיסֵּר אַחַת מִן הַמַּתָּנוֹת לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם.
כהוכחה לכך שרבי יהודה סבור ששפיכת שיירי הדם אינה שונה מהזאת הדם, הגמרא מביאה ברייתא העוסקת במקרה שבו שפיכת שיירי הדם הושמטה לחלוטין. כפי שנלמד בברייתא: "וכילה מכפר את הקודש" (ויקרא טז:כ). פסוק זה מלמד שאם עשה את הכפרה, סיים את סדר העבודה; ואם לא עשה את הכפרה, לא סיים. זהו דבריו של רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה: מפני מה אין אנו אומרים שאם סיים להזות את כל הדם, עשה כפרה; ואם לא סיים, לא עשה כפרה? מכאן עולה שאם חסרה אחת מן המתנות הרי זה כאילו לא עשה כלום.
וְאָמְרִינַן: מַאי בֵּינַיְיהוּ? רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. חַד אָמַר: מַשְׁמָעוּת דּוֹרְשִׁין אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. וְחַד אָמַר: שִׁירַיִם מְעַכְּבִי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.
ואנו אומרים בעניין זה: מהו ההבדל המעשי ביניהם? רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי נחלקו בנקודה זו. אחד מהם אמר: יש הבדל ביניהם בנוגע למקור שממנו הם דורשים את פירושם, כלומר, אין ביניהם הבדל הלכתי אלא רק מחלוקת כיצד לפרש את הפסוקים. ואילו האחר אמר: יש הבדל ביניהם ביחס לשאלה האם שפיכת השיריים של הדם על יסוד המזבח מעכבת את הכפרה. לפי רבי עקיבא אין היא מעכבת, ואילו רבי יהודה סבור שהיא מעכבת.
וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תַּנָּא רַבִּי נְחֶמְיָה כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר שִׁירַיִם מְעַכְּבִי! קַשְׁיָא.
הגמרא שואלת: והאם רבי יוחנן אכן אמר זאת, שלדעת רבי נחמיה שפיכת שיירי הדם אינה מעכבת? והרי רבי יוחנן עצמו אמר במסכת זבחים (קיא ע"א): רבי נחמיה שנה בהתאם לדברי מי שאמר כי שיירי הדם מעכבים? הגמרא מעירה: אכן, דבר זה קשה.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: קְטוֹרֶת שֶׁחֲפָנָהּ קוֹדֶם שְׁחִיטָתוֹ שֶׁל פַּר — לָא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם. כְּמַאן — דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאִי רַבִּי יְהוּדָה, הָאָמַר: כִּי כְּתִיבָא ״חוּקָּה״ — בִּדְבָרִים הַנַּעֲשִׂים בְּבִגְדֵי לָבָן מִבִּפְנִים הוּא דִּכְתִיבָא!
§ רבי חנינא אמר: לגבי הקטורת שכהן גדול חפן לפני שחיטת הפר, הרי זה כאילו לא עשה כלום. הגמרא מעירה: בהתאם לדעתו של מי נאמרה קביעה זו? אין זה בהתאם לדעתו של רבי יהודה. שכן, אם תאמר שזה בהתאם לדעתו של רבי יהודה, והרי רבי יהודה אמר שכאשר נכתב "חוקה" (ויקרא טז:לד), לשון המורה שאין לשנות שום פרט, הרי זה נכתב לגבי עבודות הנעשות בבגדי לבן בפנים המקדש, ואילו חפינת הקטורת נעשית בחוץ?
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה, צוֹרֶךְ פְּנִים — כִּפְנִים דָּמֵי. תְּנַן: אִם עַד שֶׁלֹּא גָּמַר מַתָּנוֹת שֶׁבִּפְנִים נִשְׁפַּךְ הַדָּם — יָבִיא דָּם אַחֵר, וְיַחֲזוֹר וְיַזֶּה בַּתְּחִילָּה מִבִּפְנִים. וְאִם אִיתָא, יַחְזוֹר וְיַחְפּוֹן מִבְּעֵי לֵיהּ!
הגמרא דוחה טענה זו: אפילו אם תאמר שרבי חנינא סובר בהתאם לדעתו של רבי יהודה, ייתכן שלדעתו חפינת הקטורת לשם הכנסתה לפנים נחשבת כמו מעשה שנעשה בפועל בפנים. הגמרא מקשה: למדנו במשנה שאם הדם נשפך לפני שהכהן הגדול השלים את המתנות שהוזו בפנים בקודש הקודשים, עליו לשחוט פר או שעיר אחר, להביא דם אחר, ואז להזות שוב מן ההתחלה בפנים. ואם כן, שאם מעשה שנעשה מחוץ להיכל לצורך עבודה שבתוך ההיכל נחשב כמו מעשה שנעשה בפועל בפנים, לא היה די בשחיטת הפר ובהזאת הדם מחדש בלבד. אלא, המשנה הייתה צריכה לומר שעליו לחזור ולחפון את הקטורת מחדש. מכך שהמשנה לא אמרה כן, מוכח שסדר חפינת הקטורת אינו מעכב.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria