רב יוסף אמר: ההבדל המעשי ביניהם נוגע לשאלת סמיכת ידיים על ראש בהמה המובאת כקרבן. לפי מי שאמר: אי־עשיית כל הפרטים הכתובים בעניינו, לרבות פרטים שאינם פוסלים קרבנות לדורות, פוסלת את המילואים, אי־עשיית סמיכת הידיים על ראש הבהמה גם פוסלת את המילואים. לפי מי שאמר: דבר שאינו פוסל קרבנות לדורות אינו פוסל את המילואים, אי־עשיית סמיכת הידיים על ראש הבהמה אינה פוסלת את המילואים.

וכאשר להלכות הקרבנות החלות לדורות, הגמרא שואלת: מנין אנו לומדים שאי־סמיכה על ראש הבהמה אינה פוסלת את הקרבן? הגמרא משיבה: כפי שנלמד בברייתא שהפסוק אומר: "וסמך ידו על ראש העולה, ונרצה לו לכפר עליו" (ויקרא א:ד). וכי הסמיכה מכפרת על חטאיו של אדם? הלא אין הכפרה נעשית אלא על ידי זריקת הדם, שנאמר: "כי הדם הוא בנפש יכפר" (ויקרא יז:יא)?

ואולם לאיזו מטרה, אם כן, אומר הפסוק: "וסמך... ונרצה"? הוא מלמד שאם אדם החשיב את טקס סמיכת הידיים כעניין שולי במצווה ולכן נמנע מלעשותו, הפסוק מייחס לו מעמד כאילו לא השיג כפרה מיטבית; ואף על פי כן, הקרבן מכפר על חטאיו. לכאורה, אי־סמיכת ידיים על ראש הקרבן אינה פוסלת את הקרבן לדורות, שכן ניתן להשיג כפרה גם בלעדיה. ואף על פי כן, לפי שיטתו של רבי יוחנן, אי־סמיכה על הקרבן פוסלת את הקרבנות שהובאו בימי המילואים.

רב נחמן בר יצחק אמר: סוגיית התנופה של הקרבן היא ההבדל המעשי בין דעותיהם של רבי יוחנן ורבי חנינא. לפי מי שאמר: אי־ביצוע כל הפרטים הכתובים בעניינו פוסל את המילואים, גם אי־ביצוע התנופה פוסל את המילואים. ולפי מי שאמר: דבר שאינו פוסל קרבנות לדורות אינו פוסל את המילואים, אי־ביצוע התנופה אינו פוסל את המילואים.

וְבְאֶשֶׁר לְהִלְכוֹת הַקָּרְבָּנוֹת לְדוֹרוֹת, הַגְּמָרָא שׁוֹאֶלֶת: מִנַּיִן לָנוּ שֶׁאִי־בִּיצּוּעַ תְּנוּפַת הַקָּרְבָּן אֵינוֹ פּוֹסֵל אֶת הַקָּרְבָּן? הַגְּמָרָא מְשִׁיבָה: כְּפִי שֶׁנִּשְׁנָה בְּבָּרַיְיתָא שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר: "וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו" (ויקרא יד:כא). הַאִם הַתְּנוּפָה שֶׁל הַקָּרְבָּן מְכַפֶּרֶת עַל חֲטָאָיו שֶׁל אָדָם? הֲלֹא הַכַּפָּרָה מִתְבַּצַּעַת רַק עַל־יְדֵי זְרִיקַת הַדָּם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (ויקרא יז:יא)? וּלְאֵיזוֹ מַטָּרָה, אִם כֵּן, אוֹמֵר הַכָּתוּב: לִתְנוּפָה לְכַפֵּר? מְלַמֵּד הוּא שֶׁאִם אָדָם חָשַׁב אֶת טֶקֶס הַתְּנוּפָה לְדָבָר שׁוּלִי בַּמִּצְוָה וְלָכֵן לֹא עָשָׂה אוֹתוֹ, הַכָּתוּב מַחֲשִׁיב לוֹ מַעֲמָד כְּאִלּוּ לֹא הִשִּׂיג כַּפָּרָה מְלֵאָה; וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, הַקָּרְבָּן מְכַפֵּר עַל חֲטָאָיו בַּעֲדוֹ.

רב פפא אמר: סוגיית הפרשת הכהן למשך שבעה ימים היא ההבדל המעשי בין דעותיהם של רבי יוחנן ורבי חנינא. לפי מי שאמר: שאי־ביצוע כל הפרטים הכתובים בעניינו פוסל את החניכה, גם אי־הפרשת הכהן לשבעה ימים פוסלת את החניכה. ואילו לפי מי שאמר: דבר שאינו פוסל קרבנות לדורות אינו פוסל את החניכה, אי־הפרשת הכהן לשבעה ימים אינה פוסלת את החניכה.

וְבְּנוֹגֵעַ לְהֲלָכוֹת הַקָּרְבָּנוֹת לְדוֹרוֹת, הַגְּמָרָא שׁוֹאֶלֶת: מִנַּיִן לָנוּ שֶׁאִי־הַפְרָשַׁת הַכֹּהֵן לְשִׁבְעָה יָמִים אֵינָהּ פּוֹסֶלֶת אֶת הַקָּרְבָּן? הַגְּמָרָא מְשִׁיבָה: הַדָּבָר נִלְמָד מִכָּךְ שֶׁשָּׁנוּ בַּמִּשְׁנָה: וְהֵם הָיוּ מְמַנִּים כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, וְלֹא שָׁנוּ: הַחֲכָמִים מַפְרִישִׁים אֶת הַכֹּהֵן הַמְּמוּנֶּה מִבֵּיתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ אֶפְשָׁרוּת שֶׁלְּבַסּוֹף יַחֲלִיף אֶת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְיַעֲשֶׂה אֶת עֲבוֹדַת יוֹם הַכִּפּוּרִים. מִכָּאן שֶׁכַּנִּרְאֶה, הַהַפְרָשָׁה אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת.

רבינא אמר: הסוגיה של הכהן המבצע את העבודה בבגדים המרובים של הכהן הגדול במשך שבעה ימים, והמשרת במשיחה במשך שבעה ימים, היא ההבדל המעשי בין דעותיהם של רבי יוחנן ורבי חנינא. לפי מי שאמר: אי־ביצוע כל הפרטים הכתובים בעניינו פוסל את החניכה, גם אי־שירות בבגדים מרובים ובמשיחה במשך שבעה ימים פוסל את החניכה. ולפי מי שאמר: דבר שאינו פוסל קרבנות לדורות אינו פוסל את החניכה, אי־שירות בבגדים מרובים ובמשיחה במשך שבעה ימים אינו פוסל את החניכה.

ובאשר להלכות הקרבנות לדורות, הגמרא שואלת: מנין לנו שחוסר עבודה בבגדים מרובים ובמשיחה במשך שבעה ימים אינו פוסל את הקרבן? הגמרא משיבה: כפי שנלמד בברייתא: לשם מה נאמר בפסוק: "והכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו וכיפר" (ויקרא טז, לב)? אם בא ללמד שכל העבודה צריכה להיעשות על ידי הכהן הגדול, הרי כבר נאמר לגבי עבודת יום הכיפורים שעל אהרן, הכהן הגדול, לעשותה.

מאחר שנאמר: "שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו" (שמות כט:ל), אני לומד רק שמי שלבש את בגדי הכהן הגדול המרובים במשך שבעה ימים ונמשח שבעה ימים מקבל עליו את מעמד הכהן הגדול ורשאי לעבוד ביום הכיפורים. אולם לגבי השאלה אם מי שלבש את הבגדים המרובים במשך שבעה ימים ונמשח במשך יום אחד, או מי שלבש את הבגדים המרובים במשך יום אחד ונמשח במשך שבעה ימים, האם בכך הוא נחנך לכהן גדול, מניין נלמדים מקרים אלה? לכן, הפסוק אומר: "אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו"; בכל מקרה הוא מתמנה לכהן גדול, אפילו אם או המשיחה או לבישת הבגדים לא נמשכו שבעה ימים.

הגמרא שואלת: מצאנו מקור לכך שכאשר ממנים את הכהן הגדול, יש דרישה ללבישת בגדים מרובים במשך שבעה ימים לכתחילה; אולם, מניין לנו הדרישה של משיחה במשך שבעה ימים לכתחילה? לפי רבינא, יש דרישה למשוח את הכהן בכל אחד משבעת הימים לכתחילה, אף על פי שאי־עשיית כן אינה פוסלת את הקרבן לדורות. מניין נלמדת דרישה זו?

אם תרצה, אמור: הדבר נלמד מן העובדה שהפסוק: "והכהן אשר יימשח אותו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו וכיפר," נצרך כדי להוציא דרישות הנלמדות ממקורות אחרים, כלומר, שגם לבישת בגדים מרובים וגם משיחה צריכות להיות במשך שבעה ימים. לכאורה, משיחה במשך שבעה ימים נדרשת לכתחילה. ואם תרצה, אמור במקום זאת שהדבר נלמד ממה שהפסוק אומר: "ובגדי הקודש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם ולמלא בם את ידם" (שמות כט:כט). המשיחה הוקשה בפסוק זה ללבישת בגדים מרובים: כשם שלבישת בגדים מרובים נדרשת שבעה ימים לכתחילה, כך גם משיחה נדרשת שבעה ימים לכתחילה.

§ לאחר בירור ההבחנות ההלכתיות בין דעותיהם של רבי יוחנן ורבי חנינא בנוגע לחנוכה, הגמרא ממשיכה לנתח את הטעמים לדעות הללו. מה הטעם לדעה של מי שאמר: שאי־עשיית כל הפרטים הכתובים בעניינה פוסלת את החנוכה? אמר רבי יצחק בר ביסנא שהכתוב אומר: "וככה תעשה לאהרן ולבניו ככל אשר ציוויתי אותך שבעת ימים תמלא ידם" (שמות כט, לה). הלשון: ככה, מלמדת שאי־עשיית הטקס בדיוק באופן זה פוסלת את החנוכה. שואלת הגמרא: זה מסתדר היטב כמקור לכך שכל