בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר, דְּחָלִין עַל בַּעַל מוּם קָבוּעַ, וְאֵין יוֹצְאִין לְחוּלִּין לִיגָּזֵז וְלֵיעָבֵד. אֶלָּא שֵׁם זֶבַח לָא קָתָנֵי.
למשל, בכור או מעשר בהמה, שקדושתו חלה אפילו על בעל חיים בעל מום קבוע, וקרבן זה אינו יכול לצאת ממעמדו המקודש ולקבל מעמד של חולין כדי שיגזזו את צמרו ויעבדו בו. אלא, עליך לומר שהברייתא אינה מלמדת קטגוריה כללית של קורבנות, אלא כאשר היא אומרת: קרבן, היא מתייחסת לקרבן מסוים.
וּמַאי שְׁנָא? תְּמוּרָה — שֵׁם תְּמוּרָה אַחַת הִיא. זֶבַח — אִיכָּא בְּכוֹר וְאִיכָּא מַעֲשֵׂר.
הגמרא שואלת: ומה שונה בין שתי האמירות, כלומר, מדוע התנא עוסק במקרה מסוים בתחום אחד, אך בקטגוריה כללית בתחום האחר? הגמרא מסבירה: תמורה היא קטגוריה אחת, שכן אין הבדל בין מקרה אחד של תמורה לאחר. לעומת זאת, לגבי קורבנות, יש בכור ויש מעשר בהמה, שההלכות שלהם שונות מקורבנות אחרים, ולכן אי אפשר לקבוע עיקרון כללי אחד. לפיכך, התנא בוודאי מתייחס לקורבן מסוים.
וּלְרַב שֵׁשֶׁת, אַדְּמוֹקֵים לַהּ בְּאֵילוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, לוֹקְמַהּ בְּפֶסַח, דְּדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטּוּמְאָה וְעוֹשֶׂה תְּמוּרָה, דְּקׇרְבַּן יָחִיד הוּא? קָסָבַר: אֵין שׁוֹחֲטִין הַפֶּסַח עַל הַיָּחִיד.
הגמרא ממשיכה את הדיון הקודם: ולפי שיטתו של רב ששת, המסביר שהקרבן הנדון אינו פרו של הכהן הגדול אלא אילו, במקום להעמיד ולפרש ברייתא זו כמתייחסת לאילו של אהרן, יעמידנה כעוסקת בקרבן הפסח, הדוחה את השבת ואת הטומאה, ואפשר לעשות בו תמורה, שכן לדעת הכול הוא קרבן יחיד. הגמרא משיבה: רב ששת סבור שאין שוחטין את הפסח על היחיד, אלא רק עבור חבורה. משמעות הדבר היא שאין זה קרבן יחיד אלא, לכל הפחות, קרבן של שותפים. משום כך אין עושים תמורה בפסח.
וְנוֹקְמֵיהּ בְּפֶסַח שֵׁנִי! מִי דָּחֵי טוּמְאָה?
הגמרא שואלת: ושיקבע רב ששת את הברייתא כמתייחסת לפסח שני, שנשחט על ידי יחיד. הגמרא משיבה: וכי פסח שני דוחה טומאה? מאחר שקרבן זה אינו דוחה טומאה, אין הוא יכול להיות הקרבן שאליו מתייחסת הברייתא.
אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרָבָא: וְתַנָּא, מַאי שְׁנָא פֶּסַח דְּקָרֵי לֵיהּ קׇרְבַּן יָחִיד, וּמַאי שְׁנָא חֲגִיגָה דְּקָרֵי לַהּ קׇרְבַּן צִיבּוּר? אִי מִשּׁוּם דְּאָתֵי בְּכִנּוּפְיָא — פֶּסַח נָמֵי אָתֵי בְּכִנּוּפְיָא? אִיכָּא פֶּסַח שֵׁנִי דְּלָא אָתֵי בְּכִנּוּפְיָא.
§ רב הונא, בנו של רב יהושע, אמר לרבא: והרי לפי התנא של הברייתא האמורה, בנוגע למחלוקת בין רבי מאיר לרבי יעקב, מה שונה לגבי קרבן הפסח, שהוא קורא לו קרבנו של יחיד? ומה שונה לגבי שלמי החגיגה, הנאכלים עם קרבן הפסח, שהוא קורא להם קרבן ציבור? אם הבחנה זו היא מפני ששלמי החגיגה מובאים על ידי רבים, כלומר, כל האומה מביאה אותם, הרי גם קרבן הפסח מובא על ידי רבים, ולא כקרבן יחיד. השיב רבא: יש פסח שני, שאינו מובא על ידי רבים, ולכן התנא אינו קורא לקרבן הפסח קרבן ציבור.
אֲמַר לֵיהּ: אִם כֵּן יְהֵא דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטּוּמְאָה! אֲמַר לֵיהּ: אִין, כְּמַאן דְּאָמַר דָּחֵי, דְּתַנְיָא: פֶּסַח שֵׁנִי דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, וְאֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת הַטּוּמְאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף דּוֹחֶה אֶת הַטּוּמְאָה. מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא — אָמַר לָךְ: מִפְּנֵי טוּמְאָה דְּחִיתוֹ וְיֵעָשֶׂה בְּטוּמְאָה?!
אמר לו: אם כן, שהפסח השני הוא קורבן ציבור, עליו לדחות את השבת ואת הטומאה. אמר לו: כן, כשיטת תנא זה היא בהתאם לדעת מי שאמר שהפסח השני דוחה טומאה. כפי שנלמד בברייתא: פסח שני דוחה את השבת, אך אינו דוחה את הטומאה. רבי יהודה אומר: הוא אף דוחה את הטומאה. הגמרא שואלת: מה טעמו של התנא הראשון? התנא הראשון יכול היה לומר לך שמביאים פסח שני רק מפני שהטומאה דחתה את חובתו להקריב את הפסח הראשון, כלומר, הוא לא הקריב את הפסח הראשון מפני שהיה טמא באותה שעה. וכי כעת יבצע את הפסח השני במצב של טומאה?
וְרַבִּי יְהוּדָה אָמַר לָךְ, אָמַר קְרָא: ״כְּכׇל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אוֹתוֹ״, וַאֲפִילּוּ בְּטוּמְאָה. הַתּוֹרָה הֶחְזִירָה עָלָיו לַעֲשׂוֹתוֹ בְּטׇהֳרָה, לֹא זָכָה — יַעֲשֶׂנּוּ בְּטוּמְאָה.
ורבי יהודה היה יכול לומר לך כי, בנוגע לפסח השני, הפסוק קובע: "ככל חוקת הפסח יעשו אותו" (במדבר ט:יב), ומכאן שהוא צריך אפילו להיות קרב במצב של טומאה, שלא כמו פסח הראשון. אשר לטענת התנא הראשון, שכל הטעם לפסח השני הוא בגלל טומאה, רבי יהודה יכול להשיב: התורה ביקשה הזדמנות עבור מי שהיה טמא בזמן הפסח הראשון לקיימו במצב של טהרה; ואם לא זכה לקיימו בטהרה, עליו בכל זאת לקיימו אפילו במצב של טומאה.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria