דְּאַפֵּיק חֲמוֹר בַּהֲדַהּ.
כאשר הוציאו עמו חמור. לפי התנא הראשון, הדבר היה מותר, שכן אין חשש שאנשים יחשבו שהפרה הלא נכונה או הפרות הלא נכונות נשחטו. אולם, לפי רבי יהודה הנשיא, הסבור שנימוק זה אינו רלוונטי, אפילו מקרה זה היה נשלל על ידי המילה "עמו".
״וְשָׁחַט אוֹתָהּ״ — שֶׁלֹּא יִשְׁחוֹט אַחֶרֶת עִמָּהּ. ״לְפָנָיו״, לְרַב — שֶׁלֹּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנָּה, לִשְׁמוּאֵל — שֶׁיְּהֵא זָר שׁוֹחֵט וְאֶלְעָזָר רוֹאֶה.
הגמרא דורשת את הביטוי הבא בפסוק: "ושחט אותה," שמשמעו כי "אותה", הפרה האדומה, יש לשחוט, ושלא יישחט עמה דבר אחר. והביטוי הבא: "לפניו"; לדעת רב, פירושו שלא יסיח את דעתו ממנה. לדעת שמואל, הוא מלמד שזר יכול לשחוט אותה ואלעזר הכהן צופה.
״וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ״, לִשְׁמוּאֵל — לְאַהֲדוֹרֵיהּ לְאֶלְעָזָר. לְרַב — הָוֵי מִיעוּט אַחַר מִיעוּט, וְאֵין מִיעוּט אַחַר מִיעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת, דַּאֲפִילּוּ כֹּהֵן הֶדְיוֹט.
הגמרא ממשיכה לדרוש את הפסוק הבא: "ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו" (במדבר יט:ד). מה מלמדת ההדגשה של אלעזר? לפי שמואל, מאחר שהביטוי "לפניו" בפסוק הקודם מלמד שאלעזר עצמו לא היה צריך לשחוט את הפרה האדומה, אלא שאף מי שאינו כהן יכול היה לעשות זאת, יש צורך בשלב זה להחזיר זאת לאלעזר, כדי ללמד שהוא עצמו חייב לקחת את הדם באצבעו. לפי רב, זהו מקרה של מיעוט אחר מיעוט, שכן שני הפסוקים מלמדים שהעבודה יכולה להיעשות רק על ידי כהן. ויש כלל דרשני שלפיו מיעוט אחר מיעוט בא רק לרבות את ההלכה ולכלול מקרים נוספים. במקרה זה, הוא בא ללמד שאפילו כהן הדיוט רשאי לבצע את העבודה.
״וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת״, לִשְׁמוּאֵל — דַּאֲפִילּוּ בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט. לְרַב — אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: כֵּיוָן דְּלָאו גּוּפַהּ דְּפָרָה נִינְהוּ, לָא לִיבְעֵי כֹּהֵן, קָא מַשְׁמַע לַן.
הגמרא דורשת פסוק נוסף באותו קטע: "ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת" (במדבר יט:ו). מה מלמדת ההדגשה שהדבר נעשה על ידי הכהן? לפי שמואל, הסבור שבשלב הקודם נאמר בפסוק: "ואלעזר הכהן" כדי ללמד שאלעזר, כלומר סגן הכהן הגדול, נדרש לבצע את אותו שלב, השימוש בביטוי "הכהן" בשלב זה מלמד שאין עוד צורך בסגן כהן גדול לשלב זה; אלא, אפילו כהן הדיוט רשאי לבצע שלב זה. לפי רב, הסבור שאפילו בשלב הקודם כהן הדיוט רשאי לבצע את העבודה, הביטוי "ולקח הכהן" נצרך כאן, שכן היה אפשר להעלות על דעתך לומר שמאחר ששלבים אלה אינם נוגעים בפרה עצמה, אינם טעונים כהן כלל. לכן הפסוק מלמד אותנו שאין זה נכון.
״וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן״ — בְּכִיהוּנּוֹ. ״וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב״ — כֹּהֵן בְּכִיהוּנּוֹ לְדוֹרוֹת.
הגמרא דורשת את הפסוק הבא: "ואחר יכבס הכהן את בגדיו" (במדבר יט:ז). מדוע יש צורך לשוב ולהזכיר את מעורבותו של הכהן? כדי ללמד שעליו להיות במצבו הכהני, כלומר, לבוש בבגדי כהונה וראוי לעבודה. בביטוי הבא של הפסוק, מעורבותו של הכהן נשנית: "והכהן טמא עד הערב" (במדבר יט:ז). חזרה זו באה ללמד שאף בדורות הבאים הטקס ייעשה רק על ידי כהן במצבו הכהני.
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר לְדוֹרוֹת בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט — שַׁפִּיר, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר לְדוֹרוֹת בְּכֹהֵן גָּדוֹל, הַשְׁתָּא כֹּהֵן גָּדוֹל בָּעֵינַן, בְּכִיהוּנּוֹ מִיבַּעְיָא?! אִין, מִילְּתָא דְּאָתְיָא בְּקַל וְחוֹמֶר — טָרַח וְכָתַב לַהּ קְרָא.
הגמרא מנתחת גזירה זו לפי שני צדדי המחלוקת שהגמרא הזכירה קודם לכן: הדבר מסתדר היטב לפי מי שאמר כי לדורות עבודת הפרה האדומה יכולה להיעשות על ידי כהן הדיוט. לכן מובן שהפסוק מדגיש שעל הכהן לבצע את העבודה כשהוא במצבו הכהני. אבל לפי מי שאמר כי לדורות היא חייבת להיעשות על ידי כהן גדול, כעת משאנו דורשים כהן גדול, האם נחוץ להזכיר שהוא צריך להיות במצבו הכהני? כן, לפעמים יש דבר שאפשר ללמוד אותו באמצעות קל וחומר, ובכל זאת הפסוק כותב אותו שלא לצורך במפורש.
״וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ״. ״אִישׁ״ — לְהַכְשִׁיר אֶת הַזָּר, ״טָהוֹר״ — לְהַכְשִׁיר אֶת הָאִשָּׁה, ״וְהִנִּיחַ״ — מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת לְהַנִּיחַ, יָצְאוּ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁאֵין בָּהֶן דַּעַת לְהַנִּיחַ.
הגמרא דורשת פסוק נוסף בקטע: "ואיש טהור יאסוף את אפר הפרה והניח" (במדבר יט:ט). הפסוק אומר "איש" כדי להכשיר מי שאינו כהן לבצע שלב זה של הטקס. הפסוק אומר "טהור" כדי להכשיר אפילו אישה לבצע שלב זה. הפסוק אומר "והניח" כדי לציין שרק מי שיש לו הרמה הבסיסית של דעת כדי להיות מסוגל להניח בכוונה את האפר במקומו כשר לעשות כן, ובכך להוציא חרש־אילם, שוטה וקטן, שכן אין להם הרמה הבסיסית של דעת כדי להיות מסוגלים להניח בכוונה את האפר במקומו.
תְּנַן הָתָם: הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְקַדֵּשׁ, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן, וּפוֹסֵל בְּאִשָּׁה וּבְאַנְדְּרוֹגִינוֹס.
הגמרא מקדימה את ביאורה לפסוק נוסף בקטע, המפרט את קידוש אפר הפרה האדומה, בציטוט מחלוקת הנוגעת לשלב זה: למדנו במשנה שם, במסכת פרה: הכול כשרים לקדש את אפר הפרה האדומה, כלומר, לצקת עליהם את המים, חוץ מחרש, שוטה וקטן. רבי יהודה מכשיר בקטן, ופוסל באישה ובאנדרוגינוס.
מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן — דִּכְתִיב: ״וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵיפַת הַחַטָּאת״. הָנָךְ דִּפְסַלִי לָךְ בַּאֲסִיפָה — פְּסַלִי לָךְ בְּקִידּוּשׁ, וְהָנָךְ דְּאַכְשַׁרִי לָךְ בַּאֲסִיפָה — אַכְשַׁרִי לָךְ בְּקִידּוּשׁ.
מהו טעמם של החכמים, כלומר, התנא הראשון? שכן נאמר: "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת, ונתן עליו מים חיים אל כלי" (במדבר יט:יז). המילה "ולקחו" מובנת כמתייחסת לאלה שמבצעים את השלב הקודם של איסוף האפר. לפיכך הכתוב מלמד: אלה שפסלתי לכם לאיסוף האפר, פסלתי לכם גם לקידוש; ואלה שהכשרתי לכם לאיסוף האפר, הכשרתי לכם לקידוש.
וְרַבִּי יְהוּדָה: אִם כֵּן לֵימָא קְרָא ״וְלָקַח״, מַאי ״וְלָקְחוּ״ — דַּאֲפִילּוּ קָטָן דִּפְסַלִי לָךְ הָתָם, הָכָא — כָּשֵׁר.
ואם כן מדוע רבי יהודה אינו מקבל נימוק זה? אם כן, שיאמר הכתוב: ולקח. מה משמעות "ולקחו"? השימוש בלשון רבים בא לרבות אנשים נוספים שהוצאו מן השלב הקודם. משמעות הדבר היא שאפילו קטן, שפוסלתי שם לעניין איסוף האפר, כאן, לעניין הקידוש, כשר הוא.
אִשָּׁה מְנָא לֵיהּ? ״וְנָתַן״, וְלֹא ״וְנָתְנָה״. וְרַבָּנַן: אִי כְּתַב רַחֲמָנָא: ״וְלָקַח ... וְנָתַן״, הֲוָה אָמֵינָא: עַד דְּשָׁקֵיל חַד וְיָהֵיב חַד, כְּתַב רַחֲמָנָא: ״וְלָקְחוּ״.
מניין לומד רבי יהודה שאישה פסולה? הכתוב אומר "ונתן" ולא: ונתנה. כיצד חכמים מפרשים פסוק זה? הם סבורים שאילו הרחמן היה כותב: ולקח... ונתן, הייתי אומר שהטקס אינו כשר אלא אם כן אדם אחד לוקח ואותו אדם נותן את האפר במים. לכן הרחמן כותב "ולקחו" כדי לציין שאין הכרח שהלקיחה והנתינה ייעשו דווקא בידי אותו אדם.
וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְלָקְחוּ ... וְנָתְנוּ״, הֲוָה אָמֵינָא: עַד דְּשָׁקְלִי תְּרֵי וְיָהֲבִי תְּרֵי, כְּתַב רַחֲמָנָא: ״וְלָקְחוּ ... וְנָתַן״, דַּאֲפִילּוּ שָׁקְלִי תְּרֵי וְיָהֵיב חַד.
ואילו היה הרחום כותב שתי צורות רבים כגון: ולקחו... ונתנו, הייתי אומר שהטקס אינו כשר אלא אם כן שניים אנשים לוקחים ושניים אנשים נותנים. לכן, הרחום כותב "ולקחו" ו"ונתן" (במדבר יט:יז), כדי להורות שאפילו אם שניים לוקחים ואחד נותן הטקס בכל זאת כשר.
״וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר״, לְרַבָּנַן: אִישׁ וְלֹא אִשָּׁה. ״טָהוֹר״ — לְהַכְשִׁיר אֶת הַקָּטָן, וּלְרַבִּי יְהוּדָה: ״אִישׁ״ — וְלֹא קָטָן, ״טָהוֹר״ — לְהַכְשִׁיר אֶת הָאִשָּׁה.
הגמרא ממשיכה לדרוש את הפסוקים: "ואיש טהור יקח אזוב וטבל במים" (במדבר יט:יח). לפי חכמים, הסבורים שקידוש האפר בשלב הקודם יכול להיעשות על ידי אישה אך לא על ידי קטן, המילה "איש" מלמדת שלשלב זה, נטילת האזוב וטבילתו, רק איש כשר ולא אישה, והמילה "טהור" נכתבה להכשיר אפילו קטן לשלב זה. ולפי רבי יהודה, הסבור שהשלב הקודם יכול להיעשות על ידי קטן אך לא על ידי אישה, המילה איש מלמדת שלשלב זה רק גדול כשר ולא קטן, והמילה טהור נכתבה להכשיר אפילו אישה לשלב זה.
מֵיתִיבִי: הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְהַזּוֹת, חוּץ מִטּוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס וְאִשָּׁה. וְקָטָן (שֶׁיֵּשׁ) בּוֹ דַּעַת, אִשָּׁה מְסַיַּעְתּוֹ וּמַזֶּה.
הגמרא מעלה קושיה ממשנה במסכת פרה: הכול כשרים להזות את מי הטהרה, חוץ מטומטום, ואנדרוגינוס, ואישה. ואם מדובר בקטן שיש בו מידה בסיסית של דעת, אישה יכולה לסייע לו והוא מזה את מי הטהרה. המשנה פוסלת אישה להזאה אך מכשירה קטן.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria