מֵיתִיבִי: ״וְלָבְשׁוּ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְלֹא יְקַדְּשׁוּ אֶת הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם״,
הגמרא מעלה קושיה. נאמר: "והיה בבואם אל שערי החצר הפנימית בגדי פשתים ילבשו, ולא יעלה עליהם צמר בשרתם בשערי החצר הפנימית וביתה" (יחזקאל מד:יז). פסוק זה מתייחס לעבודת יום הכיפורים, שכן במשך השנה הכהן הגדול היה עובד בשמונה בגדי כהונה העשויים בחלקם מצמר. שני פסוקים לאחר מכן אומר הנביא: "ובצאתם אל החצר החיצונה, אל החצר החיצונה אל העם, יפשטו את בגדיהם אשר המה משרתים בם והניחו אותם בלשכות הקודש, ולבשו בגדים אחרים, ולא יקדשו את העם בבגדיהם" (יחזקאל מד:יט).
מַאי לָאו ״אֲחֵרִים״ — חֲשׁוּבִין מֵהֶן! לֹא, ״אֲחֵרִים״ — פְּחוּתִים מֵהֶן.
הגמרא מסיקה: מה, האם "אחרים" אינו משמעו חשובים יותר מן הסט הראשון של בגדי הפשתן? הגמרא דוחה זאת: לא, אף על פי ש"אחרים" משמעו בגדים שונים, הכוונה היא לבגדים פחותים מהם, מן הסט הראשון של בגדי הפשתן. הכהן הגדול אינו לובש סט שני של בגדים כדי לכפר; אלא הוא לובש אותם לכבוד ה' כדי להוציא את הכף ואת המחתה מקודש הקודשים.
תָּנֵי רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה, וְאָמְרִי לַהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה: אַחַר שֶׁכָּלְתָה עֲבוֹדַת צִיבּוּר, כֹּהֵן שֶׁעָשְׂתָה לוֹ אִמּוֹ כְּתוֹנֶת — לוֹבְשָׁהּ, וְעוֹבֵד בָּהּ עֲבוֹדַת יָחִיד, וּבִלְבַד שֶׁיִּמְסְרֶנָּה לַצִּיבּוּר. פְּשִׁיטָא?
רב הונא בר יהודה, ויש אומרים רב שמואל בר יהודה, לימד: לאחר שהסתיימה עבודת הציבור, כהן שאמו הכינה לו כתונת כהונה רשאי ללבוש אותה ולעשות עבודה יחידנית כשהוא לובש אותה, כגון הוצאת הכף והמחתה, שאינה עבודה בפני עצמה, ובלבד שיעביר אותה לרשות הציבור. כל העבודות שעושה הכהן חייבות להיעשות כשהוא לובש בגדי קודש השייכים לציבור, כשם שכל כלי המקדש הם. הגמרא שואלת: דבר זה מובן מאליו; משעה שהוא מעביר אותה לרשות הציבור, הרי היא נכס המקדש ככל כלי אחר שיחיד תורם למקדש. מה החידוש שבאמירה זו?
מַהוּ דְּתֵימָא נֵיחוּשׁ שֶׁמָּא לֹא יִמְסְרֶנָּה יָפֶה יָפֶה, קָא מַשְׁמַע לַן. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן פִּאָבִי שֶׁעָשְׂתָה לוֹ אִמּוֹ כְּתוֹנֶת שֶׁל מֵאָה מָנֶה, וְלוֹבְשָׁהּ וְעוֹבֵד בָּהּ עֲבוֹדַת יָחִיד, וּמְסָרָהּ לַצִּיבּוּר.
הגמרא משיבה: שמא תאמר שהחשש הוא שמכיוון שהוא זה שלובש אותו, אולי יתכוון לשמור את הבעלות ולא יעביר אותה בלב שלם; לכן, מלמדת אותנו שאם הוא מעביר את הבעלות לרבים, אין זה חשש. אגב הלכה זו, הגמרא מספרת: אמרו על הכהן הגדול רבי ישמעאל בן פאבי, שאמו עשתה לו כתונת בשווי מאה מנה. הוא לבש אותה ועבד בה עבודה יחידנית והעביר את הבעלות עליה לציבור.
אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם שֶׁעָשְׂתָה לוֹ אִמּוֹ כְּתוֹנֶת מִשְׁתֵּי רִיבּוֹא, וְלֹא הֱנִיחוּהוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים לְלוֹבְשָׁהּ מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאָה כְּעָרוֹם. וּמִי מִתְחֲזֵי? וְהָאָמַר מָר: חוּטָן כָּפוּל שִׁשָּׁה! אָמַר אַבָּיֵי: כְּחַמְרָא בְּמִזְגָּא.
וכך גם אמרו על הכהן הגדול רבי אלעזר בן חרסום, שאמו עשתה לו כתונת בשווי עשרים אלף דינרים, אך חבריו הכהנים לא הניחו לו ללבוש אותה משום שהייתה שקופה והוא נראה כמי שהוא ערום. הגמרא שואלת: וכי יכול היה להיראות מבעד לבגד שנעשה לפי מפרט בגדי הכהונה? והרי לא אמר החכם: החוטים של בגדי הכהונה היו שזורים משישה חוטים? מאחר שהבגדים נארגו מחוטים עבים כל כך, לא ייתכן שהיה אפשר לראות את גופו דרכם. אמר אביי: הדבר דומה ליין בתוך כוס זכוכית עבה. אי אפשר היה לראות ממש את בשרו, אך מאחר שהיה זה פשתן דק מאוד, הוא היה שקוף למחצה במידת מה, וניתן היה להבחין בגוון עורו.
תָּנוּ רַבָּנַן: עָנִי וְעָשִׁיר וְרָשָׁע בָּאִין לַדִּין, לֶעָנִי אוֹמְרִים לוֹ: מִפְּנֵי מָה לֹא עָסַקְתָּ בַּתּוֹרָה? אִם אוֹמֵר: עָנִי הָיִיתִי, וְטָרוּד בִּמְזוֹנוֹתַי, אוֹמְרִים לוֹ: כְּלוּם עָנִי הָיִיתָ יוֹתֵר מֵהִלֵּל?
§ אגב עושרו הרב של רבי אלעזר בן חרסום, הגמרא מביאה את מה ששנו חכמים: עני אדם, ועשיר אדם, ורשע אדם באים לעמוד לדין לפני בית הדין של מעלה על התנהגותם בעולם הזה. לעני אומרים חברי בית הדין: מפני מה לא עסקת בתורה? אם הוא מצדיק את התנהגותו ואומר: עני הייתי וטרוד הייתי בהשגת די מחיה למזונותיי ולכן לא עסקתי בתלמוד תורה, אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל, שהיה עני מרוד ואף על פי כן השתדל ללמוד תורה?
אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁבְּכׇל יוֹם וָיוֹם הָיָה עוֹשֶׂה וּמִשְׂתַּכֵּר בִּטְרַפָּעִיק, חֶצְיוֹ הָיָה נוֹתֵן לְשׁוֹמֵר בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְחֶצְיוֹ לְפַרְנָסָתוֹ וּלְפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. פַּעַם אַחַת לֹא מָצָא לְהִשְׂתַּכֵּר, וְלֹא הִנִּיחוֹ שׁוֹמֵר בֵּית הַמִּדְרָשׁ לְהִכָּנֵס. עָלָה וְנִתְלָה וְיָשַׁב עַל פִּי אֲרוּבָּה כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמַע דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים מִפִּי שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן.
אמרו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עובד ומשתכר חצי דינר, מחציתו היה נותן לשומר בית המדרש ומחציתו היה מוציא למחייתו ולמחיית בני ביתו. פעם אחת לא מצא עבודה להשתכר בה, ולא הניח לו שומר בית המדרש להיכנס. עלה אל הגג, נתלה וישב על פי הארובה כדי לשמוע את דברי התורה מפי אלוהים חיים מפי שמעיה ואבטליון, מנהיגי הדור ההוא.
אָמְרוּ: אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה, וּתְקוּפַת טֵבֵת הָיְתָה, וְיָרַד עָלָיו שֶׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם. כְּשֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר אָמַר לוֹ שְׁמַעְיָה לְאַבְטַלְיוֹן: אַבְטַלְיוֹן אָחִי, בְּכׇל יוֹם הַבַּיִת מֵאִיר וְהַיּוֹם אָפֵל, שֶׁמָּא יוֹם הַמְעוּנָּן הוּא? הֵצִיצוּ עֵינֵיהֶן וְרָאוּ דְּמוּת אָדָם בַּאֲרוּבָּה. עָלוּ וּמָצְאוּ עָלָיו רוּם שָׁלֹשׁ אַמּוֹת שֶׁלֶג. פֵּרְקוּהוּ, וְהִרְחִיצוּהוּ וְסָכוּהוּ, וְהוֹשִׁיבוּהוּ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה. אָמְרוּ: רָאוּי זֶה לְחַלֵּל עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת.
החכמים המשיכו ואמרו: אותו יום היה ערב שבת והייתה זו עונת החורף של טבת, ושלג ירד עליו מן השמים. כאשר עלה השחר, אמר שמעיה לאבטליון: אבטליון, אחי, בכל יום בשעה זו בית המדרש כבר מואר מאור השמש הזורם דרך הצוהר, והיום חשוך; שמא יום מעונן הוא? הם מיקדו את עיניהם וראו דמות אדם בצוהר. הם עלו ומצאו אותו מכוסה בשלג בגובה שלוש אמות. הם חילצו אותו מן השלג, ורחצו אותו וסכו אותו בשמן, והושיבו אותו כנגד המדורה כדי לחממו. אמרו: אדם זה ראוי לנו לחלל עליו את השבת. פיקוח נפש דוחה שבת בכל מקרה; אולם אדם גדול זה ראוי לכך במיוחד. ברור שעוני אינו תירוץ לאי־ניסיון ללמוד תורה.
עָשִׁיר, אוֹמְרִים לוֹ: מִפְּנֵי מָה לֹא עָסַקְתָּ בַּתּוֹרָה? אִם אוֹמֵר: עָשִׁיר הָיִיתִי וְטָרוּד הָיִיתִי בִּנְכָסַי. אוֹמְרִים לוֹ: כְּלוּם עָשִׁיר הָיִיתָ יוֹתֵר מֵרַבִּי אֶלְעָזָר? אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם שֶׁהִנִּיחַ לוֹ אָבִיו אֶלֶף עֲיָירוֹת בַּיַּבָּשָׁה, וּכְנֶגְדָּן אֶלֶף סְפִינוֹת בַּיָּם. וּבְכׇל יוֹם וָיוֹם נוֹטֵל נֹאד שֶׁל קֶמַח עַל כְּתֵיפוֹ וּמְהַלֵּךְ מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה לִלְמוֹד תּוֹרָה.
ואם אדם עשיר בא לפני בית הדין של מעלה, חברי בית הדין אומרים לו: מדוע לא עסקת בתורה? אם הוא אומר: הייתי עשיר וטרוד בניהול נכסיי, אומרים לו: וכי היית עשיר יותר מרבי אלעזר, שהיה עשיר מופלג ואף על פי כן למד תורה? אמרו על רבי אלעזר בן חרסום שאביו הניח לו ירושה של אלף עיירות ביבשה, וכנגדן אלף ספינות בים. ובכל יום ויום הוא נוטל נאד קמח על כתפו והולך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה מחכמי התורה שבכל אותם מקומות.
פַּעַם אַחַת מְצָאוּהוּ עֲבָדָיו, וְעָשׂוּ בּוֹ אַנְגַּרְיָא. אָמַר לָהֶן: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, הַנִּיחוּנִי וְאֵלֵךְ לִלְמוֹד תּוֹרָה. אָמְרוּ לוֹ: חַיֵּי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם שֶׁאֵין מַנִּיחִין אוֹתְךָ. וּמִיָּמָיו לֹא הָלַךְ וְרָאָה אוֹתָן, אֶלָּא יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כׇּל הַיּוֹם וְכׇל הַלַּיְלָה.
פעם אחת, כאשר עבר בכפרים שבאחוזתו ומצאוהו עבדיו, לא הכירוהו, ו, בסברם שהוא מתושבי העיר, כפו עליו עבודת שירות [אנגַרְיָה] עבור אדון האחוזה. אמר להם: בבקשה מכם, הניחו לי ואלך ללמוד תורה. אמרו: נשבעים אנו בחייו של רבי אלעזר בן חרסום כי לא נניח לך. הגמרא מעירה: ובכל ימיו, מעולם לא הלך לראות את כל נכסיו ורכושו; אלא, היה יושב ועוסק בלימוד תורה כל היום וכל הלילה.
רָשָׁע, אוֹמְרִים לוֹ: מִפְּנֵי מָה לֹא עָסַקְתָּ בַּתּוֹרָה? אִם אָמַר: נָאֶה הָיִיתִי, וְטָרוּד בְּיִצְרִי, (הָיָה) אוֹמְרִים לוֹ: כְּלוּם נָאֶה הָיִיתָ מִיּוֹסֵף? אָמְרוּ עָלָיו עַל יוֹסֵף הַצַּדִּיק: בְּכׇל יוֹם וָיוֹם הָיְתָה אֵשֶׁת פּוֹטִיפַר מְשַׁדַּלְתּוֹ בִּדְבָרִים. בְּגָדִים שֶׁלָּבְשָׁה לוֹ שַׁחֲרִית לֹא לָבְשָׁה לוֹ עַרְבִית. בְּגָדִים שֶׁלָּבְשָׁה לוֹ עַרְבִית לֹא לָבְשָׁה לוֹ שַׁחֲרִית.
ואם אדם רשע בא לדין, חברי בית הדין אומרים לו: מדוע לא עסקת בתורה? אם אמר: הייתי יפה תואר וטרוד ביצרי הרע , שכן היו לי פיתויים רבים, אומרים לו: וכי היית יפה מיוסף, שלא הזניח את התורה למרות יופיו? אמרו על יוסף הצדיק: בכל יום ויום אשת פוטיפר פיתתה אותו בדברים. נוסף על כך, הבגדים שלבשה כדי לפתות אותו בבוקר, לא לבשה כדי לפתות אותו בערב. הבגדים שלבשה כדי לפתות אותו בערב, לא לבשה כדי לפתות אותו בבוקר שלמחרת.
אָמְרָה לוֹ: הִשָּׁמַע לִי! אָמַר לָהּ: לָאו. אָמְרָה לוֹ: הֲרֵינִי חוֹבַשְׁתְּךָ בְּבֵית הָאֲסוּרִין! אָמַר לָהּ: ״ה׳ מַתִּיר אֲסוּרִים״. הֲרֵינִי כּוֹפֶפֶת קוֹמָתְךָ! ״ה׳ זוֹקֵף כְּפוּפִים״. הֲרֵינִי מְסַמָּא אֶת עֵינֶיךָ! ״ה׳ פּוֹקֵחַ עִוְרִים״. נָתְנָה לוֹ אֶלֶף כִּכְּרֵי כֶסֶף לִשְׁמוֹעַ אֵלֶיהָ ״לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ״, וְלֹא רָצָה לִשְׁמוֹעַ אֵלֶיהָ.
יום אחד היא אמרה לו: היכנע לי וקיים עמי יחסים.
הוא אמר לה: לא.
היא אמרה לו: אאסור אותך בבית הסוהר. הוא אמר לה: איני ירא ממך, שכן נאמר: "ה' מתיר אסורים" (תהילים קמו:ז).
היא אמרה לו: אני אגרום לך להיות כפוף מייסורים.
הוא אמר: "ה' זוקף כפופים" (תהילים קמו:ח).
היא אמרה אעוור את עיניך.
הוא אמר לה "ה' פוקח עיוורים" (תהילים קמו:ח).
היא נתנה לו אלף כיכרות כסף כדי שייכנע לה, "לשכב אצלה ולהיות עמה" (בראשית לט:י), והוא סירב.
״לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ״ בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״לִהְיוֹת עִמָּהּ״ לָעוֹלָם הַבָּא. נִמְצָא: הִלֵּל מְחַיֵּיב אֶת הָעֲנִיִּים, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם מְחַיֵּיב אֶת הָעֲשִׁירִים, יוֹסֵף מְחַיֵּיב אֶת הָרְשָׁעִים.
הגמרא מפרטת: אילו נענה לה לשכב עמה בעולם הזה, היה נגזר עליו מן השמים כי יהיה עמה בעולם הבא. לכן סירב. לפיכך, הלל מחייב את העניים ללמוד תורה, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, ויוסף מחייב את הרשעים. לכל סוג של אנשים יש דמות מופת שהתגברה על טרדותיה ופיתוייה כדי ללמוד תורה.
מַתְנִי׳ בָּא לוֹ אֵצֶל פָּרוֹ, וּפָרוֹ הָיָה עוֹמֵד בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, רֹאשׁוֹ לַדָּרוֹם וּפָנָיו לַמַּעֲרָב. וְהַכֹּהֵן עוֹמֵד בַּמִּזְרָח וּפָנָיו לַמַּעֲרָב. וְסוֹמֵךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו, וּמִתְוַדֶּה.
משנה: הכהן הגדול בא ועומד ליד פרו, ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח כשראשו פונה לדרום ופניו למערב. והכהן עומד במזרחו של הפר, ופניו פונים למערב. והכהן סומך את שתי ידיו על הפר ומתודה.
וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר: אָנָא הַשֵּׁם! עָוִיתִי, פָּשַׁעְתִּי, חָטָאתִי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי. אָנָא הַשֵּׁם! כַּפֶּר נָא לָעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים וְלַחֲטָאִים שֶׁעָוִיתִי וְשֶׁפָּשַׁעְתִּי וְשֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ: ״כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר וְגוֹ׳״. וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו: ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד, מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״.
וזה מה שהיה אומר בווידויו: אנא, אלוהים, חטאתי, עוויתי, ופשעתי לפניך, אני וביתי. אנא, אלוהים, כפר נא, על החטאים, ועל העוונות, ועל הפשעים שחטאתי, ושעוויתי, ושפשעתי לפניך, אני וביתי, ככתוב בתורה של משה עבדך: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם; לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז:ל). והכוהנים והעם שהיו בעזרה עונים אחריו כאשר הוא מזכיר את שם האלוהים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.