הפסוק קובע: "והכהן יבער עליה עצים בבוקר, בבוקר, וערך עליה העולה" (ויקרא ו:ה), ורבא אמר: הפסוק יכול היה לומר בפשטות: וערך עליה, ובכך לציין שכל דבר המוקרב על המזבח נערך עליה; אך במקום זאת, הפסוק קובע: "וערך עליה העולה", כדי ללמד שהיא עולה על המזבח תחילה.

אביי המשיך: הקרבת מנחת קודמת להקרבת מנחת החביתין היומית של הכהן הגדול, שמחציתה הוא מקריב בבוקר ומחציתה אחר הצהריים, כפי שנאמר בפסוק: "להקריב אשה לה', עולות, מנחות, זבחים ונסכים, דבר יום ביומו" (ויקרא כג:לז). מאחר שהתורה אומרת עולות ומנחות, נראה שקרבן התמיד עולה קודם למנחה. ומאחר שהמנחה היא חלק מקרבן העולה, היא קודמת למנחת החביתין, שהיא מנחה שאינה קשורה לקרבן העולה.

אביי המשיך: ומנחת המחבת קודמת ליציקת הנסכים של קרבן התמיד. זאת משום שהיא בקטגוריה של מנחה. מאחר שנקבע שהמנחה הנלווית לקרבן התמיד מוקרבת לאחר קרבן התמיד, כל המנחות מוקרבות לאחר קרבן התמיד ולפני כל עבודה אחרת.

אביי המשיך: והנסכים קודמים להקרבת המוספים, כפי שנאמר: עולות ונסכים, שמכאן נלמד שהנסכים מובאים מיד לאחר קרבן התמיד, לפני שמוקרב כל קרבן אחר. והמוספים קודמים לבזיכין של לבונה המובאים בשבת. הגמרא שואלת: והא תניא בברייתא: הבזיכין של לבונה קודמים למוספים? הגמרא משיבה: זהו נושא מחלוקת בין התנאים רבי ישמעאל ורבי עקיבא (פסחים נח ע"א).

אביי אמר: מסתבר שסדר הדברים צריך להיות בהתאם לדעתו של מי שאמר שהקורבנות הנוספים קודמים לכלים של לבונה, שכן האם לא אמרת שחזרתו של הביטוי: בבוקר, בבוקר, באה לתת קדימות לקורבן התמיד? כאן גם כן, החזרה בתוך הפסוק: "יערוך אותם ביום השבת ביום השבת" (ויקרא כד:ח), בנוגע לכלים של הלבונה, באה לדחות את אותה עבודה עד לשיאו של היום.

הגמרא שואלת: מה הטעם לשיטת מי שאמר: כלי הלבונה קודמים למוספין? הגמרא מסבירה: באמצעות גזירה שווה הוא לומד: "חוקה", שנאמר לגבי כלי הלבונה: "חוקת עולם" (ויקרא כד:ט), מ: "חוקה", שנאמר לגבי מנחת המחבת: "חוקת עולם" (ויקרא ו:טו). כשם שמנחת המחבת קודמת למוספין, כך גם כלי הלבונה קודמים למוספין.

הגמרא שואלת: אם הוא למד זאת משם, שילמד משם את כל העניין, ושכלי הלבונה יישרפו מיד לאחר מנחת המחבת; מדוע הנסכים קרבים ביניהם? הגמרא משיבה: לשם כך מועיל הכתוב: "וערך אותם ביום השבת ביום השבת," לגבי כלי הלבונה, לדחות את הקרבתם עד לאחר מכן.

§ לאחר ניתוח מסורתו של אביי בנוגע לסדר העבודה היומית, הגמרא חוזרת לנתח את הקטע במשנה: קטורת הבוקר הייתה מוקטרת בין קבלת וזריקת הדם לבין הקטרת האיברים. הגמרא שואלת: בהתאם לדעת מי היא המשנה? אם היא בהתאם לדעת חכמים במקום אחר (טו ע"א), המשנה צריכה לומר שהקטורת הייתה מוקטרת בין זריקת הדם לבין הטבת הנרות. אם היא בהתאם לדעת אבא שאול, המשנה צריכה לומר שהקטורת הייתה מוקטרת בין הטבת הנרות לבין הקטרת האיברים.

הגמרא משיבה: למעשה, המשנה היא בהתאם לדעת חכמים, אך המשנה אינה עוסקת בסדר של כל העבודה. המשנה קובעת שהקטורת הוקטרה בין זריקת הדם לבין הקטרת האיברים של קורבן התמיד, אף על פי שבאותו זמן נעשו גם עבודות אחרות, ובהן גם סילוק האפר מן הנרות.

המשנה ממשיכה: קטורת הבין הערביים הוקטרה בין העלאת האיברים אל המזבח לבין ניסוך הנסכים. הגמרא שואלת: מנין הדברים הללו נלמדים? אמר רבי יוחנן שהפסוק אומר: "ואת הכבש השני תעשה בין הערביים, כמנחת הבוקר וכנסכו תעשה, אשה ריח ניחוח לה'" (במדבר כ"ח:ח'). כשם שלגבי מנחת הבוקר הקטורת קודמת לנסכים, כך אף כאן, בין הערביים, הקטורת קודמת לנסכים.

הגמרא שואלת: אם כן, כשם ששם, בבוקר, הקטורת אף קודמת לאיברים, כך גם כאן, בין הערביים, הקטורת צריכה להקדים את האיברים. הגמרא דוחה זאת: האם כתוב: כאיברים של הבוקר? כמן המנחה של הבוקר כתוב, ללמד שלגבי קרבן התמיד של בין הערביים הוא כמו המנחה של הבוקר, ולא כמו הקטרת איברי הבוקר.

החכמים לימדו בברייתא שנאמר: "וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד, בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַה׳" (במדבר כח:ז). החכמים מבינים פסוק זה כמתייחס לקרבן התמיד של בין הערביים; לפיכך, ילמד אדם את האופן והסדר של קרבן התמיד של הבוקר מן האופן והסדר של קרבן התמיד של בין הערביים. כשם שנדרשים נסכים לקרבן התמיד של בין הערביים, כך גם הם נדרשים לקרבן התמיד של הבוקר.