חוֹצֵץ, אוֹ אֵינוֹ חוֹצֵץ? אֲמַר לֵיהּ: כֹּל דְּתַקּוּן רַבָּנַן — כְּעֵין דְּאוֹרָיְיתָא תַּקּוּן.
האם פריטים הנחשבים בדרך כלל לחציצות הפוסלות טבילה חוצצים בטבילה זו, או שמא אינם חוצצים, שכן הטבילה היא רק טפלה ומשמשת כתזכורת? רב יוסף אמר לו: כל התקנות שתיקנו חכמים, תיקנום במקביל לדין תורה. לכן, לטבילה זו מדברי חכמים יש אותם פרמטרים בסיסיים כמו לטבילה מדין תורה. לא תהא חציצה.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: בִּיאָה בְּמִקְצָת, שְׁמָהּ בִּיאָה אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ: בְּהוֹנוֹת יוֹכִיחוּ, שֶׁהֵן בִּיאָה בְּמִקְצָת, וְתַנְיָא: מְצוֹרָע טוֹבֵל וְעוֹמֵד בְּשַׁעַר נִיקָנוֹר. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה סַכִּין אֲרוּכָּה וְיִשְׁחוֹט?
אביי אמר לרב יוסף: האם כניסה חלקית, כאשר אדם נכנס למקום מסוים רק עם חלק מגופו, נחשבת כניסה או לא? רב יוסף אמר לו: הבהונות של המצורע יוכיחו נקודה זו, שכן המצורע המכניס את בהונותיו אל המקדש מהווה כניסה חלקית, ונשנה בברייתא: מצורע טובל ועומד בשער ניקנור, ומכאן שטבילה נדרשת אפילו לפני כניסה חלקית. נשאלה שאלה לפני החכמים: מהי ההלכה; האם אדם טמא רשאי להכין סכין ארוכה מאוד ולשחוט בהמה בעזרת המקדש בעודו נשאר מחוץ לעזרה? האם עיקר העבודה הוא שדורש טבילה, או שמא הכניסה לעזרה היא שדורשת טבילה?
תִּיבְּעֵי לְבֶן זוֹמָא, תִּיבְּעֵי לְרַבָּנַן דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה. תִּבְּעֵי לְבֶן זוֹמָא: עַד כָּאן לָא מְחַיֵּיב בֶּן זוֹמָא אֶלָּא לְגַוַּאי, אֲבָל לְבָרַאי — לָא. אוֹ דִילְמָא, אָתֵי לְאִימְּשׁוֹכֵי.
הגמרא מעירה: העלה את הדילמה לפי בן זומא, שפוסק בחומרה בנוגע לטבילה; והעלה את הדילמה לפי החכמים החולקים על רבי יהודה ואינם מחייבים את כל האנשים בטבילה זו. הגמרא מפרטת: העלה את הדילמה לפי בן זומא: האם בן זומא דורש טבילה רק לצורך כניסה לפנים החצר; אולם לצורך עמידה מחוץ לחצר, לא, הוא אינו דורש טבילה? או שמא אפילו למי שעומד מחוץ לחצר בן זומא דורש טבילה, שמא הוא בשוגג יימשך וייכנס פנימה במהלך עבודתו.
תִּיבְּעֵי לְרַבָּנַן דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה. עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָתָם, דְּלָא קָא עָבֵיד עֲבוֹדָה, אֲבָל הָכָא דְּקָא עָבֵיד עֲבוֹדָה — לָא. אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא. תֵּיקוּ.
באופן דומה, העלה את הדילמה לפי חכמים, החולקים על רבי יהודה: כיצד? האם חכמים אומרים שאין דרישה לטבילה רק שם, היכן שאינו עושה כל עבודת מקדש; אולם כאן, היכן שהוא עושה עבודה, לא, הם ידרשו טבילה? או שמא אין הבדל, והם לא ידרשו טבילה בשום נסיבות. הגמרא מסיקה: הדילמה תעמוד בלא הכרעה.
חָמֵשׁ טְבִילוֹת וַעֲשָׂרָה קִידּוּשִׁין טוֹבֵל. תָּנוּ רַבָּנַן: חָמֵשׁ טְבִילוֹת וַעֲשָׂרָה קִידּוּשִׁין טוֹבֵל כֹּהֵן גָּדוֹל וּמְקַדֵּשׁ בּוֹ בַּיּוֹם, וְכוּלָּן בַּקּוֹדֶשׁ בְּבֵית הַפַּרְוָה, חוּץ מֵרִאשׁוֹנָה שֶׁהָיְתָה בַּחוֹל עַל גַּבֵּי שַׁעַר הַמַּיִם, וּבְצַד לִשְׁכָּתוֹ הָיְתָה. אָמַר אַבָּיֵי: שְׁמַע מִינַּיהּ עֵין עֵיטָם גָּבוֹהַּ מִקַּרְקַע עֲזָרָה עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת.
§ נלמד במשנה: חמש טבילות ועשרה קידושים הכהן הגדול טובל ומקדש את ידיו ואת רגליו, בהתאמה. חכמים לימדו בברייתא: חמש טבילות ועשרה קידושים הכהן הגדול טובל ומקדש את ידיו ואת רגליו, בהתאמה, ביום הכיפורים. וכל הטבילות והקידושים הללו נעשים במקום הקדוש, בעזרת המקדש, בלשכת פרווה, חוץ מן הטבילה הראשונה הזאת, שהייתה במקום שאינו קדוש על גג שער המים, ושער זה היה סמוך ללשכתו. אמר אביי: הסק מכך שנשנה בברייתא זו כי עין עיטם, המעיין שממנו סופקו מים למקדש, היה גבוה בעשרים ושלוש אמות מקרקע עזרת המקדש.
דִּתְנַן: כׇּל הַפְּתָחִים שֶׁהָיוּ שָׁם גּוֹבְהָן עֶשְׂרִים אַמָּה וְרׇחְבָּן עֶשֶׂר אַמּוֹת, חוּץ מִשֶּׁל אוּלָם. וְתַנְיָא: ״וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם״ — בְּמֵי מִקְוֶה, ״כׇּל בְּשָׂרוֹ״ — מַיִם שֶׁכׇּל גּוּפוֹ עוֹלֶה בָּהֶן. וְכַמָּה הֵן? אַמָּה עַל אַמָּה בְּרוּם שָׁלֹשׁ אַמּוֹת. וְשִׁיעֲרוּ חֲכָמִים מֵי מִקְוֶה אַרְבָּעִים סְאָה.
כפי שלמדנו במשנה: כל הפתחים שהיו שם במקדש, גובהם עשרים אמה ורוחבם עשר אמות, חוץ מפתח האולם של ההיכל, שהיה כפול מזה, כלומר, גובהו ארבעים אמה ורוחבו עשרים אמה. ונלמד בברייתא שנאמר: "ורחץ את בשרו במים" (ויקרא טו:יג), ונאמר בפסוק אחר: "ורחץ את כל בשרו במים" (ויקרא טו:טז). הכוונה למים הידועים כמי מקווה. הכתוב מוסיף הדגשה: כל בשרו, לומר שהטבילה צריכה להיות במים שכל גופו נכנס בהם בבת אחת. וכמה מים הם? הרי זה אמה אחת אורך על אמה אחת רוחב ובגובה שלוש אמות. זהו שיעור מים המספיק לכסות את קומתו של אדם. וחישבו חכמים שנפח מי מקווה הנכנס באותו חלל הוא ארבעים סאה.