הגמרא שואלת: אבל אותו פסוק על נתינת אש על המזבח נצרך לגופו, ללמד שיש להביא את העצים על ידי כהן; ואין לפרשו כהוכחה ששאר עבודות, כגון הפשט וניתוח, כשרות בזר. רב שימי בר אשי אמר: מצאתי את אביי מסביר את דרשתו של חזקיה לבנו על יסוד הברייתא הבאה. נאמר: "ושחט את בן הבקר לפני ה'" (ויקרא א׳:ה׳), בלא הזכרת כהן, ומכאן ששחיטה בזר כשרה. הברייתא ממשיכה: ועתה, מנין היה עולה על דעתך לומר אחרת? מדוע בכלל היה מקום לחשוב שנדרש כהן לשחוט את הקרבן, עד שנצרך פסוק מיוחד ללמדנו אחרת? מן מה שנאמר: "ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם" (במדבר י״ח:ז׳), הייתי לומד שאין שום חלק מעבודת הקרבנות נעשה על ידי זר, ואפילו לא שחיטה.

הברייתא ממשיכה: לפיכך, הפסוק קובע: "ושחט את בן הבקר לפני ה', והקריבו בני אהרן... את הדם" (ויקרא א:ה), שממנו מוסק כי מן הקרבת הדם, המתחילה בקבלת הדם, והלאה היא מצווה השייכת באופן בלעדי לכהונה. מיד לפני כן התורה קובעת: "וסמך ידו על ראש העולה...ושחט את בן הבקר לפני ה'" (ויקרא א:ד–ה). בפסוק זה התורה מתייחסת למביא הקרבן כאשר היא אומרת: וסמך ידו, ולכן כשהיא ממשיכה: ושחט, אף זה מתייחס למביא הקרבן. בכך התורה לימדה כי השחיטה של הקרבן כשרה אם נעשתה בידי מי שאינו כהן.

אביי שאל: מאחר ש, כפי שברייתא זו קובעת, מאיסוף הדם והלאה זו מצווה השייכת באופן בלעדי לכהונה, מדוע אני צריך שהתורה תאמר לאחר מכן: "ובני אהרן יתנו אש על המזבח" (ויקרא א:ז)? מאחר שהפסוק על נתינת האש על המזבח בא לאחר הפסוק על איסוף הדם, ברור שחייבים הכוהנים לעשות זאת, ונראה שקביעת הפסוק בעניין זה מיותרת. משום כך חזקיה הסיק שאין הפסוק נצרך לעצמו אלא נדרש ללמד את ההיקש הבא: רק נתינת האש על המזבח היא שדורשת כוהנים, להוציא הפשט וניתוח הבהמה, שיכולים להיעשות בידי מי שאינו כהן.

הגמרא שואלת: אך עדיין, הפסוק על הנחת העצים על ידי הכוהנים נצרך לגופו. שכן היית יכול להעלות על דעתך לומר שמאחר שהנחת העצים אינה עבודה המעכבת את השגת הכפרה, שהרי הכפרה מושגת אך ורק באמצעות דם הקרבן, לא יידרש שתיעשה על ידי כוהנים. ויכולת לחשוב שהעיקרון שכל העבודות מקבלת הדם ואילך טעונות כהן חל רק על עבודות הקשורות לדם. לכן, הפסוק מלמד אותנו שאף על פי כן, נדרשת כהונה. ממילא, אי אפשר לטעון שהפסוק נכתב כדי להוציא עבודות אחרות.

אלא, יש לדחות את דרשתו של חזקיה, ואת כשרותם של מי שאינם כוהנים להפשט ולניתוח הבהמה יש ללמוד מכאן: שנאמר: "ובני אהרן הכהנים יערכו את הנתחים את הראש ואת הפדר" (ויקרא א:ח). מאחר ש, כפי שהברייתא שלעיל קובעת, מקבלת הדם ואילך יש מצווה שהיא של כהונה בלבד, למה לי שהפסוק יפרט: "ובני אהרן יערכו" את הנתחים? מאחר שציון הכהונה כאן נראה מיותר, יש להסיק שהוא נכתב לא לצורך עצמו אלא להוציא הפשט וניתוח של הבהמה, ללמד שאין המעשים הללו צריכים להיעשות בידי כוהן.

הגמרא שואלת: אמנם, הפסוק בא ללמד את ההיקש שמעשה אחר אינו טעון כהונה, אך אמור שהוא בא למעט את סידור שני גזרי העצים, ללמד שעבודה זו יכולה להיעשות על ידי זר. הגמרא דוחה זאת: מסתבר יותר שהפסוק, העוסק בסידור נתחי הקרבן על המזבח, ימעט עבודה שהיא דומה לו, כלומר, דבר הקשור לגוף הבהמה הקרבנית, כגון הפשטה וניתוח, ולא את סידור העצים, שאינו קשור לבהמה עצמה.

הגמרא משיבה: אדרבה, יש לומר כי הוא ממעט דבר מה השייך לסידור, כלומר, הנחת בולי העץ, שהיא דומה להנחת איברי הקרבן, בכך ששניהם נוגעים להנחת דבר על המזבח. אם כן, אולי הפסוק בא ללמד את הדיוק שסידור בולי העץ, בשונה מסידור איברי הקרבן, יכול להיעשות על ידי מי שאינו כהן.

הגמרא דוחה טיעון זה: לא יעלה על דעתך לומר כך, כפי שאמר החכם: לאחר הזכרת המצווה לקבל את הדם, התורה קובעת: "והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה" (ויקרא א:יג), שבה ההקרבה מתייחסת אל נשיאת האיברים אל הכבש. ציון הכהונה בפסוק זה אינו נצרך מצד עצמו, שכן כל העבודות שלאחר קבלת הדם טעונות כהונה. לכן, בהכרח הוא בא ללמד את הדיוק שדווקא נשיאת האיברים אל הכבש טעונה כהונה, אבל נשיאת עצים אל המזבח אינה טעונה כהונה. מכאן, בתורו, משתמע שסידור שני הגזירים עצמו, שלא הוחרג, טעון כהונה.

הגמרא חוזרת אל הדרשה שהובאה לעיל, שבה הועלתה השאלה: מדוע אני צריך את המילים "וְבְּנֵי אַהֲרֹן יַעַרְכוּ" את הנתחים? המסקנה הייתה שציון הכהונה כאן בא למעט הפשט וניתוח הבהמה, ללמד שמעשים אלה יכולים להיעשות על ידי זר. כעת הגמרא דוחה דרשה זו: אלא אמור שפסוק זה גם הוא נצרך לגופו, ללמד את הלקח שהגמרא תדרוש מיד ממילים אלו (מהרש"א), ושוב אין אפשרות לטעון שהפסוק בא אך ורק כדי למסור את ההסקה שמעשים דומים אחרים, כלומר הפשט וניתוח הבהמה, אינם טעונים כהונה.

אלא, יש לדחות גם דרשה זו, ויש למצוא פסוק אחר שממנו ניתן להוכיח שזרים רשאים להפשיט ולנתח את הבהמה. התורה אומרת: "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" (ויקרא א:ט). מאחר שזהו מעשה שלאחר קבלת הדם, אין צורך בציון הכהונה לגופו של עניין. לפיכך, לשם מה בא הפסוק הזה? הוא בא למעט הפשט וניתוח של הבהמה, שיכולים להיעשות על ידי מי שאינו כהן.

הגמרא סוקרת את הלקחים הנלמדים מן הפסוקים האחרים שהובאו לעיל. כאשר התורה כותבת: "והקריב הכהן את הכל... המזבחה" (ויקרא א:יג), זה מתייחס להולכת האיברים אל הכבש, והפסוק בא למעט פעולות דומות אחרות, וללמד שאף על פי שהולכת האיברים אל הכבש טעונה כהונה, הולכת עצים אל המזבח אינה טעונה כהונה. לכן, נלמד מכאן גם שסידור שני הגזירים אכן טעון כהונה, כפי שהוסבר לעיל. וכאשר התורה כותבת: "ובני אהרן ונתנו אש על המזבח" (ויקרא א:ז), דבר זה נצרך לגופו, ללמד שעבודה זו חייבת להיעשות על ידי כהנים.

כאשר התורה קובעת: “ובני אהרן הכהנים יערכו את הנתחים את הראש ואת הפדר” (ויקרא א:ח), הרי זה בא ללמד את הדבר הבא: “וערכו,” בלשון רבים, מלמד שצריך הדבר להיעשות על ידי שני כהנים, שכן המניין המינימלי המשתמע מלשון רבים הוא שניים. “בני אהרן,” אף הוא בלשון רבים, מציין שניים נוספים; “הכהנים,” אף הוא בלשון רבים, מציין שניים נוספים. אנו אפוא לומדים מפסוק זה שהכבש הקרבני טעון שישה כהנים לשאת את איבריו אל המזבח. הבשר נישא בידי חמישה כהנים, והקרביים בידי אחד, כפי שמתואר במשנה קודמת.

רב המנונא אמר כי רבי אלעזר הקשה: פסוק זה נכתב על פר צעיר, ולא על כבש; ופר מצריך עשרים וארבעה כוהנים. אם כן, כיצד אפשר להשתמש בפסוק זה כמקור לכך ששישה כוהנים נדרשים לשאת את איברי הכבש? והוא יישב את הקושי בעצמו כך: אותו פסוק עצמו אומר: "על העצים אשר על האש אשר על המזבח" (ויקרא א:ח), וכל זה לכאורה אינו מלמד דבר חדש על הקרבן. לכן רואים בכך רמז לקרבן התמיד, שהיה כבש, שכן מהו דבר שנאמר בו כי יש לספק במיוחד עצים ואש על מזבח, ושעצים ואש שהיו קיימים קודם לכן אינם מספיקים?