"אל מה שבתוך הפרוכת; ועבדתם; אני נותן לכם את הכהונה כעבודת מתנה" (במדבר יח:ז), ומכאן שרק לגבי עבודות הנעשות בתוך הפרוכת, כלומר בקודש הקודשים, יש הבחנה בין עבודות, וזר המבצע שם עבודות של נתינה, כגון הזיית הדם בתוך קודש הקודשים ביום הכיפורים, חייב מיתה, אבל לא מי שמבצע שם עבודות של סילוק, כגון הוצאת המחתה מקודש הקודשים ביום הכיפורים. מכאן עולה שכאשר מדובר בעבודות הנעשות מחוץ לקודש הקודשים, זר יהיה חייב אם ביצע כל עבודה, אפילו עבודת סילוק, כגון הרמת הדשן מן המזבח.

הגמרא שואלת: אם אכן כך הוא שההגבלות של הפסוק חלות רק על אותן עבודות הנעשות בקודש הקודשים, היה צריך לומר שהביטוי: “ועבדתם [va’avadtem],” שממנו נלמד שאדם חייב רק על עבודה שהיא שלמה [avoda tamma] מצד עצמה ולא על עבודה שאינה שלמה, צריך גם הוא להיות מוגבל באופן דומה לעבודות הנעשות אל מה שבתוך הפרוכת. במקרה כזה, חיובו של הזר, המוגבל למקרים שבהם הוא עושה עבודה שלמה ואינו חל אם הוא עושה עבודה שהיא רק הכנה ויש אחריה עבודה נוספת המשלימה את מטרתה, צריך לחול רק על עבודות הנעשות בקודש הקודשים. אבל לגבי עבודות הנעשות מחוץ לקודש הקודשים, זר צריך להיות חייב אפילו אם זו עבודה שאינה שלמה ויש אחריה עבודה נוספת.

הגמרא משיבה: הביטוי: “וַעֲבַדְתֶּם [va’avadtem],” הפותח באות החיבור ו׳, שמשמעותה: ו-, מלמד כי הפסוק חוזר ומצרף את העבודה הנעשית בתוך הפרוכת לעבודות הנעשות מחוצה לה. מכאן נלמד שלעניין הלכה זו אין הבדל בין עבודה הנעשית בחוץ לבין עבודה הנעשית בפנים.

לדברי לוי, אם זר מבצע עבודה שיש בה סילוק מבפנים לפרוכת, כלומר בקודש הקודשים, אין הוא חייב מיתה; אבל אם הוא מבצע עבודה שיש בה סילוק בחוץ, כגון הרמת הדשן מן המזבח החיצון, הוא חייב מיתה. רבא העלה דילמה ביחס לשיטתו של לוי: מהי ההלכה לגבי עבודת סילוק הנעשית בהיכל שלפני קודש הקודשים, כגון סילוק הקטורת השרופה מן המזבח הפנימי, או סילוק פתילות שרופות ושמן שנותר מן המנורה? האם משווים אנו מעשה כזה לפנים מקודש הקודשים, כך שיהיה פטור ממיתה, או האם משווים אנו אותו לעבודה החיצונה?

רבא עצמו חזר ויישב את הדילמה: אילו אמרה התורה רק: בתוך הפרוכת, היה מובן שהיא מתייחסת רק למעשים הנעשים בקודש הקודשים. אך מאחר שהתורה אומרת: ואל מה שבתוך הפרוכת, ו' החיבור הנוספת: ו, מלמדת שהיא מתייחסת לדבר נוסף מלבד קודש הקודשים, כלומר, ההיכל.

הגמרא שואלת: ואולם, אם כך הוא שזר חייב על עשיית עבודה שהיא שלמה בפני עצמה המתקיימת במקדש, יש לומר שזר המסדר את הלחם על שולחן לחם הפנים יהיה חייב. הגמרא משיבה: לאחר סידור הלחם יש עדיין את סידור הבזיכין של לבונה על השולחן שנותר לעשות, ולכן סידור הלחם אינו עבודה שהיא שלמה בפני עצמה. הגמרא שואלת: אם כן, זר המסדר את הבזיכין של לבונה על השולחן יהיה חייב. הגמרא דוחה זאת: לאחר סידור הבזיכין, יש עדיין את סילוקם של בזיכין אלה והקטרת לבונתם על המזבח שנותרו לעשות; לפיכך, סידור הבזיכין אינו נחשב עבודה שהיא שלמה בפני עצמה.

הגמרא שואלת עוד בנוגע לרעיון שזר חייב על עשיית עבודה שהיא שלמה בפני עצמה ומתקיימת במקדש: אם כן, זר המסדר את נרות המנורה צריך להיות חייב. הגמרא דוחה זאת: יש עדיין את הנחת הפתילות בנרות שצריך לעשות, ולכן סידור הנרות אינו נחשב עבודה שהיא שלמה בפני עצמה. הגמרא שואלת: אם כן, זר שהניח פתילה בנרות המנורה צריך להיות חייב. הגמרא משיבה: גם זו אינה עבודה שהיא שלמה בפני עצמה, שכן יש עדיין צורך בנתינת השמן.

הגמרא שואלת: אם כן, זר שהניח את השמן חייב. הגמרא משיבה: גם זו אינה עבודה שהיא שלמה בפני עצמה, שכן יש עדיין את עבודת ההדלקה שצריכה להיעשות. הגמרא שואלת: אם כן, זר שהדליק את הנרות חייב. הגמרא משיבה: הדלקת הנרות אינה נחשבת עבודת מקדש ממש, שכן בעשייתה לא נעשה דבר למנורה עצמה.

הגמרא שואלת: והאם הבערת אש באמת אינה נחשבת עבודה במקדש? והרי לא שנינו בברייתא שכתוב: "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח וערכו עצים על האש" (ויקרא א:ז), דבר המלמד שהדלקת הקיסמים [אליתא] הנוספים כדי לקיים את אש המזבח חייבת להיעשות דווקא על ידי כהן כשר, ושהוא חייב להיות לבוש בבגדי כהונה? מכאן שהבערה נחשבת עבודה. הגמרא משיבה: הדלקת הקיסמים היא אכן עבודה, אבל הדלקת המנורה אינה עבודה גמורה.

הגמרא מוסיפה ושואלת: ואולם, אם כך הוא שזר חייב על עשיית כל עבודה שיש בה הנחה, כפי שהתבאר לעיל, זר שסידר את המערכה של עצים על המזבח צריך להיות חייב, שכן זו עבודה שיש בה הנחה. הגמרא משיבה: יש עדיין את מצוות סידור שני גזירי עצים על המזבח שעדיין יש לעשותה, ולכן סידור המערכה של עצים אינו עבודה שהיא שלמה בפני עצמה. הגמרא שואלת: אם כן, זר שסידר את שני הגזירים צריך להיות חייב. הגמרא משיבה: יש עדיין את סידור האיברים של הקרבנות על האש שעדיין יש לעשותו, ולכן גם הנחת שני הגזירים אינה נחשבת עבודה שהיא שלמה בפני עצמה.

הגמרא שואלת: אבל האם לא אמר רב אסי שרבי יוחנן אמר: זר שסידר את שני גזרי העצים חייב? מכאן עולה שהנחת שני הגזרים היא עבודה שלמה, והדבר סותר את דברי רב שזר חייב רק אם הוא עושה את ארבע העבודות שהזכיר לעיל. הגמרא משיבה: אכן, רב ורבי יוחנן נחלקים בזה. חכם אחד, רבי יוחנן, סובר שהנחת שני הגזרים היא עבודה שלמה בפני עצמה, שכן סידור האיברים שלאחר מכן אינו נחשב המשך של סידור העצים; וחכם אחד, רב, סובר שהנחת שני הגזרים אינה נחשבת עבודה שלמה בפני עצמה, מאחר שלאחריה בא סידור האיברים על העצים.

הגמרא חוזרת למחלוקת בין רב ולוי ומציינת: שנויה בברייתא בהתאם לדעתו של רב, ושנויה בברייתא שנייה בהתאם לדעתו של לוי. שנויה בברייתא בהתאם לדעתו של רב: אלו הן העבודות שזר העושה אותן חייב עליהן עונש מיתה בידי שמים: העושה זריקת הדם, בין בפנים בהיכל; על מזבח הזהב או על הפרוכת; או בתוך קודש הקודשים הפנימי ביותר, ביום הכיפורים; או בחוץ על המזבח החיצון; והמזה דם בקרבן חטאת העוף; והסוחט את דמה של עולת העוף על קיר המזבח או המקטיר את העוף על המזבח; והמנסך שלושה לוג מים על המזבח לניסוך המים של סוכות או שלושה לוג יין על המזבח לניסוך רגיל. תרומת הדשן אינה נמנית כאן.

נלמד בברייתאבהתאם לדעתו של לוי: אלו הן העבודות שעבורן זר העושה אותן חייב לקבל עונש מיתה בידי שמים: המסלק את הדשן מן המזבח; מי שעושה את שבע ההזאות שנעשות בפנים ההיכל או את ההזאות של המצורע; ומי שמעלה קרבן על גבי המזבח, בין שהוא קרבן כשר ובין קרבן פסול. בברייתא זו נמנית תרומת הדשן.

§ הגמרא חוזרת לפירושה למשנה. המשנה קובעת שהיו ארבע פייסות שנערכו במקדש בכל יום. אחד מן החכמים שאל: מדוע ערכו רשויות המקדש פייסות? לפני שהיא משיבה על השאלה, הגמרא מביעה תמיהה על עצם השאלה: מדוע ערכו פייסות? הטעם הוא כפי שאמרנו במפורש במשנה: כדי למנוע מריבות בין הכוהנים. הגמרא מסבירה: אלא, זו משמעות השאלה: מדוע כינסו את כל הכוהנים יחד וערכו פייס, ושוב כינסו אותם יחד כדי לערוך פייס נוסף, ארבע פעמים, כאשר אפשר היה לכנס את הכוהנים פעם אחת ולקיים באותו זמן את כל הפייסות הנחוצות?

רבי יוחנן אמר: כך נעשה כדי לעורר המולה בכל חצר המקדש, שכן הכוהנים היו מתכנסים מכל עבר כדי להיאסף שם, כפי שנאמר: "אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד; בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ" (תהילים נה:טו). פסוק זה מלמד שראוי לעורר המולה וליצור התרגשות ציבורית במהלך עבודות המקדש ובשלבי ההכנה המקדימים להן, כגון הטלת התפקידים על הכוהנים.

הגמרא שואלת: באילו בגדים היו הכוהנים לבושים כאשר הטילו את הגורל? רב נחמן אמר: הכוהנים היו לבושים בבגדי חול שלהם. ורב ששת אמר: הכוהנים היו לבושים בבגדי הקודש.

הגמרא מסבירה את שתי הגישות. רב נחמן אמר: הכוהנים היו לבושים בבגדי חול, משום שאם תאמר שהפיס נערך כשהם לבושים בבגדי קודש, ישנם בעלי זרוע שעלולים לנהוג בכוח ולבצע את העבודה אף אם לא זכו בפיס. מאחר שכבר היו לבושים בבגדי הקודש, היו פשוט דוחקים את דרכם לבצע את העבודה. רב ששת אמר: הם היו לבושים בבגדי הקודש, שכן אם תאמר שלבשו את בגדי החול שלהם, מחמת שהעבודה הייתה אהובה עליהם כל כך, מתוך התרגשותם על שזכו בזכות לבצע את העבודה, עלול לקרות שיבצעו את העבודה מיד, וישכחו ללבוש את בגדי הקודש שלהם, ובכך יפסלו את העבודה.

רב נחמן אמר: מנין אני אומר את דעתי? כפי שלמדנו במשנה: לאחר ההגרלה מסרו את הכוהנים לידי הממונים, והיו מפשיטים אותם את בגדיהם ולא היו משאירים עליהם אלא את המכנסיים שלהם.