״לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ״. וְשָׂטָן מַאי אֲמַר? אֲמַר לֵיהּ: שָׂטָן בְּיוֹמָא דְכִיפּוּרֵי — לֵית לֵיהּ רְשׁוּתָא לְאַסְטוֹנֵי. מִמַּאי? אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: ״הַשָּׂטָן״ בְּגִמַטְרִיָּא תְּלָת מְאָה וְשִׁיתִּין וְאַרְבְּעָה הָוֵי. תְּלָת מְאָה וְשִׁיתִּין וְאַרְבְּעָה יוֹמֵי — אִית לֵיהּ רְשׁוּתָא לְאַסְטוֹנֵי. בְּיוֹמָא דְכִיפּוּרֵי — לֵית לֵיהּ רְשׁוּתָא לְאַסְטוֹנֵי.
"החטא רובץ לפתח" (בראשית ד:ז), ואין פלא שבני אדם חוטאים. הוא שאל אותו: ומה אמר השטן הקטגור על חטאם? אליהו אמר לו: לשטן, ביום הכיפורים, אין רשות לקטרג. מנין נלמד רעיון זה? רמי בר חמא אמר: הערך המספרי של האותיות המרכיבות את המילה השטן הוא שלוש מאות שישים וארבע: ה ערכה חמש, ש ערכה שלוש מאות, ט ערכה תשע, ו-ן ערכה חמישים. שלוש מאות שישים וארבעה ימים של שנת החמה, שאורכה שלוש מאות שישים וחמישה ימים, לשטן יש רשות לקטרג. ביום הנותר, יום הכיפורים, אין לו רשות לקטרג. מאחר שיום זה נעלה מכל האחרים, אין מקום לקטרוגיו של השטן.
מַתְנִי׳ בְּכׇל יוֹם תּוֹרְמִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ בִּקְרִיאַת הַגֶּבֶר אוֹ סָמוּךְ לוֹ, בֵּין לְפָנָיו בֵּין לְאַחֲרָיו, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים מֵחֲצוֹת, וּבָרְגָלִים מֵאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה. וְלֹא הָיְתָה קְרִיאַת הַגֶּבֶר מַגַּעַת עַד שֶׁהָיְתָה עֲזָרָה מְלֵאָה מִיִּשְׂרָאֵל.
משנה:בכל יום הכוהנים היו מסירים את האפר מן המזבח ומניחים אותו בצד המזרחי של הכבש בקריאת הגבר או סמוך לה, בין לפניה ובין לאחריה, שכן לא הקפידו על זמן מדויק. וביום הכיפורים היו מסירים את האפר מוקדם יותר, מחצות הלילה ואילך. ובמועדים, היו מסירים את האפר מוקדם עוד יותר, בסוף האשמורה הראשונה. וקריאת הגבר לא הייתה מגיעה במועדים עד שעזרת המקדש הייתה מלאה בעם היהודי שנדרו להביא קורבנות והיו מקיימים את חובותיהם במועדים. קורבנות אלו הוקרבו מיד לאחר קורבן התמיד.
גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: אֵבָרִים שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, קוֹדֶם חֲצוֹת — יַחְזִיר, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן, לְאַחַר חֲצוֹת — לֹא יַחְזִיר, וְאֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן.
גמרא:למדנו במשנה שם, במסכת זבחים: לגבי איברים מקרבנות שנפלטו מן המזבח בכוח חום האש, אם נפלו לפני חצות הלילה, איברים אלו נשארים בקדושתם; הכהן צריך להחזיר אותם לאש, וחייבים משום מעילה בהקדש על הנאה מהם. אם נפלו לאחר חצות הלילה, הכהן לא יחזיר אותם לאש, ואין חייבים משום מעילה בהקדש על הנאה מהם; הם נחשבים כאפר.
מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״כׇּל הַלַּיְלָה ... וְהִקְטִיר״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״כׇּל הַלַּיְלָה ... וְהֵרִים״, הָא כֵּיצַד? חַלְּקֵהוּ — חֶצְיוֹ לְהַקְטָרָה, וְחֶצְיוֹ לַהֲרָמָה.
הגמרא שואלת: מנין הדברים הללו שנלמדים שחצות קובע את סוף זמן השריפה של האיברים, שלאחריו הם מקבלים מעמד הלכתי של אפר? אמר רב: פסוק אחד אומר: "הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָהּ עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר" (ויקרא ו:ב), ושרף אותה, ומכאן שהאיברים של הקרבן יכולים להישרף במשך כל הלילה. ופסוק אחד אומר: "כָּל הַלַּיְלָה... וְהֵרִים את הדשן" (ויקרא ו:ב–ג), כלומר שאת הדשן ניתן להרים במשך כל הלילה. כיצד ניתן ליישב כתובים אלה? אלא, חלק את הלילה לשני חלקים: חציו לשריפת האיברים, וחציו להרמת הדשן.
מֵתִיב רַב כָּהֲנָא: בְּכׇל יוֹם תּוֹרְמִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ בִּקְרִיאַת הַגֶּבֶר אוֹ סָמוּךְ לוֹ, בֵּין מִלְּפָנָיו בֵּין מִלְּאַחֲרָיו, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים מֵחֲצוֹת, וּבָרְגָלִים מֵאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה,
רב כהנא העלה קושיה. כך שנינו במשנה: בכל יום הכוהנים היו מסירים את הדשן מן המזבח בקריאת הגבר או בסמוך לה, בין לפניה ובין לאחריה, וביום הכיפורים מחצות, וברגלים מסוף האשמורה הראשונה.