Drashot AI Logo
גְּמָ׳ תָּנָא: לְלַמְּדוֹ חֲפִינָה. אָמַר רַב פָּפָּא: שְׁתֵּי לְשָׁכוֹת הָיוּ לוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל, אַחַת לִשְׁכַּת פַּרְהֶדְרִין וְאַחַת לִשְׁכַּת בֵּית אַבְטִינָס. אַחַת בַּצָּפוֹן וְאַחַת בַּדָּרוֹם. אַחַת בַּצָּפוֹן, דִּתְנַן: שֵׁשׁ לְשָׁכוֹת הָיוּ בָּעֲזָרָה, שָׁלֹשׁ בַּצָּפוֹן וְשָׁלֹשׁ בַּדָּרוֹם,
גמרא: תנאשנה: החכמים לקחו את הכהן הגדול לבית אבטינס, שם הוכנה הקטורת, כדי ללמד אותו את שיטת מלוא החופן של הקטורת, שהיא מיומנות קשה ומורכבת. רב פפא אמר: לכהן הגדול היו שתי לשכות. אחת הייתה לשכת פרהדרין ואחת הייתה לשכת בית אבטינס. אחת מהן הייתה בצפון העזרה, ואחת הייתה בדרום. הגמרא מסבירה: אחת הייתה בצפון, כפי שלמדנו במשנה: היו שש לשכות בעזרת ישראל, שלוש בצפון ושלוש בדרום.
שֶׁבַּדָּרוֹם: לִשְׁכַּת הַמֶּלַח, לִשְׁכַּת הַפַּרְוָה, לִשְׁכַּת הַמְּדִיחִין. לִשְׁכַּת הַמֶּלַח — שֶׁשָּׁם הָיוּ נוֹתְנִין מֶלַח לַקׇּרְבָּן, לִשְׁכַּת הַפַּרְוָה — שֶׁשָּׁם הָיוּ מוֹלְחִין עוֹרוֹת קָדָשִׁים. וְעַל גַּגָּהּ הָיְתָה בֵּית טְבִילָה לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. לִשְׁכַּת הַמְּדִיחִין — שָׁם הָיוּ מְדִיחִין קִרְבֵי קָדָשִׁים. וּמִשָּׁם מְסִיבָּה עוֹלֶה לְגַג בֵּית הַפַּרְוָה.
הלשכות שבדרום היו לשכת המלח, לשכת הפרוה, ולשכת המדיחין. הגמרא מסבירה את התפקיד שבוצע בכל לשכה. לשכת המלח הייתה המקום שבו הכוהנים היו מניחים את המלח לקרבן באחסון. לשכת הפרוה הייתה המקום שבו מלחו את העורות המקודשים שהיו שייכים לכוהנים, כדי למנוע את קלקולם. ועל הגג של אותה לשכה היה בית הטבילה של הכוהן הגדול ליום הכיפורים. לשכת המדיחין הייתה המקום שבו היו מדיחים את הקרביים של בעלי חיים מקודשים, שלא הועלו למזבח כשהם מלוכלכים או כשנותר בהם מזון שלא נתעכל. ומשם עלה גרם מדרגות לולייני אל גג לשכת הפרוה.
שָׁלֹשׁ שֶׁבַּצָּפוֹן: לִשְׁכַּת הָעֵץ, לִשְׁכַּת הַגּוֹלָה, לִשְׁכַּת הַגָּזִית. לִשְׁכַּת הָעֵץ, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: שָׁכַחְתִּי מֶה הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: לִשְׁכַּת כֹּהֵן גָּדוֹל הָיְתָה אֲחוֹרֵי שְׁתֵּיהֶן, וְגַג שְׁלׇשְׁתָּן שָׁוֶה.
שלוש הלשכות שבצפון העזרה היו לשכת העץ, לשכת הגולה, ולשכת הגזית. לגבי לשכת העץ, רבי אליעזר בן יעקב, שהוא התנא של המשניות במסכת מידות שבה מופיעה משנה זו, אמר: שכחתי למה שימשה אותה לשכה. אבא שאול אומר: לשכת הכהן הגדול הייתה מאחורי שתי הלשכות, לשכת הגולה ולשכת הגזית, וגגותיהן של כל שלושתן היו שווים. מאחר ששלושתן היו מחוברות, היה להן גג משותף.
לִשְׁכַּת הַגּוֹלָה — שָׁם הָיָה בּוֹר הַגּוֹלָה, וְהַגַּלְגַּל נָתוּן עָלָיו, וּמִשָּׁם מַסְפִּיקִין מַיִם לְכׇל הָעֲזָרָה. לִשְׁכַּת הַגָּזִית — שָׁם הָיְתָה סַנְהֶדְרִין שֶׁל יִשְׂרָאֵל יוֹשֶׁבֶת וְדָנָה אֶת הַכֹּהֲנִים, וּמִי שֶׁנִּמְצָא בּוֹ פְּסוּל, הָיָה לוֹבֵשׁ שְׁחוֹרִים וּמִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִים וְיָצָא וְהָלַךְ לוֹ. וְשֶׁלֹּא נִמְצָא בּוֹ פְּסוּל, הָיָה לוֹבֵשׁ לְבָנִים וּמִתְעַטֵּף לְבָנִים וְנִכְנָס וּמְשַׁמֵּשׁ עִם אֶחָיו הַכֹּהֲנִים.
בלשכת הגולה היה הבור שחפרו השבים מן הגולה, ועל שמו נקראה הלשכה, והגלגל שבו היו שואבים מים היה קבוע מעליו. ומשם היו מספקים מים לשימוש בכל עזרת המקדש לרחיצה ולהדחה. בלשכת הגזית, שם הסנהדרין הגדולה של ישראל הייתה מתכנסת ודנה אם הכהנים כשרים לעבודה. כהן שנמצאה בו פסלות מחמת מום או יוחסין היה לובש שחורים ומתעטף בשחורים לאות צער ואבל ויוצא מן המקדש והולך לדרכו, מפני שלא היה כשר לעבודת כהונה. וכל כהן שלא נמצאה בו פסלות היה לובש לבנים ומתעטף בלבנים לאות שמחה ונכנס ומשמש עם אחיו הכהנים.
אַחַת בַּדָּרוֹם, דִּתְנַן: שִׁבְעָה שְׁעָרִים הָיוּ בָּעֲזָרָה, שָׁלֹשׁ בַּצָּפוֹן וְשָׁלֹשׁ בַּדָּרוֹם וְאֶחָד בַּמִּזְרָח. שֶׁבַּדָּרוֹם: שַׁעַר הַדְלָקָה, שֵׁנִי לוֹ — שַׁעַר הַקָּרְבָּן, שְׁלִישִׁי לוֹ — שַׁעַר הַמַּיִם. שֶׁבַּמִּזְרָח: שַׁעַר נִקָּנוֹר, וּשְׁתֵּי לְשָׁכוֹת הָיוּ שָׁם אַחַת בִּימִינוֹ וְאַחַת בִּשְׂמֹאלוֹ, אַחַת לִשְׁכַּת פִּנְחָס הַמַּלְבִּישׁ, וְאַחַת לִשְׁכַּת עוֹשֵׂי חֲבִיתִּין.
מכל מקום, לימדו שהייתה לשכה של הכהן הגדול בצפון העזרה, ויש הוכחה שגם הייתה לו לשכה אחת בדרום העזרה, כפי שלמדנו במשנה: שבעה שערים היו בעזרת המקדש, שלושה בצפון ושלושה בדרום ואחד במזרח. השערים שבדרום היו שער הדלק; שני לו היה שער הקרבן; שלישי לו היה שער המים. השער שהיה במזרח נקרא שער ניקנור, ושתי לשכות היו שם סמוך לשער ניקנור, אחת מימינו ואחת משמאלו. אחת הייתה לשכת פינחס המלביש, שבה נשמרו בגדי הכהונה, ואחת הייתה לשכת עושי חביתין, שבה הוכנה מנחת החביתין היומית מטעם הכהן הגדול.
שֶׁבַּצָּפוֹן: שַׁעַר נִיצוֹץ, בִּנְיַן אַכְסַדְרָה הָיָה, וַעֲלִיָּיה בְּנוּיָה לוֹ עַל גַּבָּיו, וְשָׁם כֹּהֲנִים שׁוֹמְרִים מִלְמַעְלָה, וּלְוִיִּם מִלְּמַטָּה. וְשֶׁלִּפְנִים הֵימֶנּוּ הַחֵיל. שֵׁנִי לוֹ — שַׁעַר הַקָּרְבָּן, שְׁלִישִׁי לוֹ — שַׁעַר בֵּית הַמּוֹקֵד.
השערים שהיו בצפון: הראשון היה שער הניצוץ, שהיה מבנה אכסדרה, כלומר היה לו גג אך לא היה סגור לחלוטין מכל צדדיו. והייתה קומה שנייה בנויה מעליו, ושם עמדה משמרת הכבוד של המקדש, כאשר הכוהנים שומרים מלמעלה והלוויים מלמטה. בתוך שער זה הייתה החֵיל, ופתח הוביל מן השער אל החיל. השני לשער זה היה שער הקרבן; השלישי לו היה שער בית המוקד.
וְתַנְיָא: חָמֵשׁ טְבִילוֹת וַעֲשָׂרָה קִדּוּשִׁין טוֹבֵל כֹּהֵן גָּדוֹל וּמְקַדֵּשׁ בּוֹ בַּיּוֹם, וְכוּלָּן בַּקּוֹדֶשׁ, [עַל גַּג] בֵּית הַפַּרְוָה. חוּץ מִזּוֹ שֶׁהָיְתָה בַּחוֹל, עַל גַּבֵּי שַׁעַר הַמַּיִם, וּבְצַד לִשְׁכָּתוֹ הָיְתָה.
ונלמד בברייתא: הכהן הגדול היה מבצע חמש טבילות ועשרה קידושי ידיים ורגליים ביום ההוא, יום הכיפורים. וכל אחת מאלה נעשתה במקום המקודש של העזרה, על גג לשכת הפרוה, חוץ מזו הטבילה הראשונה, שנעשתה במקום שאינו מקודש מחוץ לעזרה. הטבילה הראשונה לא הייתה ייחודית ליום הכיפורים אלא נעשתה בכל יום על ידי כל כהן שנכנס למקדש. אותה טבילה נעשתה על גג שער המים, ושער זה היה סמוך ללשכתו. לכאורה, לכהן הגדול הייתה לשכה ליד שער המים, שהיה בדרום העזרה.
וְלָא יָדַעְנָא אִי לִשְׁכַּת פַּרְהֶדְרִין בַּצָּפוֹן וְלִשְׁכַּת בֵּית אַבְטִינָס בַּדָּרוֹם, אוֹ לִשְׁכַּת בֵּית אַבְטִינָס בַּצָּפוֹן וְלִשְׁכַּת פַּרְהֶדְרִין בַּדָּרוֹם. וּמִסְתַּבְּרָא דְּלִשְׁכַּת פַּרְהֶדְרִין בַּדָּרוֹם הֲוַאי.
לכהן הגדול היו בשימוש שני לשכות, אך איננו יודעים אם לשכת הפרהדרין הייתה בצפון ולשכת בית אבטינס הייתה בדרום, או שלשכת בית אבטינס הייתה בצפון ולשכת הפרהדרין הייתה בדרום. ו, אולם, מסתבר לומר כי לשכת הפרהדרין הייתה בדרום ושם ישן הכהן הגדול.
מַאי טַעְמָא? מַקְדֵּים קָאֵי וּמֵיסֵךְ אֶת רַגְלָיו וְטָבֵיל, וְאָזֵיל לַצָּפוֹן וְגָמַר חֲפִינָה וְאָתֵי לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְעָבֵיד עֲבוֹדָה כּוּלֵּי יוֹמָא. לְבַהֲדֵי פַּנְיָא מַדּוּ עֲלֵיהּ, וַהֲדַר אָזֵיל לַדָּרוֹם וְטָבֵיל וְנָיַיח.
מהי הסיבה לאותה הנחה? משום שאם כך הוא הדבר, הכהן הגדול משכים קום בכל בוקר משבעת ימי ההפרשה ומכסה את רגליו, לשון נקייה לעשיית צרכיו, וטובל סמוך ללשכתו, שהייתה בדרום. ואז הוא הולך לצפון העזרה אל הלשכה השנייה, היא לשכת בית אבטינס, ולומד שם את שיטת חפינת הקטורת. ואז הוא בא אל המקדש ועושה את העבודה במשך כל היום. לעת ערב היו מזים עליו מי טהרה, ואז הוא הולך בחזרה לדרום וטובל שוב סמוך ללשכתו ונח בלשכתו.
דְּאִי אָמְרַתְּ לִשְׁכַּת פַּרְהֶדְרִין בַּצָּפוֹן. מַקְדֵּים קָאֵי וּמֵיסֵךְ רַגְלָיו, וְאָזֵיל לַדָּרוֹם וְטָבֵיל וְגָמַר חֲפִינָה וְאָתֵי לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְעָבֵיד עֲבוֹדָה כּוּלֵּיהּ יוֹמָא, לַהֲדֵי פַּנְיָא מַדּוּ עֲלֵיהּ, וַהֲדַר אָזֵיל לַדָּרוֹם וְטָבֵיל, וּבָעֵי מֶהְדַּר וּמֵיזַל לַצָּפוֹן וּמֵינַח — וּמִי (טָרַח) מַטְרְחִינַן לֵיהּ כּוּלֵּי הַאי?
אם, אם אתה אומר שלשכת פרהדרין הייתה בצפון, משמעות הדבר היא שהכהן הגדול ייאלץ להתאמץ וללכת מרחקים ניכרים. לפי הבנה זו, הוא קם מוקדם, ומכסה את רגליו. אולם, מאחר שנשנה בברייתא שמקום טבילתו היה בדרום, הוא אז הולך לדרום וטובל. ואז הוא לומד את שיטת חפינת הקטורת. ואז הוא בא למקדש ועובד את עבודת כל היום. לעת ערב מזים עליו מי טהרה, ואז הוא הולך חזרה לדרום וטובל, ואז הוא צריך ללכת חזרה לצפון ולנוח. האם אנו מטילים עליו עד כדי כך? אלא, מסתבר לומר שלשכת הפרהדרין, לשכתו הפרטית של הכהן הגדול, הייתה בדרום, וכך הוגבל המרחק שהיה עליו ללכת.
אַלְּמָה לָא? מַטְרְחִינַן לֵיהּ טְפֵי, דְּאִי צַדּוּקִי הוּא לִיפְרוֹשׁ.
הגמרא דוחה נימוק זה: מדוע לא להטיל עליו? אדרבה, מטילים עליו אפילו יותר, כדי שאם הוא צדוקי, יפרוש. מאחר שאינו ירא שמים, יעדיף להסתלק מאשר להכפיף את עצמו לאותו מאמץ נוסף. זוהי תוצאה רצויה, המנקה את הכהונה הגדולה מצדוקי.
אִי נָמֵי, שֶׁלֹּא תָּזוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, נַעְבְּדִינְהוּ לְתַרְוַיְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, אִי נָמֵי תִּסְגֵּי לֵיהּ בַּחֲדָא.
או, לחלופין, יש אף ערך בהטלת מורא על כהן גדול פרושי ירא אלוהים, כדי שלא יתגאה במעמדו הרם. מאחר שהוא עסוק בביצוע תפקידו, אין לו פנאי להתרשם ממעמדו הנישא. שכן, אם אינך אומר שזהו ניסיון מכוון להטיל עליו מורא, נקבע את שתיהן מלשכותיו של הכהן הגדול זו לצד זו; או, לחלופין, לשכה אחת הייתה מספיקה לו. מן העובדה שאף אחת מן החלופות הללו אינה ננקטת, נראה שזהו ניסיון מכוון להטיל עליו מורא, ואין הוכחה באשר למיקומה של אף אחת מלשכותיו של הכהן הגדול.
וְאָמְרוּ לוֹ אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל וְכוּ׳. לֵימָא תִּהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ. דְּאָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: הָנֵי כָּהֲנֵי — שְׁלוּחֵי דְרַחֲמָנָא נִינְהוּ, דְּאִי אָמְרַתְּ שְׁלוּחֵי דִידַן נִינְהוּ
§ כך לימדו במשנה שהזקנים אמרו לו: אישי כהן גדול. אנו שלוחי בית הדין, ואתה שלוחנו ושליח בית הדין. הגמרא מציעה: נאמר שזו הפרכה ניצחת לדעתו של רב הונא בריה דרב יהושע, שכן רב הונא בריה דרב יהושע אמר: כהנים אלו המקריבים את הקרבנות הם שלוחי הרחמן. הם אינם שלוחים המייצגים את העם היהודי אלא שלוחים המייצגים את הקדוש ברוך הוא, שכן הוא ציווה אותם לעשות את העבודה. מובאת ראיה לדעה זו: שכן, אם תאמר שהם שלוחינו,

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria