וְאֵינָן מִטַּמְּאִין לְמֵתִים. וְאֵינָן נוֹשְׂאִין נָשִׁים, בֵּין כְּשֵׁרוֹת בֵּין פְּסוּלוֹת. הִגְדִּילוּ הַתַּעֲרוֹבוֹת וְשִׁחְרְרוּ זֶה אֶת זֶה — נוֹשְׂאִין נָשִׁים רְאוּיוֹת לַכְּהוּנָּה.
והם אינם רשאים להיטמא טומאה פולחנית בטומאה הנגרמת על ידי מת, שכן כל אחד מהם עשוי להיות כוהן. והם אינם רשאים לשאת נשים, בין אם כשרות נשים, שאינן רשאיות להינשא לעבד, ובין נשים פסולות להינשא לכהונה, שכן לגבי כל אחד מהם יש ספק אם הוא כוהן או עבד. אם הבנים המעורבים בגרו ושחררו זה את זה, הם רשאים לשאת נשים הראויות להינשא לכהונה, שכן עבד משוחרר רשאי לשאת נשים כאלה. אולם, אף אחד מהם אינו רשאי לשאת אישה הפסולה לכהונה, שמא הוא כוהן.
וְאֵינָן מְטַמְּאִין לְמֵתִים, וְאִם נִטְמְאוּ — אֵינָן סוֹפְגִין הָאַרְבָּעִים. וְאֵינָן אוֹכְלִין בִּתְרוּמָה, וְאִם אָכְלוּ — אֵינָן מְשַׁלְּמִין קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ. וְאֵינָן חוֹלְקִין עַל הַגּוֹרֶן. וּמוֹכְרִין אֶת הַתְּרוּמָה, וְהַדָּמִים שֶׁלָּהֶן.
והם אינם רשאים להיטמא טומאה פולחנית בטומאה הנגרמת על ידי מת, שכן הם כוהנים מסופקים. ואולם, אם נטמאו, אינם לוקים ארבעים מלקות, שכן כל אחד מהם אולי אינו כוהן. ואינם רשאים לאכול תרומה, שכן אחד מהם אינו כוהן. ואולם, אם אכלו תרומה בשגגה אינם משלמים את הקרן ואת החומש, שכן כל אחד מהם אולי כוהן. ואינם מקבלים חלק בתרומהבגורן, שכן אף אחד מהם אינו יכול להוכיח שהוא כוהן. ואולם, הם רשאים למכור את התרומה שהם מפרישים מתוצרתם שלהם, ואף שאינם רשאים לאוכלה, הכסף שלהם. מאחר שלא ניתן להוכיח לגבי מי מהם שאינו כוהן, אי אפשר להוציא מהם תרומה.
וְאֵינָן חוֹלְקִין בְּקׇדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ, וְאֵין נוֹתְנִים לָהֶם קָדָשִׁים. וְאֵין מוֹצִיאִין שֶׁלָּהֶם מִידֵיהֶם.
והם אינם מקבלים חלק מן המנחות המקודשות של המקדש, שכן ייתכן שכל אחד מהם אינו כהן. ואין נותנים להם מנחות מקודשות להקריב מאותה סיבה. אולם, עורות קורבנותיהם שלהם אין מפקיעים מרשותם, שכן אי אפשר להוכיח לגבי מי מהם שהוא אינו כהן.
וּפְטוּרִין מִן הַזְּרוֹעַ וּמִן הַלְּחָיַיִם וּמִן הַקֵּיבָה, וּבְכוֹרוֹ יְהֵא רוֹעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב. וְנוֹתְנִין עָלָיו חוּמְרֵי כֹהֲנִים וְחוּמְרֵי יִשְׂרְאֵלִים.
והם פטורים מלתת לכהן את הזרוע, ומלתת לו את הלחיים, ומלתת לו את הקיבה של בהמותיהם הכשרות שאינן מוקדשות. ולגבי כל אחד מהם, בכור בהמתו הכשרה ירעה עד שייפסל מלהיקרב, כלומר עד שייפול בו מום. אין זה לטובתו להקריב את הבהמה לפני שייפול בה מום, ובכך לאפשר לכהנים לאוכלה. משנפל בה מום, אין נוטלים אותה ממנו. מאחר שייתכן שהוא כהן, הוא יכול לטעון שהבהמה היא רכושו של כהן. אז נעשית הבהמה לקניינו הפרטי, והוא רשאי לאוכלה אם ירצה. ובאופן כללי, אנו מטילים עליו גם את חומרות הכהנים וגם את חומרות הישראלים.
גְּמָ׳ מֵתוּ הַכְּשֵׁרִים וְכוּ׳. אֶלָּא הָנָךְ, מִשּׁוּם דְּאִיעָרוּב לְהוּ הָווּ לְהוּ פְּסוּלִין? אָמַר רַב פָּפָּא, אֵימָא: וּמֵתוּ הַוַּדָּאִין.
גמרא: נאמר במשנה שאם הבנים של ייחוס מסוים, ללא פגם, היו אלה שמתו, הבנים המעורבים עושים חליצה עם אלמנות בניה של האישה המבוגרת, אך לא ייבום. הגמרא שואלת: האם זה מלמד שמפני שאלה הבנים התערבבו הם נעשו פסולים? העובדה שייחוסם אינו ברור אינה אמורה לפסול אותם. רב פפא אמר: אמור שהנוסח הנכון הוא: ואם הבנים הוודאיים היו אלה שמתו.
לִבְנֵי הַכַּלָּה אֶחָד חוֹלֵץ וְכוּ׳. דַּוְקָא מִיחְלָץ וַהֲדַר יַבּוֹמֵי, אֲבָל יַבּוֹמֵי בְּרֵישָׁא — לָא, דְּקָפָגַע בִּיבָמָה לַשּׁוּק.
נאמר במשנה כי עם אלמנותיהם של אותם בני הכלה, אחד מן הבנים המעורבים חולץ והאחר מייבם. הגמרא מעירה כי חליצה נעשית דווקא תחילה, ולאחר מכן ייבום. אולם ייבום אינו נעשה תחילה, משום שאם אינה יבמתו שלו אלא כלתו של אחיו, בכך הוא מפר את האיסור על יבמה לקיים יחסי אישות עם אדם מן השוק.
כֹּהֶנֶת שֶׁנִּתְעָרֵב וְכוּ׳. חֵלֶק אֶחָד פְּשִׁיטָא! אֵימָא חֵלֶק כְּאֶחָד.
§ נאמר במשנה שבמקרה של בת כהן שוולדה התערב עם ולד שפחתה, הם מקבלים חלק אחד של תרומה בגורן. הגמרא שואלת: וכי אין זה מובן מאליו שהם מקבלים חלק אחד ולא יותר? אלא, אמור שהם מקבלים חלק כאחד, כלומר, הם מקבלים חלק בגורן רק אם הם באים יחד.
תְּנַן כְּמַאן דְּאָמַר אֵין חוֹלְקִין תְּרוּמָה לְעֶבֶד אֶלָּא אִם כֵּן רַבּוֹ עִמּוֹ. דְּתַנְיָא: אֵין חוֹלְקִין תְּרוּמָה לְעֶבֶד אֶלָּא אִם כֵּן רַבּוֹ עִמּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יָכוֹל שֶׁיֹּאמַר, אִם כֹּהֵן אֲנִי — תְּנוּ לִי בִּשְׁבִיל עַצְמִי, וְאִם עֶבֶד כֹּהֵן אֲנִי — תְּנוּ לִי בִּשְׁבִיל רַבִּי.
הגמרא מעירה: לפי תיקון זה, אנו למדנו במשנה הלכה שהיא בהתאם לדעת מי שאמר כי מותר לחלק תרומה לעבד רק אם אדונו עמו, כפי ששנוי בברייתא: מותר לחלק תרומה לעבדו של כהן שהוא אולי כהן בעצמו רק אם אדונו עמו; זהו דבריו של רבי יהודה. רבי יוסי אומר שמחלקים לו תרומה לבדו, אף בלא ליווי אדונו, שכן הוא יכול לומר: אם כהן אני, תנו ליתרומהמחמת כהונתי שלי, ואם עבדו של כהן אני, תנו לי מחמת אדוני.
בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הָיוּ מַעֲלִין מִתְּרוּמָה לְיוּחֲסִין. בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי לֹא הָיוּ מַעֲלִין מִתְּרוּמָה לְיוּחֲסִין.
הגמרא מסבירה את הרקע למחלוקת זו: במקומו של רבי יהודה, היו מעלים אדם לחזקת כהונה לצורך ייחוס על סמך כך שקיבל תרומה. אם היו רואים אדם מקבל תרומה, היו מניחים שהוא כהן ומעידים בהתאם. לכן, לא היו מחלקים תרומה למי שעלול להיות עבד, אלא אם כן היה מלווה באדונו, שמא יחשבו שהעבד עצמו כהן. לעומת זאת, במקומו של רבי יוסי לא היו מעלים אדם לחזקת ייחוס כהונה על סמך כך שקיבל תרומה. לכן, היה מותר לו לקבל תרומה באופן עצמאי.
תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק: מִיָּמַי לֹא הֵעַדְתִּי אֶלָּא עֵדוּת אֶחָד, וְהֶעֱלוּ עֶבֶד לַכְּהוּנָּה עַל פִּי.
נלמד בברייתא שרבי אלעזר בר צדוק אמר: בכל ימי מעולם לא הייתה לי הזדמנות להעיד בבית דין, מלבד עדות אחת, והם העלו עבד לחזקת כהונה על סמך דברי. אף שעל פניו בדקו את העניין בקפידה, אירעה טעות.
הֶעֱלוּ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! הַשְׁתָּא בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יָדָן, צַדִּיקִים עַצְמָן לֹא כׇּל שֶׁכֵּן!
הגמרא שואלת: האם יעלה על דעתך שהם אכן קידמו אותו? כעת התבונן: אם אפילו באמצעות בהמותיהם של הצדיקים, הקדוש ברוך הוא אינו מביא לידי מכשול, אז באמצעות הצדיקים עצמם, קל וחומר שאין הוא מביא לידי מכשול.
אֶלָּא אֵימָא: בִּקְּשׁוּ לְהַעֲלוֹת עֶבֶד לַכְּהוּנָּה עַל פִּי. חֲזָא בְּאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי — וַאֲזַל וְאַסְהֵיד בְּאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה.
אלא אמור שכך התכוון רבי אלעזר בר צדוק: ביקשו להעלות עבד לחזקת כהונה על פי דברי. כיצד אירע הדבר? רבי אלעזר בר צדוק ראה אדם מקבל תרומהבמקומו של רבי יוסי, והלך והעיד במקומו של רבי יהודה על מה שראה, מבלי להבין שעדות זו תספיק כדי להניח שאותו אדם הוא כהן. מאחר שתרומה מחולקת שם רק לכהנים, העבד כמעט הועלה בטעות לחזקת כהונה.
תָּנוּ רַבָּנַן: עֲשָׂרָה אֵין חוֹלְקִין לָהֶם תְּרוּמָה בְּבֵית הַגֳּרָנוֹת, וְאֵלּוּ הֵן: חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, טוּמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, וְהָעֶבֶד, וְהָאִשָּׁה, וְהֶעָרֵל, וְהַטָּמֵא, וְנוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ. וְכוּלָּן מְשַׁגְּרִין לָהֶם לְבָתֵּיהֶם, חוּץ מִטָּמֵא וְנוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ.
§ החכמים לימדו: יש עשרה סוגי כוהנים שאין מחלקים להם תרומה בגורן, ואלו הם: חרש־אילם, שוטה וקטן, מי שאיברי מינו מכוסים [טומטום], ואנדרוגינוס, ועבד, ואישה, וערל, וטמא, ומי שנושא אישה שהיא פסולה לו, כלומר, שאינה ראויה להינשא לכוהן. ועם כל אלה, אפשר לשלוח תרומה אליהם, לבתיהם, למעט טמא ומי שנושא אישה שהיא פסולה לו.
בִּשְׁלָמָא חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן — לָאו בְּנֵי דֵּיעָה נִינְהוּ. טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס נָמֵי —
הגמרא שואלת: מובן, אין לחלק תרומה לחרש-אילם, שוטה וקטן, שכן אינם בני דעת, ואין זה ראוי לתת להם תרומה בפרהסיה. וכן אין זה ראוי לחלק תרומה לטומטום ואנדרוגינוס,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria