תְּרוּמָה לְכֹהֵן, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן לְלֵוִי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מַתִּירוֹ לְכֹהֵן. מַתִּירוֹ?! מִכְּלָל דְּאִיכָּא מַאן דְּאָסַר? אֶלָּא אֵימָא: נוֹתְנוֹ אַף לְכֹהֵן.
Teruma היא עבור כהן והמעשר הראשון הוא עבור לוי; זו דבריו של רבי מאיר. רבי אלעזר בן עזריה מתיר אותו, כלומר, את המעשר הראשון, לכהן, שכן גם הוא משבט לוי. הגמרא תמהה על האמירה האחרונה הזו: נאמר: מתיר אותו. האם מכאן מוכח במשתמע שיש תנא אחדשאסורלכהן ליטול מן המעשרות? והרי כהן הוא גם לוי ואי אפשר לראותו כזר. אלא אמור שרבי אלעזר בן עזריה התכוון שמותר לתת אותו אפילו לכהן. אין חובה למסור את המעשר ללוי; אפשר לבחור לתת אותו לכהן במקום זאת.
מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר? אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה מִשְּׁמֵיהּ דִּגְמָרָא: ״כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה׳ תְּרוּמָה״. מָה תְּרוּמָה אֲסוּרָה לְזָרִים, אַף מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן אָסוּר לְזָרִים. אִי מָה תְּרוּמָה חַיָּיבִין עָלָיו מִיתָה וָחוֹמֶשׁ — אַף מַעֲשֵׂר חַיָּיבִין עָלָיו מִיתָה וָחוֹמֶשׁ?
הגמרא שואלת: מה הטעם לשיטתו של רבי מאיר? רב אחא, בנו של רבה, אמר בשם המסורת שהפסוק אומר: "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה, נתתי ללוויים לנחלה" (במדבר יח:כד). מכך שפסוק זה קורא למעשר "תרומה", אנו למדים: כשם שתרומה אסורה לזרים, כך גם המעשר הראשון אסור לזרים, כלומר, למי שאינם לויים. הגמרא שואלת: אם כן, האם נכון שכשם שבעניין תרומה, זר האוכל ממנה חייב בעונש מיתה בידי שמים ולשלם את החומש הנוסף עליה, כך גם לגבי מעשרות, זר האוכל מהם יהיה חייב על כך בעונש מיתה בידי שמים ולשלם את החומש הנוסף?
אָמַר קְרָא: ״וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ״, ״וְיָסַף חֲמִישִׁיתוֹ עָלָיו״. ״בּוֹ״ — וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר, ״עָלָיו״ — וְלֹא עַל מַעֲשֵׂר. וְרַבָּנַן, מָה תְּרוּמָה טוֹבֶלֶת, אַף מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן נָמֵי טוֹבֵל.
הגמרא משיבה כי הפסוק קובע: "ומתו בו כי יחללוהו" (ויקרא כב:ט), ופסוק אחר קובע: "ויסף חמישיתו עליו" (ויקרא כב:יד). עיון מדוקדק בפסוקים אלה מראה שהתורה מדגישה שעונש המיתה בא דרכו,תרומה, ולא דרך מעשרות, ושיש להוסיף חומש עליה, אך לא על מעשרות. הגמרא שואלת: ולדעת חכמים, החולקים על רבי מאיר, כיצד הם מסבירים את ההשוואה שבפסוק שלעיל? הגמרא משיבה: הם יאמרו שהוא מלמד כי כשם שהחובה להפריש תרומה יוצרת מעמד של טבל אסור, כך גם החובה להפריש את המעשר הראשון יוצרת אף היא מעמד של טבל אסור.
וְכִדְתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יָכוֹל לֹא יְהֵא חַיָּיב אֶלָּא עַל טֶבֶל שֶׁלֹּא הוּרַם מִמֶּנּוּ כׇּל עִיקָּר. הוּרַם מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וְלֹא הוּרַם מִמֶּנּוּ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וְלֹא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וַאֲפִילּוּ מַעְשַׂר עָנִי, מִנַּיִן?
וְזֶהוּ כְּפִי שֶׁנִּשְׁנָה בְּבָּרַיְיתָא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אָדָם הָיָה עָשׂוּי לַחְשׁוֹב שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל תְּבוּאָה שֶׁלֹּא נִתְעַשְּׂרָה שֶׁלֹּא הֻפְרְשׁוּ מִמֶּנָּה תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת כְּלָל, אֲבָל אִם הַתְּרוּמָה הַגְּדוֹלָה הֻפְרְשָׁה מִמֶּנָּה וְהַמַּעֲשֵׂר הָרִאשׁוֹן לֹא הֻפְרַשׁ מִמֶּנָּה; אוֹ אִם הַמַּעֲשֵׂר הָרִאשׁוֹן הֻפְרַשׁ מִמֶּנָּה וְהַמַּעֲשֵׂר הַשֵּׁנִי לֹא; אוֹ אַף אִם מַעֲשַׂר עָנִי, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא נִתָּן לָעֲנִיִּים וְאֵין בּוֹ קְדוּשָּׁה, לֹא הֻפְרַשׁ, מִנַּיִן שֶׁגַּם תְּבוּאָה כָּזוֹ דִּינָהּ כְּטֶבֶל?
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תוּכַל לֶאֱכוֹל בִּשְׁעָרֶיךָ״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ״. מָה ״שְׁעָרֶיךָ״ הָאָמוּר לְהַלָּן — מַעְשַׂר עָנִי, אַף ״שְׁעָרֶיךָ״ הָאָמוּר כָּאן — מַעְשַׂר עָנִי, וְאָמַר רַחֲמָנָא ״לֹא תוּכַל״.
הפסוק קובע: "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך" (דברים י"ב:י"ז), ולהלן, בנוגע למעשר עני, נאמר: "ואכלו בשעריך ושבעו" (דברים כ"ו:י"ב). כשם ש"שעריך" האמור להלן מתייחס למעשר עני, כך גם "שעריך" האמור כאן מתייחס למעשר עני, והרחמן אומר בתורה "לא תוכל לאכול", ומשתמע שניתן לאוכלו רק לאחר ההפרשה.
וְאִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא לְלָאו, אֲבָל מִיתָה — לָא, קָא מַשְׁמַע לַן.
ואם היינו לומדים זאת רק משם, הייתי אומר שאין זה אלא מלמד על איסור לאכול תבואה שלא הופרשו ממנה מעשרות מסוג זה, אך עונש מיתה אינו חל. ההשוואה לתרומה מלמדת אותנו אפוא שגם אכילת תבואה שלא הופרשו ממנה מעשרות מסוג זה דינה מיתה בידי שמים.
לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן דְּטָבֵיל, מִדְּרַבִּי יוֹסֵי נָפְקָא! אִי מֵהַהִיא, הֲוָה אָמֵינָא לְלָאו, אֲבָל מִיתָה — לָא, קָא מַשְׁמַע לַן.
גרסה אחרת של דיון זה מציגה אותו בצורת שאלה: וכי אין זה כך שההלכה שלפיה אי-הפרשת המעשר הראשון יוצרת מעמד של טבל נלמדת מן ההלכה שרבי יוסי לימד? אם כן, אין צורך בדרשת הפסוק המתייחס למעשרות כאל תרומה. הגמרא משיבה: אילו הראיה הייתה משם בלבד, הייתי אומר שאין זה אסור אלא באיסור בלבד, אך עונש מיתה אינו מתחייב. לכן הוא מלמד אותנו שכל חומרות הטבל חלות.
בְּמַאי אוֹקֵימְתַּהּ — כְּרַבִּי מֵאִיר, אֵימָא סֵיפָא: בַּת לֵוִי מְאוֹרֶסֶת לְכֹהֵן, וּבַת כֹּהֵן לְלֵוִי — לֹא תֹּאכַל לֹא בִּתְרוּמָה וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר, הָכָא מַאי זָרוּת אִיכָּא! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מַאי ״אֵינָהּ אוֹכֶלֶת״ דְּקָתָנֵי — אֵינָהּ נוֹתֶנֶת רְשׁוּת לִתְרוֹם.
§ הגמרא שואלת: באיזה אופן העמדת את המשנה? בהתאם לדעתו של רבי מאיר. אבל אם כן, אמור את הסיפא: בת לוי המאורסת לכהן ובת כהן המאורסת ללוי אינן אוכלות לא תרומה ולא מעשר. כאן, איזו זרות יש שאוסרת עליה להשתתף במעשר? אפילו לפי הדעה האוסרת מעשר ראשון לזרים, אישה זו היא לויה משני הצדדים. רב ששת אמר: מהי המשמעות של: אינה אוכלת, שהמשנה מלמדת? הכוונה היא שאינה רשאית להרשות לאחרים להפריש את התרומה מן המעשר. כל עוד היא רק מאורסת ללוי, אינה רשאית למנות שליח להפריש את התרומה מן המעשר בשם הלוי, שכן עדיין אינה אשתו.
מִכְלָל דִּנְשׂוּאָה נוֹתֶנֶת רְשׁוּת? אִין, וְהָתַנְיָא: ״וַאֲכַלְתֶּם אוֹתוֹ בְּכׇל מָקוֹם אַתֶּם וּבֵיתְכֶם״ — לִימֵּד עַל נְשׂוּאָה בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנּוֹתֶנֶת רְשׁוּת לִתְרוֹם.
הגמרא שואלת: האם יש להסיק בדרך היקש שאישה נשואה רשאית לתת רשות להפריש תרומה מן המעשר? הגמרא משיבה: כן, והאם לא שנינו: "ואכלתם אותו בכל מקום, אתם וביתכם" (במדבר יח, לא)? דבר זה מלמד שאישה ישראלית הנשואה ללוי רשאית לתת רשות לאחר להפרישתרומה ממעשרו של הלוי.
אַתָּה אוֹמֵר רְשׁוּת לִתְרוֹם, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לֶאֱכוֹל? אָמְרַתְּ: תְּרוּמָה חֲמוּרָה אוֹכֶלֶת, מַעֲשֵׂר הַקַּל לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! אֶלָּא לִימֵּד עַל נְשׂוּאָה בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנּוֹתֶנֶת רְשׁוּת לִתְרוֹם.
הברייתא ממשיכה לדון בהלכה זו: האם אתה אומר שהיא רשאית לתת רשות להפריש תרומה מן המעשר, או שמא אין זה אלא מתייחס לאכילה? אמור בתשובה: אם בת ישראל הנשואה לכהן רשאית לאכול תרומה, שהיא חמורה, האם לא כל שכן שהדבר נכון לגבי מעשר, שהוא קל? לפיכך, אין צורך ללמדנו הלכה זו. אלא, הכתוב מלמד שבת ישראל הנשואה ללוי רשאית לתת רשות לאחר להפריש תרומה מן המעשר.
מָר בְּרֵיהּ דְּרַבְנָא אָמַר: לוֹמַר שֶׁאֵין חוֹלְקִין לָהּ מַעֲשֵׂר בְּבֵית הַגְּרָנוֹת. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם יִיחוּד, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם גְּרוּשָׁה, גְּרוּשָׁה בַּת לֵוִי מִי לָא אָכְלָה בְּמַעֲשֵׂר?!
מר, בנו של רבנא, אמר: המשנה אינה מלמדת שבת לוי שהתארסה לכהן אינה רשאית לאכול מעשר, אלא היא באה לומר שאין מחלקים לה מעשר בגורן. הגמרא שואלת: זה מסתדר היטב לפי מי שאומר שהטעם לגזירה שלא לחלק תרומה לאישה בגורן הוא משום האיסור (יבמות ק ע"א) על אישה להתייחד עם איש זר בגורן, שהוא מקום מבודד, שכן חשש זה שייך באותה מידה גם כאן. אבל לפי מי שאומר שחכמים אסרו מנהג זה משום החשש שהאישה אולי גרושה, ושוב אינה זכאית לתרומה, חשש זה לא אמור לחול על בת לוי. וכי אינה אוכלת מעשר בזכות עצמה, אפילו לאחר שהיא מתגרשת?
וְלִיטַעְמָיךְ, גְּרוּשָׁה בַּת כֹּהֵן מִי לָא אָכְלָה בִּתְרוּמָה? אֶלָּא גְּזֵירָה מִשּׁוּם גְּרוּשָׁה בַּת יִשְׂרָאֵל.
הגמרא דוחה טיעון זה: ולפי שיטתך הדוחה את הסברו של מר, בנו של רבנא, לגבי בת לוי, האם גרושה שהיא בת כהן אינה אוכלת תרומה? מדוע שבת כהן הנשואה לכהן לא תקבל תרומה בגורן? אלא, זו גזירה דרבנן שנחקקה בעיקר משום גרושת כהן שהיא בת ישראל, שכן שוב אינה רשאית לאכול תרומה לאחר גירושיה. והחילו גזירה זו גם על בת כהן שהתגרשה מכהן. ומטעם זה גזרו גם על אשה לויה שלא תקבל חלק בגורן.
אִי הָכִי, מַאי אִירְיָא מְאוֹרֶסֶת? אֲפִילּוּ נְשׂוּאָה נָמֵי! אַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא מְאוֹרֶסֶת, תְּנָא נָמֵי סֵיפָא מְאוֹרֶסֶת.
הגמרא מעלה קושי: אם כן, מדוע דווקא מי שהייתה מאורסת; הרי אותו דין יחול אף על אישה נשואה גם כן. הגמרא משיבה: אין הבדל ביניהן בעניין זה, אלא משום שהתנא שנה ברישא של המשנה: מאורסת, שנה גם בסיפא: מאורסת, אף שההלכה שבסיפא אינה חלה דווקא על אישה מאורסת.
תָּנוּ רַבָּנַן: תְּרוּמָה לְכֹהֵן, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן לְלֵוִי, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר:
§ החכמים לימדו: תרומה ניתנת לכהן, והמעשר הראשון ניתן רק ללוי; זו דעתו של רבי עקיבא. רבי אלעזר בן עזריה אומר:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria