לֵיתַהּ לְמַתְנִיתִין מִקַּמֵּי בָּרַיְיתָא, דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַנְדְּרוֹגִינוֹס — בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הוּא, וְלֹא הִכְרִיעוּ בּוֹ חֲכָמִים אִם זָכָר אִם נְקֵבָה.
המשנה כאן, הקובעת שלדעת רבי יוסי כהן שהוא אנדרוגינוס מאכיל את אשתו תרומה, אין לסמוך עליה במקום ברייתא המלמדת אחרת. שכן שנינו בברייתא שרבי יוסי אומר: אנדרוגינוס הוא בריה בפני עצמה, וחכמים לא הכריעו אם הוא זכר או נקבה. לפיכך אסור לו לשאת אישה, ואם עשה כן אינו מאכיל אותה תרומה.
אַדְּרַבָּה לֵיתַהּ לְבָרַיְיתָא מִקַּמֵּי מַתְנִיתִין! מִדְּשַׁבְקֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי לְבַר זוּגֵיהּ — שְׁמַע מִינַּהּ הֲדַר בֵּיהּ.
הגמרא שואלת: אדרבה, אמור שאין לסמוך על הברייתא במקום המשנה כאן, שכן ברייתות נחשבות בדרך כלל לפחות סמכותיות ממשניות. הגמרא משיבה: מכך שרבי יוסי עזב את חברו, רבי שמעון, שכן פסיקת המשנה מיוחסת גם לרבי יוסי וגם לרבי שמעון, ואילו דברי הברייתא נמסרו רק בשמו של רבי יוסי, למד מכאן שרבי יוסי חזר בו מדעתו המקורית שבה החזיק יחד עם רבי שמעון והגיע למסקנה שונה.
וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לֵיתַהּ לְבָרַיְיתָא מִקַּמֵּי מַתְנִיתִין. אַדְּרַבָּה, לֵיתָא לְמַתְנִיתִין מִקַּמֵּי בָּרַיְיתָא, דְּהָא שָׁמְעִינַן לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל דְּחָיֵישׁ לִיחִידָאָה! הָנֵי מִילֵּי, כִּי לָא מִתְעַקְרָא מַתְנִיתִין, אֲבָל כִּי מִתְעַקְרָא מַתְנִיתִין — לָא חָיֵישׁ.
ושמואל אמר להיפך: אין לסמוך על הברייתא במקום המשנה כאן. הגמרא שואלת: אדרבה, אמור שהמשנה כאן אין לסמוך עליה במקום הברייתא, שהרי שמענו ששמואל מתחשב אפילו בדעת יחיד חולקת המופיעה בברייתא. הגמרא משיבה: דבר זה חל רק כאשר המשנה עצמה אינה בכך נעקרת, שכן הברייתא רק מוסיפה עליה. אבל כאשר המשנה נעקרת על ידי אמירה מנוגדת הנלמדת בברייתא, אין הוא מתחשב בה.
אָמְרִי בֵּי רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּאַנְדְּרוֹגִינוֹס וּבְהַרְכָּבָה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בְּקוֹשִׁי וּבְקִידּוּשׁ.
חכמי בית מדרשו של רב אמרו בשם רב כי ה־הלכה היא בהתאם לדעתו של רבי יוסי, הן לגבי ה־הלכה של אנדרוגינוס והן לגבי ה־הלכה של הרכבה. ושמואל אומר: ה־הלכה היא בהתאם לדעתו לגבי דיני לידה ממושכת וחילוט.
אַנְדְּרוֹגִינוֹס — הָא דַּאֲמַרַן. הַרְכָּבָה — דִּתְנַן: אֵין נוֹטְעִין וְאֵין מַבְרִיכִין וְאֵין מַרְכִּיבִין עֶרֶב שְׁבִיעִית פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְאִם נָטַע וְהִבְרִיךְ וְהִרְכִּיב — יַעֲקוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל הַרְכָּבָה שֶׁאֵינָהּ קוֹלֶטֶת בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים — שׁוּב אֵינָהּ קוֹלֶטֶת. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת.
הגמרא מבהירה: ההלכה של אנדרוגינוס היא מה שאמרנו זה עתה, שהוא נחשב ברייה בפני עצמה (רבנו חננאל). ההלכה של הרכבה היא כפי שלמדנו במשנה (שביעית ב:ו): אין נוטעין, ואין מבריכין את זמורת הגפן בארץ, ואין מרכיבין זמורה באילן בערב שנת השמיטה פחות משלושים יום לפני ראש השנה, שמא תקלוט בשנה השביעית. ואם נטע או הבריך או הרכיב, יעקור אותה. רבי יהודה אומר: כל הרכבה שאינה קולטת בשלושה ימים שוב אינה קולטת לעולם, ולפיכך אסור לנטוע רק בשלושת הימים שלפני תחילת שנת השמיטה. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים שנדרשים שבועיים כדי שצמח ייקלט.
וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר שְׁלֹשִׁים — צָרִיךְ שְׁלֹשִׁים ושְׁלֹשִׁים. לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר שְׁלֹשָׁה — צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה ושְׁלֹשִׁים. לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת — צָרִיךְ שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת וּשְׁלֹשִׁים.
ורב נחמן אמר כי רבה בר אבוה אמר: לפי התנא הראשון, שאומר שלושים יום, כוונתו היא ששלושים יום נדרשים כדי שהעץ ייקלט ועוד שלושים יום נדרשים עבור התוספת לשנת השמיטה, שכן איסורי שנת השמיטה חלים כבר במהלך שלושים הימים האחרונים של השנה השישית. לפיכך אסור לנטוע שישים יום לפני ראש השנה. וכן, לפי רבי יהודה, שאומר שלושה ימים, כוונתו היא ששלושה ימים נדרשים כדי שהעץ ייקלט ועוד שלושים יום נדרשים עבור התוספת לשנת השמיטה. וכך גם, לפי רבי יוסי ורבי שמעון, שאומרים שבועיים, כוונתם היא ששבועיים נדרשים כדי שהעץ ייקלט ועוד שלושים יום נדרשים עבור התוספת לשנת השמיטה. רב פוסק בעניין זה בהתאם לדעתו של רבי יוסי.
וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בְּקוֹשִׁי וְקִידּוּשׁ. קוֹשִׁי — דִּתְנַן:
ושמואל אמר שההלכה נפסקת בהתאם לדעתו של רבי יוסי גם לעניין קישוי ואיסור. הגמרא מסבירה: מהו המקרה של קישוי? כפי שלמדנו במשנה (נידה לו ע"ב): בדרך כלל, אישה שרואה זרימת דם במשך שלושה ימים רצופים בזמן מן החודש שבו אינה מצפה לראות דימום וסת, נטמאת טומאה כזבה. אולם אם היא רואה דימום כזה בשעה שהיא מקשה לילד, הדימום מיוחס ללידתה, והיא נידונה לפי הלכות יולדת.
כַּמָּה יְהֵא קִישּׁוּיָהּ — רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אוֹ אַרְבָּעִים אוֹ חֲמִשִּׁים יוֹם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: דַּיָּיהּ חׇדְשָׁהּ. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: אֵין קִישּׁוּי יוֹתֵר מִשְּׁתֵּי שַׁבָּתוֹת.
התנאים חלוקים בשאלה: כמה זמן נמשכת תקופת הלידה הממושכת של אישה? במשך איזו תקופה לפני לידתה מייחסים את הדימום ללידתה? רבי מאיר אומר: עד ארבעים או חמישים יום לפני שהיא יולדת. רבי יהודה אומר: חודש שלה מספיק לה, כלומר, מתחילת החודש שבו היא יולדת. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: לידה ממושכת אינה נמשכת יותר משבועיים. ושמואל פוסק בהתאם לדעת רבי יוסי במקרה זה.
קִידּוּשׁ — דִּתְנַן: הַמְסַכֵּךְ גַּפְנוֹ עַל גַּבֵּי תְּבוּאָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ — הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ, וְחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים:
מהי הלכה זו של איסור? כפי שלמדנו במשנה (כלאים ז:ד): אם אדם גורם לגפנו להצל על התבואה של אחר, הוא אסר אותה, והפך אותה לאסורה כגידול מאכל בכרם, והוא נושא באחריות כספית על כך, כלומר, עליו לפצות את האדם האחר על אובדן היבול שנעשה אסור. זו דבריו של רבי מאיר. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria