Drashot AI Logo
תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא, וְלָא דַּרְכֵּיהּ לְמִסְפְּדֵיהּ.
שנים עשר חודשי האבל של השנה, כלומר, חלפו כבר כמה שנים מאז תקופת האבל בת שנים עשר החודשים על שאול, ואין זו הדרך הראויה להספיד לאחר זמן כה רב.
נְתִינִים נִיקְרִינְהוּ וּנְפַיְּיסִינְהוּ: ״וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעוֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם. מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת ה׳. וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעוֹנִים אֵין לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ וְאֵין לָנוּ אִישׁ וְגוֹ׳ יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַה׳ וְגוֹ׳״, פַּיְּיסִינְהוּ וְלָא מִיפַּיְיסוּ.
באשר לגבעונים, נקרא להם ונפייס אותם. לפיכך נאמר בפסוק: "ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם… מה אעשה לכם ובמה אכפר וברכו את נחלת ה'? ויאמרו לו הגבעונים: אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו; ואין לנו להמית איש בישראל…יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה'…" (שמואל ב׳ כ״א:1–6). הוא ניסה לפייסם בדרכים אחרות, אך לא נתפייסו.
אָמַר, שְׁלֹשָׁה סִימָנִים יֵשׁ בְּאוּמָּה זוֹ: הָרַחְמָנִים, וְהַבַּיְישָׁנִין, וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים. רַחְמָנִים — דִּכְתִיב: ״וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ״. בַּיְישָׁנִין — דִּכְתִיב: ״בַּעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם״. גּוֹמְלֵי חֲסָדִים — דִּכְתִיב: ״לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ וְגוֹ׳״. כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה סִימָנִים הַלָּלוּ — רָאוּי לְהִדָּבֵק בְּאוּמָּה זוֹ.
דוד אמר: יש שלושה סימנים מובהקים לאומה הזאת, העם היהודי. הם רחמנים, הם ביישנים, וגומלי חסדים.
הם רחמנים, כפי שנאמר: "ונתן לך רחמים וריחמך והרבך" (דברים יג:יח); לא רק שהאל ירחם עליך, אלא שהוא יעניק לך את מידת הרחמים.
הם ביישנים, כפי שנאמר: "ובעבור תהיה יראתו על פניכם" (שמות כ:יז), והיראה שעל פניו של אדם היא בושתו.
הם גומלי חסדים, כפי שנאמר: "כי ידעתיו, למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה', לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח:יט), כלומר, לעשות מעשי חסד.
כל מי שיש בו שלושה סימנים מובהקים אלה ראוי להידבק באומה הזאת. אולם מי שחסרות בו מידות אלו אינו ראוי להיות חלק מן העם היהודי. כאשר דוד ראה את אכזריותם של הגבעונים, גזר שלעולם לא יבואו בקהל ישראל.
״וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִילַּי הַמְּחֹלָתִי״. מַאי שְׁנָא הָנֵי? אָמַר רַב הוּנָא: הֶעֱבִירוּם לִפְנֵי אָרוֹן, כֹּל שֶׁאָרוֹן קוֹלְטוֹ — לְמִיתָה, כֹּל שֶׁאֵין אָרוֹן קוֹלְטוֹ — לְחַיִּים.
הגמרא ממשיכה בהבנתה את המעשה: "וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִיבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לַעֲדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי" (שמואל ב׳ כ״א:ח׳). הגמרא שואלת: מה שונה בנים אלה שדוד בחר בהם מכל צאצאי שאול? רב הונא אמר: הוא העביר את כל צאצאי שאול לפני הארון של הברית. כל מי שהארון עיכב אותו, כך שלא יכול היה להמשיך, נידון למוות; וכל מי שהארון לא עיכב אותו הובדל לחיים.
מֵתִיב רַב חָנָא בַּר קַטִּינָא: ״וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל מְפִבֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל״ — שֶׁלֹּא הֶעֱבִירוֹ.
רב חנא בר קטינא העלה קושיה: הפסוק קובע: "והמלך חמל על מפיבושת בן יהונתן בן שאול, בגלל שבועת ה' אשר ביניהם, בין דוד ובין יהונתן בן שאול" (שמואל ב׳ 21:7). אם שבעת האנשים נידונו על ידי הארון, כיצד חמלת המלך השפיעה על דינם? הגמרא משיבה: הכוונה היא שהוא לא העביר את מפיבושת לפני הארון כלל, כדי שלא יהיה בסכנה להיעצר כלל.
וְכִי מַשּׂוֹא פָּנִים יֵשׁ בַּדָּבָר? אֶלָּא: שֶׁהֶעֱבִירוֹ וּקְלָטוֹ, וּבִקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים, וּפְלָטוֹ. וְאַכַּתִּי: מַשּׂוֹא פָּנִים יֵשׁ בַּדָּבָר? אֶלָּא, שֶׁבִּקֵּשׁ רַחֲמִים שֶׁלֹּא יִקְלְטֶנּוּ הָאָרוֹן.
הגמרא מקשה על התנהגות זו: האם ניתן לגלות משוא פנים בעניין זה? לאחר שההכרעה נמסרה בידי שמים, כיצד יכול היה דוד להתערב בענייני חיים ומוות ולא להעביר את מפיבושת לפני הארון? אלא, מה שאירע היה שדוד העביר את מפיבושת לפני הארון והארון עיכב אותו, אך דוד מיד ביקש רחמים בעדו, והארון שחרר אותו. הגמרא שואלת: אבל הקושי עדיין נותר: האם ניתן לגלות משוא פנים בעניין זה? לאחר שהארון גזר על מפיבושת מיתה, כיצד יכול היה דוד להתערב כך שאחר יצטרך למות במקומו? אלא, דוד ביקש רחמים בעדו, שהארון לא יעכב אותו ולא עשה פעולה אחרת.
וְהָא כְּתִיב: ״לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וְגוֹ׳״? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוּטָב שֶׁתֵּעָקֵר אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה, וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא.
הגמרא מעלה קושי בנוגע לסיפור כפי שהוא מסופר בתורה: אבל האם לא כתוב: "לא יומתו אבות על בנים; ובנים לא יומתו על אבות" (דברים כ"ד:ט"ז)? מאחר שבני שאול לא חטאו, מדוע הומתו? רבי חייא בר אבא אמר שרבי יוחנן אמר: מוטב שאות אחת ומצווה אחת ייעקרו מן התורה בדרך זו, ובלבד ששם שמים לא יתחלל בפרהסיה [parhesya]. הריגת הגבעונים בידי העם היהודי היוותה חילול השם. כדי לתקן את הנזק, דוד נענה לדרישות הגבעונים, אף על פי שסתרו את דין התורה.
״וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְחַיַּת הַשָּׂדֶה לַיְלָה״. וְהָא כְּתִיב: ״לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ״!
הגמרא ממשיכה בניתוח התקרית. הפסוק קובע: "וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר, מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמַיִם; וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם, וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה" (שמואל ב׳ 21:10). הגמרא מעלה קושי: כיצד יכלו להשאיר את בניו המוצאים להורג של שאול ללא קבורה כל אותו הזמן? האם לא נאמר: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ; כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים 21:23)?
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: מוּטָב שֶׁתֵּעָקֵר אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה, וְיִתְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. שֶׁהָיוּ עוֹבְרִים וְשָׁבִים אוֹמְרִים: מָה טִיבָן שֶׁל אֵלּוּ? הַלָּלוּ בְּנֵי מְלָכִים הֵם. וּמָה עָשׂוּ? פָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּגֵרִים גְּרוּרִים. אָמְרוּ: אֵין לְךָ אוּמָּה שֶׁרְאוּיָה לְהִדָּבֵק בָּהּ כָּזוֹ. וּמָה בְּנֵי מְלָכִים כָּךְ — בְּנֵי הֶדְיוֹטוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! וּמָה גֵּרִים גְּרוּרִים כָּךְ — יִשְׂרָאֵל עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!
רבי יוחנן אמר בשם רבי שמעון בן יהוצדק: מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה ועל ידי כך יתקדש שם שמים בפרהסיה. כיצד? שהיו עובדי כוכבים עוברי דרכים אומרים: מה טיבם של אלו התלויים כאן זמן רב כל כך? אמרו להם: אלו בני מלכים הם. ומה עשו שכך עלתה להם? שלחו ידיהם ב וגרמו נזק לגרים מחושבים שנתגיירו לשם טובת הנאה ומעולם לא הותר להם לבוא בקהל. אותם עוברי דרכים אמרו: אין אומה ראויה להידבק בה כזו. אם בני מלכים שפגעו בגרים נידונים בכך, קל וחומר שבני הדיוטות כן. ואם גרים מחושבים נוהגים בהם כך, קל וחומר שהדבר חל על עם ישראל עצמם.
מִיָּד נִתּוֹסְפוּ עַל יִשְׂרָאֵל מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נוֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חוֹצֵב בָּהָר״. וְדִלְמָא יִשְׂרָאֵל הֲווֹ? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״וּמִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא נָתַן שְׁלֹמֹה עָבֶד״.
מיד, מאה וחמישים אלף גרים הצטרפו לעם היהודי, כפי שנאמר: "ולשלמה שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצב בהר" (מלכים א׳ ה:כט), וכולם היו גרים. הגמרא שואלת: אבל אולי נושאי המשאות והחוצבים הללו היו יהודים? הגמרא משיבה: אין להעלות זאת על הדעת, שכן נאמר: "ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד" (מלכים א׳ ט:כב).
וְדִלְמָא דּוּגְזַר בְּעָלְמָא. אֶלָּא מֵהָכָא: ״וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה כׇּל הָאֲנָשִׁים הַגֵּרִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל [וְגוֹ׳] וַיִּמָּצְאוּ מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף [וְגוֹ׳] וַיַּעַשׂ מֵהֶם שִׁבְעִים אֶלֶף (נוֹשֵׂא) סַבָּל וּשְׁמוֹנִים אֶלֶף חוֹצֵב בָּהָר״.
הגמרא מעלה קושי נוסף: אך מניין ניתן להסיק שאנשים אלה היו עבדים? שמא הם היו רק פועלים מועסקים [dogzar] בשורות השירות הציבורי, ובמקרה כזה ייתכן שנולדו יהודים ולא היו גרים. אלא, העניין נלמד מכאן: "ויספור שלמה את כל האנשים הגרים אשר בארץ ישראל... ויימצאו מאה וחמישים אלף... ויעש מהם שבעים אלף נושאי סבל ושמונים אלף חוצבים בהר" (דברי הימים ב׳ 2:16–17). ניכר מכאן שנושאי המשאות והחוצבים הללו היו למעשה גרים. מספרים גדולים אלה של גרים הושפעו מקידוש השם בעקבות העונש שהוטל על צאצאי שאול.
וּנְתִינִים דָּוִד גָּזַר עֲלֵיהֶם? מֹשֶׁה גָּזַר עֲלֵיהֶם, דִּכְתִיב: ״מֵחוֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שׁוֹאֵב מֵימֶיךָ״! מֹשֶׁה גְּזַר לְהָהוּא דָּרָא, דָּוִד גְּזַר לְכוּלֵּי דָּרֵא.
הגמרא חוזרת לסוגיה העיקרית הנידונה. אשר לגבעונים, האם היה זה דוד שגזר עליהם שלא יבואו בקהל? והלא משה הוא שגזר עליהם, כפי שנאמר: "מחוטב עציך עד שואב מימיך" (דברים כט, י), ומכאן שבימי משה כבר הייתה קבוצה מובחנת של חוטבי עצים ושואבי מים. קבוצה זו ודאי הייתה מורכבת מגרים שאינם כנים, שהיוו קבוצה נפרדת לעצמם, מלבד שאר העם היהודי. הגמרא משיבה: משה גזר רק לגבי אותו דור שעליהם להישאר נפרדים, ואילו דוד גזר לכל הדורות.
וְאַכַּתִּי יְהוֹשֻׁעַ גְּזַר עֲלַיְיהוּ, דִּכְתִיב: ״וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חוֹטְבֵי עֵצִים וְשׁוֹאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח ה׳״! יְהוֹשֻׁעַ גָּזַר בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, דָּוִד גָּזַר בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים.
הגמרא מעלה קושי נוסף: אבל עדיין, היה זה יהושע שגזר גזירה על הגבעונים, כפי שנאמר: "וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח ה'" (יהושע ט:כז). הגמרא משיבה: יהושע גזר גזירה לתקופה שבה המקדש קיים, כפי שעולה מן הביטוי "למזבח ה'", ואילו דוד גזר גזירה אף לתקופה שבה המקדש אינו קיים.

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria