אַלְמָא לָא קָנֵי לֵיהּ רַבֵּיהּ. הָכָא נָמֵי לָא קָנֵי לֵיהּ רַבֵּיהּ, אֶלָּא לְאַפְנוֹיֵי.
ככל הנראה אדונו אינו קונה את גופו ובכך מחולל שינוי במעמדו האישי; אלא הוא נשאר יהודי מכל בחינה. גם כאן, אם כן, בנוגע לקרבן הפסח, אדונו אינו קונה את גופו כעבד, ולכן ברור שהוא מחויב במצוות קרבן הפסח. אלא, הביטוי מיותר ונכתב רק כדי שיהיה זמין ללמד עניין אחר.
וְאַכַּתִּי מוּפְנֶה מִצַּד אֶחָד הוּא, וְשָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר: מוּפְנֶה מִצַּד אֶחָד, לְמֵדִין וּמְשִׁיבִין?
הגמרא מציגה שאלה: ואף על פי כן עדיין יש קושי: ההיקש הלשוני זמין מצד רק אחד, שכן רק הביטוי בנוגע לקרבן הפסח מיותר בהקשרו, ושמענו את רבי אלעזר, שאמר בנוגע להיקש לשוני הזמין מצד רק אחד כי אפשר ללמוד ממנו, ואפשר גם להפריך אותו מבחינה לוגית אם יש סיבה להבחין בין שני המקרים. מאחר שיש כאן יסודות להבחנה בין שתי ההלכות במקרה זה, מדוע ההיקש הלשוני מתקיים?
כֵּיוָן דִּלְגוּפֵיהּ לָא צְרִיךְ — שְׁדִי חַד אַלָּמֵד וּשְׁדִי חַד אַמְּלַמֵּד, וְהָוֵה לֵיהּ גְּזֵירָה שָׁוָה מוּפְנָה מִשְּׁנֵי צְדָדִין.
הגמרא משיבה: מאחר שהביטוי "גר ותושב שכיר" אינו נצרך לגופו, יש כאן שני מונחים מיותרים, וניתן להשליך אחד מן המונחים המיותרים על ההלכה שלגביה נלמד שאין התרומה נאכלת על ידי ערל, וניתן להשליך את האחר על ההלכה הנוגעת לקרבן הפסח, שמלמדת זאת, ובאופן זה הרי זו כמו גזירה שווה שהיא מופנה משני צדדים, שאין להשיב עליה.
אִי: מָה פֶּסַח אוֹנֵן אָסוּר בּוֹ — אַף תְּרוּמָה אוֹנֵן אָסוּר בָּהּ.
הגמרא מעלה שאלה: יש עיקרון שלפיו לא יכולה להיות חצי גזירה שווה. לפיכך, אם גזירה שווה זו מתקבלת, יש לקבל גם את ההלכה הבאה שניתן ללמוד באמצעות אותה גזירה שווה: כשם שלגבי קרבן הפסח, מי שהוא אונן, כלומר, שקרובו מת באותו יום ועדיין לא נקבר, אסור לו לאכול ממנו, כך גם לגבי תרומה, אונן צריך להיות אסור באכילת היא, אך למעשה אין זה כך.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, אָמַר קְרָא: (״זָר״) ״וְכׇל זָר״, זָרוּת אָמַרְתִּי לְךָ, וְלֹא אֲנִינוּת. אֵימָא: וְלֹא עֲרֵלוּת! הָא כְּתִיב ״תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר״.
רבי יוסי בר חנינא אמר: הפסוק קובע: "וכל זר לא יאכל קודש" (ויקרא כב:י), ומכאן: פסול הנובע מזרות, עליו אמרתי לך, מונע מאדם לאכול תרומה, אבל לא פסול המבוסס על אנינות. הגמרא שואלת: אמור שהפסוק בא ללמד שפסול הנובע מזרות מונע מאדם לאכול תרומה, אבל לא פסול המבוסס על ערלת כהן, ולכן יהיה מותר לכהן ערל לאכול תרומה. הגמרא משיבה: האם לא נאמר לגבי הן תרומה והן קרבן הפסח: "תושב ושכיר"? מכאן נלמד בדרך של גזירה שווה שאסור לכהן ערל לאכול תרומה.
וּמָה רָאִיתָ? מִסְתַּבְּרָא עֲרֵלוּת הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן (מַעֲשִׂים. כְּרוּתִים. בִּדְבַר. הָעֶבֶד.) מְחוּסַּר מַעֲשֶׂה, וּמַעֲשֶׂה בְּגוּפוֹ, וְעָנוּשׁ כָּרֵת, וְיֶשְׁנוֹ לִפְנֵי הַדִּבּוּר, וּמִילַת זְכָרָיו וַעֲבָדָיו מְעַכֶּבֶת!
הגמרא שואלת: ומה ראית שהביא אותך לכלול כהן ערל באיסור אכילת תרומה ולהוציא אונן? אולי דווקא ההפך נכון. הגמרא משיבה: מסתבר שיש לכלול ערלות ושעליה למנוע מכהן לאכול תרומה, שכן ההלכות החלות על אדם ערל חמורות בכמה בחינות, כפי שנרמז בסימן המילים הבא: מעשים; כרתים; הדיבור האלוהי; העבד. הגמרא מפרטת חומרות אלו: אדם ערל חסר את מעשה המילה, ומעשה זה נעשה בגופו; אי־קיום המילה ענוש בכרת; המילה קדמה לדיבור האלוהי בהר סיני, שכן מצוות המילה כבר ניתנה לאברהם; וערלתם של בניו הזכרים ועבדיו מונעת ממנו לאכול את קרבן הפסח, כפי שנאמר במפורש בTorah (שמות יב:מח).
אַדְּרַבָּה: אֲנִינוּת הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן יֶשְׁנָהּ בְּכׇל שָׁעָה, וְנוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים וְנָשִׁים, וְאֵין בְּיָדוֹ לְתַקֵּן אֶת עַצְמוֹ! הָנָךְ נְפִישָׁן.
הגמרא משיבה: אדרבה, אבלות אנינות צריכה להיכלל והיא צריכה למנוע מכהן לאכול תרומה, שכן אנינות כפופה גם לכמה חומרות: היא נוהגת בכל זמן לאחר מותו של קרוב משפחה, שלא כמו מילה, שנעשית רק פעם אחת בחיים; היא חלה על גם גברים וגם נשים, שלא כמו מילה, המוגבלת לגברים; ואין זה בכוחו של האבל להכשיר את עצמו עד לאחר קבורת המת, שלא כמו ערל, שיכול להכשיר את עצמו בכל עת על ידי מילה. הגמרא משיבה: אף על פי כן, טיעונים אלה לכלול כהן ערל באיסור הם יותר רבים.
רָבָא אָמַר: בְּלָא הָנָךְ נְפִישָׁן נָמֵי לָא מָצֵית אָמְרַתְּ. שָׁבְקִינַן עֲרֵלוּת דִּכְתִיב בְּגוּפֵיהּ דְּפֶסַח, וְיָלְפִינַן אֲנִינוּת מִפֶּסַח?! דְּפֶסַח גּוּפֵיהּ מִמַּעֲשֵׂר גָּמְרִינַן.
רבא אמר: אפילו בלי הנימוק שטענות אלו רבות יותר, עדיין לא היית יכול לומר שההיקש הלשוני אוסר על אונן לאכול תרומה. שכן, האם אפשר לומר שנוציא את הערלות מן האיסור לאכול תרומה אף על פי שהיא כתובה במפורש לגבי קרבן הפסח עצמו, ונלמד את ההלכה שאנינות כלולה באיסור בדרך של גזירה שווה מקרבן הפסח, כאשר הלכה זו שאונן פסול מלהקריב את קרבן הפסח אינה נאמרת במפורש לעולם? שהרי את האיסור של אנינות ביחס לקרבן הפסח עצמו אנו לומדים רק מן ההלכה הנוגעת למעשרות.
אִי: מָה פֶּסַח מִילַת זְכָרָיו וַעֲבָדָיו מְעַכֶּבֶת, אַף תְּרוּמָה מִילַת זְכָרָיו וַעֲבָדָיו מְעַכֶּבֶת!
הגמרא מעלה שאלה נוספת: אם ההיקש הלשוני תקף, אזי גם ההלכה הבאה שניתן לגזור באמצעות אותו היקש צריכה להתקבל: כשם שלגבי קרבן הפסח, היעדר מילה של בניו הזכרים ועבדיו מונע ממנו לאכול מן הקרבן עד שיוודא שכל הזכרים שבביתו נימולו, כך גם, לגבי תרומה, היעדר מילה של בניו הזכרים ועבדיו צריך למנוע ממנו לאכול תרומה. אולם, למעשה אין זו ההלכה.
אָמַר קְרָא: ״וּמַלְתָּה אוֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ״. מִילַת זְכָרָיו וַעֲבָדָיו מְעַכֶּבֶת בּוֹ מִלֶּאֱכוֹל בְּפֶסַח, וְאֵין מִילַת זְכָרָיו וַעֲבָדָיו מְעַכֶּבֶת בִּתְרוּמָה.
הגמרא דוחה טענה זו: הפסוק קובע לגבי קרבן הפסח: "בהמולו אותו אז יאכל בו" (שמות י"ב:מ"ד). המילים "בו" מלמדות שהיעדר המילה של בניו הזכרים ועבדיו מונע ממנו לאכול מקרבן הפסח, אך היעדר המילה של בניו הזכרים ועבדיו אינו מונע ממנו לאכול תרומה, אם הוא עצמו ראוי לאוכלה.
אִי הָכִי, אֵימָא: ״כׇּל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ״, בּוֹ אֵינוֹ אוֹכֵל, אֲבָל אוֹכֵל הוּא בִּתְרוּמָה! הָא כְּתִיב ״תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר״!
הגמרא מעלה קושי: אם כן, שהמילים "ממנו" באות למעט כל מקרה אחר, אמור דרשה דומה גם לגבי הערל. כפי שנאמר לגבי קרבן הפסח: "וכל ערל לא יאכל בו" (שמות יב:מח), ומכאן ש"בו," בקרבן הפסח, ערל אינו רשאי לאכול, אבל הוא רשאי לאכול מן התרומה. הגמרא משיבה: האם לא נאמר לגבי גם התרומה וגם קרבן הפסח: "תושב ושכיר"? מכאן נלמד בדרך של גזירה שווה שכהן ערל אינו רשאי לאכול מן התרומה.
וּמָה רָאִיתָ? מִסְתַּבְּרָא עֲרֵלוּת דְּגוּפֵיהּ הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן מַעֲשֶׂה בְּגוּפוֹ, וְעָנוּשׁ כָּרֵת. אַדְּרַבָּה: מִילַת זְכָרָיו וַעֲבָדָיו הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן יֶשְׁנָהּ בְּכׇל שָׁעָה!
הגמרא שואלת: ומה ראית שהביא אותך לכלול כהן ערל באיסור אכילת תרומה, ולא מי שבניו הזכרים ועבדיו לא נימולו? הגמרא משיבה: מסתבר שיש לכלול את חוסר המילה של האדם עצמו והוא ימנע ממנו לאכול תרומה, שכן לאדם ערל חסר מעשה שנעשה בגופו שלו, ואילו אי־קיום המילה ענוש בכרת. הגמרא מקשה: אדרבה, חוסר המילה של בניו הזכרים ועבדיו ראוי שייכלל וימנע מכהן לאכול תרומה, שכן הדבר נוגע בכל עת, שהרי בכל פעם שיש לאדם בן זכר או עבד הנתון למרותו, הוא מצווה למול אותו.
הָנָךְ נְפִישָׁן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בְּלָא [הָנָךְ] נְפִישָׁן נָמֵי לָא מָצֵית אָמְרַתְּ. מִי אִיכָּא מִידֵּי דַּעֲרֵלוּת דְּגוּפֵיהּ לָא מְעַכְּבָא בֵּיהּ, עֲרֵלוּת דְּאַחֲרִינֵי מְעַכְּבָא בֵּיהּ?!
הגמרא משיבה: טיעונים אלה לכלול את מילתו שלו באיסור הם יותר מרובים. ואם תרצה, אמור: אפילו בלי הטעם שטיעונים אלה הם יותר מרובים, עדיין לא היית יכול לומר שההיקש הלשוני בא לכלול באיסור אכילת תרומה מי שבניו הזכרים או עבדיו לא נימולו. שכן, האם יש דבר מה שחוסר המילה שלו עצמו אינו מונע ממנו לעשות, אך חוסר המילה של אחרים כן מונע ממנו לעשות? אלא, בהכרח שההיקש הלשוני בא ללמד שחוסר המילה של הכהן עצמו מונע ממנו לאכול תרומה, ואילו זה של בניו הזכרים ועבדיו אינו מונע זאת.
הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ: ״בּוֹ״ לִדְרָשָׁה הוּא דַּאֲתָא, ״כׇּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ״ — לְמָה לִי? בּוֹ
הגמרא שואלת: כעת שאמרת שהביטוי "ממנו" המשמש בהקשר זה בא לדרשה ומשמש להוציא מקרים אחרים, לגבי הביטוי "ממנו" בפסוק "כל בן נכר לא יאכל ממנו" (שמות יב:מג), למה אני צריך אותו? הגמרא משיבה: גם זה מלמד שאין זה אלא ממנו, מאכילת קרבן הפסח,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria