מִקְּרָא קַמָּא. אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא: ״צִיצִית תַּעֲשֶׂה לָּךְ״, ״גְּדִילִים״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי.
הם לומדים זאת מן הפסוק הראשון, המתיר תערובת של סוגים שונים של צמר ופשתן בציציות של מצווה. אשר לטענה הקודמת שלדעת החכמים הביטוי "צמר ופשתים" אינו מיותר ולכן אין סיבה לדרוש מן הסמיכות של הפסוקים, התשובה היא כדלקמן: אם כן, שאין לדרוש דרשה ממקור זה, שיאמר הכתוב רק: גדילים תעשה לך. למה אני צריך את הביטוי "גדילים" (דברים כ״ב:י״ב)? הסֵק מכאן שביטוי זה פנוי, כלומר, ניתן לדרוש דרשה מן הסמיכות של הפסוקים בשל ביטוי מיותר זה.
הַאי לְשִׁיעוּרָא הוּא דַּאֲתָא: גְּדִיל — ״שְׁנַיִם״, ״גְּדִילִים״ — אַרְבָּעָה: עֲשֵׂה גְּדִיל וּפוֹתְלֵהוּ מִתּוֹכוֹ!
הגמרא מעלה קושי: מונח זה, "ציציות מפותלות", בא ללמד את המידה של ציציות, כלומר, את המספר הנדרש של חוטים לציציות, כפי ששנוי: ציצית מפותלת, בלשון יחיד, מציינת שהיא שזורה, דבר המצריך לפחות שני חוטים. לפיכך, כאשר הפסוק אומר "ציציות מפותלות" בלשון רבים, הוא מתייחס לארבעה חוטים. משמעות הדבר היא שיש להכין ציצית מפותלת ולקפול אותה מן האמצע, כך שיהיו שמונה חוטים. לפיכך, המונח "ציציות מפותלות" כלל אינו מיותר.
אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז״, ״צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי.
הגמרא משיבה: אם כן, שביטוי זה כלל אינו מיותר, ולכן אי אפשר להשתמש בו לדרשה בדרך של סמיכות פסוקים, שיאמר הכתוב רק: לא תלבש שעטנז. למה לי שהכתוב יוסיף את הביטוי "צמר ופשתים יחדיו"? הסק מכאן שביטוי זה מופנה, וניתן לדרוש דרשה מסמיכות הפסוקים.
וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ: לְתוֹכֵף שְׁתֵּי תְכִיפוֹת — חִיבּוּר, וּתְכִיפָה אַחַת — אֵינוֹ חִיבּוּר! אִם כֵּן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״לֹא תִלְבַּשׁ צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו״, ״שַׁעַטְנֵז״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי.
הגמרא מעלה קושי נוסף: ועדיין, נצרך שהפסוק יאמר "צמר ופשתים יחדיו" כדי ללמד הלכה אחרת הנוגעת לכלאיים: כאשר אדם אחד מחבר בגד צמר עם בגד פשתן, אם הוא תופר שתי תפירות במחט, הדבר נחשב חיבור, אבל תפירה אחת אינה חיבור. הלכה זו נלמדת מן המונח "יחדיו", המורה שהם מחוברים כאחד. הגמרא משיבה: אם כן, יכתוב רחמנא: לא תלבש צמר ופשתים יחדיו. למה לי שהפסוק יוסיף את הביטוי "כלאיים"? הסק מכאן שביטוי זה מופנה.
וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ, עַד שֶׁיְּהֵא שׁוּעַ טָווּי, וְנוּז! אֶלָּא: כּוּלַּהּ מִ״שַּׁעַטְנֵז״ נָפְקָא.
הגמרא מעירה: ועדיין, נצרך שהפסוק יאמר "כלאים [שעטנז]", שכן דבר זה מתפרש כראשי תיבות המלמדים שההלכה של כלאים חלה רק כאשר הוא שוע [shoa], טווי [tavui] כחוט, ונוז [noz], אך ללא מאפיינים אלה החיבור אינו נחשב כלאים. אלא, הגמרא מסבירה שכל הפירוש נלמד מן המונח "כלאים." מאחר שהתורה משתמשת במילה הייחודית מאוד "שעטנז", נוסף על כך שהיא משמשת כראשי התיבות האמורים לעיל, היא משמשת גם כמקור לגזירה השווה עם המונח שבפסוק: "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך" (ויקרא יט:יט), שממנו ניתן להסיק שמצוות עשה דוחה לא תעשה.
אַשְׁכְּחַן דְּאָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי לֹא תַעֲשֶׂה גְּרֵידָא, לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת — הֵיכָא אַשְׁכְּחַן דְּדָחֵי דְּאִיצְטְרִיךְ ״עָלֶיהָ״ לְמֵיסְרַהּ?
§ הגמרא חוזרת לסוגיית מצווה הדוחה איסור: מצאנו שמצוות עשה דוחה איסור רגיל. אולם, מניין לנו שמצוות עשה דוחה איסור שיש בו כרת, שכן הביטוי "עמה" נצרך כדי לאסור אותה? הוזכר קודם לכן שהביטוי המיותר "עמה" מלמד שמצוות ייבום אינה דוחה את האיסור לשאת את אחות אשתו. אולם, מדוע יש בכך צורך? מדוע היה מקום להניח שמצוות עשה כה חזקה עד שהיא דוחה אפילו איסור שעונשו כרת?
וְכִי תֵּימָא נֵילַף מִמִּילָּה: מָה לְמִילָה, שֶׁכֵּן נִכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת!
ואם אתה מציע תשובה ואומר: נלמד טענה זו ממצוות המילה, שכן יש מצוות עשה למול את הבן ביום השמיני לחייו אפילו בשבת, ומצווה זו דוחה את האיסור לעשות מלאכה בשבת, שעונשו כרת, אפשר להשיב: מה לגבי העובדה שהמילה היא מצוות עשה חשובה וחמורה ביותר, שהרי נכרתו עליה שלוש עשרה בריתות? המונח "ברית" נזכר שלוש עשרה פעמים בפרשת המילה (בראשית, פרק יז).
מִפֶּסַח: מָה לְפֶסַח שֶׁכֵּן כָּרֵת!
הגמרא מוסיפה: ואם תאמר שהדבר נלמד משחיטת קרבן הפסח, שדוחה את השבת ולכן הוא מצוות עשה הדוחה איסור שעונשו כרת, אף זאת ניתן לדחות: מה לעובדה שקרבן הפסח שונה, שכן הוא מצוות עשה חמורה כל כך, שהימנעות ממנה גוררת כרת למי שאינם מקריבים אותו, שלא ככל שאר מצוות העשה?
מִתָּמִיד: מָה לְתָמִיד שֶׁכֵּן תָּדִיר!
הגמרא מציעה הצעה נוספת: אולי הדבר נלמד מן הקרבן התמיד, שנשחט בכל יום, אפילו בשבת. זוהי מצוות עשה הדוחה את האיסור לעשות מלאכה בשבת, שעונשו כרת. הגמרא דוחה גם טענה זו: מה באשר לעובדה שהקרבן התמיד מיוחד בכך שהוא תדיר? מאחר שמצוות הקרבן התמיד מתקיימת בכל יום, ייתכן שהיא חשובה במיוחד, ואילו מצוות עשה החלה רק בזמנים מסוימים אולי אינה חזקה דיה כדי לדחות איסור חמור.
מֵחֲדָא לָא אָתְיָא, תֵּיתֵי מִתַּרְתֵּי: מֵהֵי תֵּיתֵי? מִמִּילָה וּפֶסַח — שֶׁכֵּן כָּרֵת! מִפֶּסַח וְתָמִיד — שֶׁכֵּן צוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ.
הגמרא אומרת: ברור שאין אפשרות ללמוד את העיקרון מאף אחד מן המקרים הללו לבדו. אולם, שיילמד משניים מן המקרים הללו יחד, על ידי ניתוח המאפיינים המשותפים שלהם. הגמרא שואלת: מאילו שני מקרים אפשר ללמוד זאת? אם תאמר שאפשר ללמוד זאת ממילה ומקרבן הפסח, הרי הגורם המשותף לשניהם הוא חומרתם המיוחדת, שכן הזנחתם גוררת כרת. ואם תבקש ללמוד זאת מקרבן הפסח ומקרבן התמיד, יש להם גורם משותף אחר, שכן שניהם הם חובה של המזבח במקדש, ולא לתועלת אישית.
מִמִּילָה וְתָמִיד — שֶׁכֵּן יֶשְׁנוֹ לִפְנֵי הַדִּבּוּר, וְאַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר עוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר — עוֹלַת תָּמִיד הֲוָה. וּמִכּוּלְּהוּ נָמֵי, שֶׁכֵּן יֶשְׁנָן לִפְנֵי הַדִּבּוּר!
בדומה לכך, אם מישהו היה מציע לגזור את העיקרון מן המילה ומקרבן התמיד, גם זאת יש לדחות, שכן שתי המצוות הללו היו ידועות לעם היהודי לפני דבר ה' שנגלה בהר סיני. וזה הוא לפי דעתו של מי שאמר כי העולה שהקריב העם היהודי במדבר הייתה קרבן התמיד. ועוד, גם מכל אלה יחד, כלומר, מילה, קרבן הפסח וקרבן התמיד, גם לא ניתן להסיק מסקנה, שכן כל שלוש אלה היו ידועות לפני דבר ה' שנגלה. אם כן, אין לגזור שום עיקרון משלוש המצוות הללו.
אֶלָּא, אִיצְטְרִיךְ. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא תֵּיתֵי מִכִּבּוּד אָב וָאֵם.
§ אלא, הגמרא מציעה הסבר חלופי: הלימוד מן "עמה" נחוץ, שכן אלמלא לימוד זה היה אפשר להניח שמצוות ייבום דוחה את האיסור לשאת את אחות אשתו למרות העובדה שאיסור זה כרוך בכרת, שכן היה יכול לעלות על דעתך לומר שהלכה זו נלמדת ממצוות כיבוד אב ואם.
דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהֵא כִּבּוּד אָב וָאֵם דּוֹחֶה שַׁבָּת — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ״, כּוּלְּכֶם חַיָּיבִין בִּכְבוֹדִי.
כפי שנלמד בברייתא: אפשר היה לחשוב שכיבוד אב ואם דוחה שבת; לכן, הפסוק קובע: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, אני ה' אלוהיכם" (ויקרא יט:ג). הברייתא מסבירה את הלימוד מן הפסוק: כולכם, הן ההורה והן הילד, חייבים בכבודי, ולכן כיבוד הורים אינו דוחה את כבודו של אלוהים, שציווה את העם היהודי לשמור שבת.
מַאי לָאו דַּאֲמַר לֵיהּ: שְׁחוֹט לִי, בַּשֵּׁל לִי, וְטַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ״, הָא לָאו הָכִי — דָּחֵי? לָא —
הגמרא מנתחת ברייתא זו: מה, האם אין זה מתייחס למצב שבו אביו אמר לו: שחוט בשבילי, בשל בשבילי, או כל מלאכה אחרת האסורה בשבת שעונשה כרת? והטעם שהרחמן כותב במפורש "את שבתותי תשמורו," הוא להזהיר מפני הפרת האיסור לעשות מלאכה בשבת, עבירה שעונשה כרת, לשם כיבוד אב ואם. לכן ניתן להסיק שאילו לא היה כך, מצוות עשה הייתה דוחה את השבת. לכן אפשר להסיק מכאן שבדרך כלל מצוות עשה דוחות אפילו איסורים שיש בהם כרת. הגמרא דוחה ראיה זו: לא,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria