לֹא רוֹב טוֹבָה וְלֹא רוֹב פּוּרְעָנוּת. וְאֵין מַרְבִּין עָלָיו, וְאֵין מְדַקְדְּקִין עָלָיו.
הם אינם יכולים לקבל לא שפע של טובה ולא שפע של פורענויות, שכן המקום העיקרי לשכר ולעונש הוא בעולם הבא. ואין הם מציפים עליו איומים, ואין הם מדקדקים עמו בפרטי המצוות.
קִיבֵּל — מָלִין אוֹתוֹ מִיָּד. נִשְׁתַּיְּירוּ בּוֹ צִיצִין הַמְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה — חוֹזְרִים וּמָלִין אוֹתוֹ שְׁנִיָּה. נִתְרַפֵּא — מַטְבִּילִין אוֹתוֹ מִיָּד. וּשְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עוֹמְדִים עַל גַּבָּיו וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ מִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וּמִקְצָת מִצְוֹת חֲמוּרוֹת. טָבַל וְעָלָה — הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל לְכׇל דְּבָרָיו.
אם הוא מקבל על עצמו את כל ההשלכות הללו, אז מלים אותו מיד. אם עדיין נותרו עליו קרעי בשר מן העורלה הפוסלים את המילה, מלים אותו שוב פעם שנייה כדי להסירם. כאשר הוא נרפא מן המילה, מטבילים אותו מיד, ושני תלמידי חכמים עומדים מעליו בשעת טבילתו ומודיעים לו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות. משעה שטבל ועלה, הרי הוא כיהודי מלידה לכל דבר.
אִשָּׁה — נָשִׁים מוֹשִׁיבוֹת אוֹתָהּ בְּמַיִם עַד צַוָּארָהּ, וּשְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עוֹמְדִים לָהּ מִבַּחוּץ, וּמוֹדִיעִין אוֹתָהּ מִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וּמִקְצָת מִצְוֹת חֲמוּרוֹת.
לטבילת אישה: נשים שמונו על ידי בית הדין מושיבות אותה במים של המקווה עד צווארה, ושני תלמידי חכמים עומדים בחוץ לבית המרחץ כדי שלא לפגוע בצניעותה, ומשם מודיעים לה על מקצת המצוות הקלות ועל מקצת המצוות החמורות.
אֶחָד גֵּר, וְאֶחָד עֶבֶד מְשׁוּחְרָר. וּבִמְקוֹם שֶׁנִּדָּה טוֹבֶלֶת, שָׁם גֵּר וְעֶבֶד מְשׁוּחְרָר טוֹבְלִין. וְכׇל דָּבָר שֶׁחוֹצֵץ בִּטְבִילָה, חוֹצֵץ בְּגֵר וּבְעֶבֶד מְשׁוּחְרָר וּבְנִדָּה.
ההליך חל על גם גר וגם עבד משוחרר אשר, עם טבילתו בזמן שחרורו, נעשה יהודי לכל דבר. ובאותו מקום שבו אישה נידה טובלת, כלומר, במקווה של ארבעים סאה מים, שם גם גר ועבד משוחרר טובלים. וכל דבר שחוצץ בין גופו של אדם לבין מי המקווה לעניין טבילה של אדם טמא בטומאה, באופן שפוסל את הטבילה, גם חוצץ ופוסל את הטבילה לגר, ולעבד משוחרר, ולאישה נידה.
אָמַר מָר: גֵּר שֶׁבָּא לְהִתְגַּיֵּיר, אוֹמְרִים לוֹ: מָה רָאִיתָ שֶׁבָּאתָ לְהִתְגַּיֵּיר? וּמוֹדִיעִים אוֹתוֹ מִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וּמִקְצָת מִצְוֹת חֲמוּרוֹת. מַאי טַעְמָא? דְּאִי פָּרֵישׁ — נִפְרוֹשׁ. דְּאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: קָשִׁים גֵּרִים לְיִשְׂרָאֵל כְּסַפַּחַת, דִּכְתִיב: ״וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב״.
הגמרא מנתחת את הברייתא. החכם אמר בברייתא: לגבי גר פוטנציאלי שבא אל בית דין כדי להתגייר, דייני בית הדין אומרים לו: מה ראית שהניע אותך לבוא להתגייר? ומודיעים לו על מקצת המצוות הקלות ומקצת המצוות החמורות. הגמרא שואלת: מה הטעם לומר לו זאת? כדי שאם הוא עומד לחזור בו מתהליך הגיור, שיחזור בו כבר בשלב זה. אין לשכנעו להמשיך, כפי שאמר רבי חלבו: גרים קשים לישראל כנגע של ספחת [sappaḥat] על העור, כפי שנאמר: "ונלוה הגר עליהם ונספחו [venispeḥu] על בית יעקב" (ישעיהו י"ד:א'). הדבר רומז לכך שהיצמדות הגר לעם ישראל היא כמו ספחת.
וּמוֹדִיעִים אוֹתוֹ עֲוֹן לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בֶּן נֹחַ נֶהֱרָג עַל פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה — וְלֹא נִיתָּן לְהִשָּׁבוֹן.
הברייתא ממשיכה: ומודיעים לו על העוון שבהזנחת המצווה להניח לעניים לקחת לקט, שכחה, ותבואה שבפאה של שדהו, ועל מעשר עני. הגמרא שואלת: מה הטעם להזכיר דווקא מצוות אלו? רבי חייא בר אבא אמר שרבי יוחנן אמר: מפני שבן נח נהרג אפילו משום גזל של פחות משווה פרוטה, שכן בני נח מקפידים אפילו על הפסד קטן כזה, וחפץ שבן נח גוזל אינו בר השבה, כלומר, אין הוא חייב להשיבו לבעליו. מאחר שבני נח אינם מוכנים להיפרד אפילו מדברים בעלי ערך מועט, יש להודיע למועמד לגיור שאם יתגייר, יידרש לוותר על חלק מרכושו לאחרים.
(וּמוֹדִיעִים אוֹתוֹ עֲוֹן שִׁכְחָה וּפֵאָה) וְאֵין מַרְבִּים עָלָיו וְאֵין מְדַקְדְּקִים עָלָיו. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי קְרָאָה — דִּכְתִיב: ״וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ״.
הברייתא ממשיכה: ומודיעים לו את העוון של הזנחת המצווה לאפשר לעניים לקחת לקט, שכחה, ותבואה שבפאה של שדהו של אדם. ואין מרבים עליו באיומים, ואין מדקדקים עמו בפרטי המצוות, כלומר, בית הדין לא צריך להרתיע יתר על המידה את הגר מלהתגייר. רבי אלעזר אמר: מהו הפסוק שממנו נלמד דין זה? שנאמר: "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה" (רות א:יח). כאשר נעמי יצאה לשוב לארץ ישראל, רות התעקשה להצטרף אליה. הגמרא מבינה זאת כמשמעות שרות ביקשה להתגייר. נעמי ניסתה להניא אותה, אך רות התמידה. הפסוק קובע כי ברגע שנעמי ראתה את נחישותה של רות להתגייר, היא חדלה מניסיונותיה להניא אותה. הגמרא מסיקה מכאן שיש לנקוט באותה גישה על ידי בית דין בכל מקרי הגיור.
אֲמַרָה לַהּ: אֲסִיר לַן תְּחוּם שַׁבָּת — ״בַּאֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ״. אֲסִיר לַן יִחוּד — ״בַּאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין״.
הגמרא משחזרת את הדו־שיח המקורי שבו נעמי ניסתה להניא את רות מלהתגייר: נעמי אמרה לה: בשבת אסור לנו ללכת מעבר לתחום השבת. רות השיבה: "באשר תלכי אלך" (רות א:טז), ולא יותר. נעמי אמרה לה: אסור לנו להתייחד עם גבר שאסור לקיים עמו יחסים. רות השיבה: "ובאשר תליני אלין" (רות א:טז), ובאותו האופן.
מִפַּקְדִינַן שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְוֹת — ״עַמֵּךְ עַמִּי״. אֲסִיר לַן עֲבוֹדָה זָרָה — ״וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי״. אַרְבַּע מִיתוֹת נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין — ״בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת״. שְׁנֵי קְבָרִים נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין — ״וְשָׁם אֶקָּבֵר״.
נעמי אמרה לה: אנו מצווים לשמור שש מאות ושלוש עשרה מצוות. רות השיבה: "עמך עמי" (רות א:טז). נעמי אמרה לה: עבודת אלילים אסורה לנו. רות השיבה: "ואלוהייך אלוהיי" (רות א:טז). נעמי אמרה לה: ארבע מיתות בית דין נמסרו לבית הדין כדי להעניש בהן את העוברים על המצוות. רות השיבה: "באשר תמותי אמות" (רות א:יז). נעמי אמרה לה: שני בתי קברות נמסרו לבית הדין, אחד למוצאים להורג על עבירות חמורות יותר ואחד למוצאים להורג על עבירות קלות יותר. רות השיבה: "ושם אקבר" (רות א:יז).
מִיָּד, ״וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא וְגוֹ׳״.
מיד לאחר דו־שיח זה, הפסוק קובע: "וכאשר ראתה כי מתאמצת היא ללכת איתה, ותחדל לדבר אליה" (רות א:יח). כאשר נעמי ראתה את נחישותה של רות להתגייר, היא חדלה מניסיונותיה להניא אותה.
קִיבֵּל — מָלִין אוֹתוֹ מִיָּד. מַאי טַעְמָא — שַׁהוֹיֵי מִצְוָה לָא מְשַׁהֵינַן.
הברייתא ממשיכה: אם הוא מקבל על עצמו את כל ההשלכות הללו, אז מלים אותו מיד. הגמרא שואלת: מה הטעם לפעול מיד? משום שאין משהים את קיומה של מצווה.
נִשְׁתַּיְּירוּ בּוֹ צִיצִין הַמְעַכְּבִין הַמִּילָה וְכוּ׳. כְּדִתְנַן: אֵלּוּ הֵן צִיצִין הַמְעַכְּבִין הַמִּילָה — בָּשָׂר הַחוֹפֶה אֶת רוֹב הָעֲטָרָה. וְאֵינוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה. וְאָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: בָּשָׂר הַחוֹפֶה רוֹב גּוֹבְהָהּ שֶׁל עֲטָרָה.
הברייתא ממשיכה: אם עדיין נותרו עליו קרעי בשר מן העורלה הפוסלים את המילה, מלין אותו פעם שנייה כדי להסירם. הגמרא מסבירה: זהו כפי שלמדנו במשנה (שבת קלז ע"א): אלו הם קרעי הבשר הפוסלים את המילה אם אינם נחתכים: כל חתיכות בשר המכסות את רוב העטרה. אם קרעים כאלה נשארו, הילד נחשב לערל, ואינו רשאי לאכול תרומה. ובביאור משנה זו, אמר רב ירמיה בר אבא שרב אמר: בכלל זה גם בשר המכסה את רוב גובהה של העטרה.
נִתְרַפֵּא — מַטְבִּילִין אוֹתוֹ מִיָּד. נִתְרַפֵּא — אִין, לֹא נִתְרַפֵּא — לָא. מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּמַיָּא מַרְזוּ מַכָּה.
הברייתא ממשיכה: כאשר הוא נרפא מן המילה, מטבילים אותו מיד. הגמרא מסיקה מן הניסוח המדויק של הברייתא שכאשר הוא נרפא, אז כן, מטבילים אותו, אך כל עוד הוא לא נרפא, אז לא, אין מטבילים אותו. מה הטעם לכך? מפני שהמים מגרים פצע.
וּשְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עוֹמְדִים עַל גַּבָּיו. וְהָא אָמַר רַבִּי חִיָּיא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גֵּר צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה! הָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לְתַנָּא: תְּנִי, שְׁלֹשָׁה.
הברייתא ממשיכה: ושני תלמידי חכמים עומדים על גביו בשעת טבילתו. הגמרא שואלת: והאמר רבי חייא שאמר רבי יוחנן שגר צריך בית דין של שלושה להיות נוכח בגיורו? הגמרא משיבה: אכן, אמר רבי יוחנן לתנא ששנה את המשנה: אל תשנה שיש שני תלמידי חכמים; אלא שנה שיש שלושה.
טָבַל וְעָלָה הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל לְכׇל דְּבָרָיו. לְמַאי הִלְכְתָא? דְּאִי הָדַר בֵּיהּ וּמְקַדֵּשׁ בַּת יִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד קָרֵינָא בֵּיהּ, וְקִידּוּשָׁיו קִידּוּשִׁין.
הברייתא ממשיכה: לאחר שהוא טבל ועלה, הרי הוא יהודי לכל דבר. הגמרא שואלת: לגבי איזו הלכה נאמר הדבר? הכוונה היא שאם הוא חוזר בו ומתנהג כגוי, אף על פי כן הוא נשאר יהודי, ולכן אם הוא מקדש אישה יהודייה, אף על פי שהוא נחשב ליהודי מומר, קידושיו הם קידושין תקפים.
אֶחָד גֵּר וְאֶחָד עֶבֶד מְשׁוּחְרָר. קָסָלְקָא דַּעְתָּךְ, לְקַבֵּל עָלָיו עוֹל מִצְוֹת. וּרְמִינְהוּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּגֵר, אֲבָל בְּעֶבֶד מְשׁוּחְרָר — אֵין צָרִיךְ לְקַבֵּל!
הברייתא ממשיכה: דין זה חל הן על גר והן על עבד משוחרר. הגמרא דנה במשמעותו של סעיף זה: אם יעלה על דעתך לפרש את הברייתא כמשמעה שגר ועבד משוחרר שווים לעניין קבלת עול מצוות, הרי אפשר להקשות סתירה ממה ששנוי בברייתא אחרת: באיזה מקרה נאמר דבר זה שיש צורך לקבל את עול המצוות ? זהו לגבי גר; אולם עבד משוחרר אינו צריך לקבל על עצמו את עול המצוות כשהוא טובל לשם שחרור. אלא הטבילה לבדה מספיקה לשחררו ובכך לעשותו יהודי.
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, לָא קַשְׁיָא: הָא — רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, הָא — רַבָּנַן.
רב ששת אמר: אין זה קשה, שכן ברייתא זוהברייתא הקובעת שעבד משוחרר אינו נדרש לקבל עליו עול מצוות היא בהתאם לדעתו של רבי שמעון בן אלעזר, ואילו אותהברייתא שממנה משתמע שהוא נדרש לעשות כן היא בהתאם לדעתם של חכמים, התנא הראשון של הברייתא הבאה.
דְּתַנְיָא: ״וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ וְגוֹ׳״. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — שֶׁלֹּא קִבְּלָה עָלֶיהָ. אֲבָל קִבְּלָה עָלֶיהָ — מַטְבִּילָהּ, וּמוּתָּר בָּהּ מִיָּד.
כפי שנלמד בברייתא: התורה מתירה לחייל יהודי לקחת אשת יפת תואר שנשבתה במלחמה מתוך שביה כדי לשאת אותה לאישה. לפני שיוכל לעשות כן, עליה לעבור תחילה את התהליך שהתורה מתארת: "וגילחה את ראשה, ועשתה את ציפורניה; והסירה את שמלת שביה מעליה, וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים" (דברים כ"א:י"ב–י"ג). לאחר מכן ניתן להטבילה לשם גיור, אף על פי שאינה מקבלת עליה עול מצוות. באותו שלב מותר לשאת אותה לאישה. הברייתא שואלת: באילו נסיבות נאמרו דברים אלו? זהו כאשר לא קיבלה עליה עול מצוות; אולם, אם היא מרצונה קיבלה עליה עול מצוות, רשאי הוא להטבילה לשם גיור, ומותר לו לשאת אותה מיד בלא צורך שתעבור את התהליך המתואר בתורה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִבְּלָה עָלֶיהָ, כּוֹפָהּ וּמַטְבִּילָהּ לְשֵׁם שִׁפְחוּת, וְחוֹזֵר וּמַטְבִּילָהּ לְשֵׁם שִׁחְרוּר, וּמְשַׁחְרְרָהּ,
רבי שמעון בן אלעזר אומר: אפילו אם לא קיבלה עליה את עול המצוות, עדיין ניתן לעקוף את הצורך בתהליך אם הוא כופה אותה ומטבילה לשם עבדות, ולאחר מכן חוזר ומטבילה לשם שחרור ובכך משחרר אותה, והופך אותה ליהודייה. רבי שמעון בן אלעזר סבור שטבילת עבד לשם שחרור מועילה אפילו אם העבד אינו מקבל עליו את עול המצוות.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria