וְהָא תָּמָר בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה אִיעַבַּרָא! אֲמַר לֵיהּ: תָּמָר בְּאֶצְבַּע מִעֲכָה. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל מוֹעֹכוֹת שֶׁל בֵּית רַבִּי — תָּמָר שְׁמָן, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָן תָּמָר — עַל שֵׁם תָּמָר שֶׁמִּעֲכָה בְּאֶצְבָּעָהּ. וְהָא הֲווֹ עֵר וְאוֹנָן! עֵר וְאוֹנָן שִׁמְּשׁוּ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּן.
אך האם תמר לא הרתה מן הביאה הראשונה, למרות העובדה שהייתה בתולה בזמן מעשה המין שלה עם יהודה? רב נחמן אמר: תמר קרעה את בתוליה באצבעה לפני הביאה, ומשום כך הרתה מן הביאה הראשונה, כפי שאמר רבי יצחק: כל אותן נשים מביתו של רבי יהודה הנשיא שקורעות את בתוליהן מכונות תמר בכינוי. ומדוע הן מכונות תמר? הן נקראות כך על שם תמר, שקרעה את בתוליה באצבעה. הגמרא תמהה על הראיה מתמר עצמה: והרי היו ער ואונן, בעליה הקודמים, שככל הנראה קיימו עמה יחסי מין? הגמרא משיבה: ער ואונן קיימו יחסי מין באופן לא טיפוסי, כלומר, ביחסי מין אנאליים, ולכן היא עדיין הייתה בתולה.
מֵיתִיבִי: כׇּל עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ דָּשׁ מִבִּפְנִים וְזוֹרֶה מִבַּחוּץ, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמְרוּ לוֹ: הַלָּלוּ אֵינוֹ אֶלָּא כְּמַעֲשֵׂה עֵר וְאוֹנָן!
הגמרא מעלה קושיה מברייתא: לאחר שאישה יולדת, בעלה חודר פנימה ומוציא את זרעו בחוץ במשך כל עשרים וארבעת החודשים שבהם התינוק יונק, כדי שאשתו לא תתעבר, שכן הדבר יפסיק את ייצור החלב שלה והילד עלול למות. זו שיטתו של רבי אליעזר. אמרו לו: מעשים אלה אינם אלא מעשים הדומים למעשיהם של ער ואונן, האסורים. מכל מקום, ניתן להסיק מכאן שער ואונן קיימו יחסי אישות כדרך העולם עם תמר, אלא שלא השלימו לגמרי את המעשה המיני.
כְּמַעֲשֵׂה עֵר וְאוֹנָן, וְלֹא כְּמַעֲשֵׂה עֵר וְאוֹנָן. כְּמַעֲשֵׂה עֵר וְאוֹנָן, דִּכְתִיב: ״וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה״. וְלֹא כְּמַעֲשֵׂה עֵר וְאוֹנָן, דְּאִילּוּ הָתָם שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, וְהָכָא כְּדַרְכָּהּ.
הגמרא משיבה: התוספתא למעשה מתכוונת שמה שהם עשו היה דומה למעשה ער ואונן במובנים מסוימים, אך לא דומה למעשה ער ואונן במובנים אחרים. הגמרא מפרטת: זה היה דומה למעשה ער ואונן בכך שהייתה שפיכת זרע, כפי שנאמר: "והיה אם בא אל אשת אחיו ושיחת ארצה" (בראשית לח:ט). אולם היה זה לא דומה למעשה ער ואונן, שכן שם ער ואונן קיימו יחסי מין באופן לא טיפוסי, כלומר, ביאה דרך פי הטבעת, ואילו כאן התוספתא מתייחסת ליחסי מין באופן טיפוסי.
בִּשְׁלָמָא אוֹנָן, דִּכְתִיב בֵּיהּ ״וְשִׁחֵת אַרְצָה״, אֶלָּא עֵר מְנָלַן? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: דִּכְתִיב ״וַיָּמֶת גַּם אוֹתוֹ״, אַף הוּא בְּאוֹתָהּ מִיתָה מֵת. בִּשְׁלָמָא אוֹנָן, מִשּׁוּם ״לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע״, אֶלָּא עֵר מַאי טַעְמָא עֲבַד הָכִי? כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְעַבֵּר וְיַכְחִישׁ יָפְיָהּ.
הגמרא ממשיכה להבהיר מה התרחש: מוסכם, אונן קיים עמה יחסי מין שלא כדרך הטבע, כפי שנכתב לגבי מעשהו: "ושיחת ארצה" (בראשית לח:ט). ואולם, מנין לנו שער קיים עמה יחסי מין שלא כדרך הטבע? אמר רב נחמן בר יצחק: כפי שנכתב לגבי אונן: "וימת גם אותו" (בראשית לח:י). מכאן שגם הוא מת באותה מיתה על שעבר אותה עבירה כאחיו. הגמרא שואלת: מוסכם, אונן קיים עמה ביאה אנאלית משום שלא רצה שתמר תלד, שכן "ידע כי לא לו יהיה הזרע" (בראשית לח:ט). ואולם, לגבי ער, מה הטעם שנהג כך? הגמרא משיבה: עשה כן כדי שלא תתעבר ותתמעט יופייה כתוצאה מן ההיריון.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״אוֹתָהּ״, פְּרָט לְכַלָּה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: פְּרָט לְשֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ. אֲמַר לֵיהּ הוּן בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן לְרַב נַחְמָן: לֵימָא קָא סָבַר רַבִּי יְהוּדָה הַתּוֹרָה חָסָה עַל תַּכְשִׁיטֵי כַלָּה? אֲמַר לֵיהּ: לְפִי שֶׁאֵין אִשָּׁה מִתְעַבֶּרֶת מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה.
החכמים לימדו: הכתוב אומר: "וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע, וְרָחֲצוּ בַמַּיִם, וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב" (ויקרא טו, יח). הלשון היתרה "אֲשֶׁר" באה למעט כלה שאינה נטמאת; זהו דבריו של רבי יהודה. וחכמים אומרים: היא ממעטת מקרה של ביאה שנעשתה שלא כדרכה. הון, בנו של רב נחמן, אמר לרב נחמן: הנאמר שרבי יהודה סבור: התורה חסה על תכשיטי כלה, ובכלל זה איפורה, ולכן פטרה אותה מטבילה במים, שמא יתקלקלו? רב נחמן אמר לו: אין זה הטעם. אלא, מפני שאין אישה מתעברת מביאה ראשונה. לפיכך, אותה ביאה אינה גורמת טומאה, שכן אין היא נחשבת ביאה היכולה להביא להזרעת זרע.
בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי — רַבָּנַן סָבְרִי: ״שִׁכְבַת זָרַע״, פְּרָט לְהַעֲרָאָה. ״אוֹתָהּ״, פְּרָט לְשֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ וְהַעֲרָאָה מִ״שִּׁכְבַת זָרַע״ נָפְקָא. ״אוֹתָהּ״ — פְּרָט לְכַלָּה.
הגמרא שואלת: במה רבי יהודה וחכמים נחלקו? חכמים סבורים שהביטוי "נותן זרע" מוציא את השלב הראשוני של הביאה, שבמהלכו אין פליטת זרע. והביטוי הנוסף "אשר ישכב עמה" מוציא ביאה שלא כדרכה. רבי יהודה, לעומת זאת, סבור שההוצאה של ביאה שלא כדרכה ושל השלב הראשוני של הביאה נלמדה מן הביטוי "נותן זרע", שכן אין אלו מעשי ביאה שעשויים להביא ללידת זרע, כלומר, ילד. הביטוי "עמה" אז מוציא כלה.
כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל שֶׁשָּׁהֲתָה אַחַר בַּעֲלָהּ עֶשֶׂר שָׁנִים וְנִשֵּׂאת — שׁוּב אֵינָהּ יוֹלֶדֶת. אָמַר רַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין דַּעְתָּהּ לְהִנָּשֵׂא, אֲבָל דַּעְתָּהּ לְהִנָּשֵׂא — מִתְעַבֶּרֶת. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְבַת רַב חִסְדָּא: קָא מְרַנְּנִי רַבָּנַן אַבָּתְרִיךָ! אֲמַרָה לֵיהּ: אֲנָא דַּעְתַּאי עֲלָךְ הֲוַאי.
בנושא יחסי אישות שאינם יכולים להביא לידי התעברות, הגמרא מספרת את הדברים הבאים: כאשר רבין בא מארץ ישראל לבבל, הוא אמר כי רבי יוחנן אמר: כל אישה שהמתינה אחרי בעלה שמת או גירש אותה במשך עשר שנים ללא יחסי אישות, ולאחר מכן נישאה שוב אינה יכולה עוד ללדת. רב נחמן אמר: לימדו עיקרון זה רק לגבי מקרים שבהם לא התכוונה להינשא בזמן מאוחר יותר, אבל אם התכוונה להינשא בשלב כלשהו, היא יכולה להרות גם לאחר מכן. רבא אמר לאשתו, בתו של רב חסדא: החכמים מרננים עלייך. מן הזמן שהתאלמנה מבעלה הראשון ועד הזמן שנישאה לרבא עברו יותר מעשר שנים, ובכל זאת ילדה לו ילדים. היה נראה כאילו קיימה יחסי אישות בינתיים. היא אמרה לו: דעתי הייתה עליך. ואכן, מסופר שכבר בהיותה ילדה צעירה ניבאה שתינשא לרבא.
הָהִיא דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, (אֲנָא) [אֲנִי] שָׁהִיתִי אַחַר בַּעְלִי עֶשֶׂר שָׁנִים וְיָלַדְתִּי! אֲמַר לַהּ: בִּתִּי, אַל תּוֹצִיאִי לַעַז עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים! אֲמַרָה לֵיהּ: לְגוֹי נִבְעַלְתִּי.
הגמרא מספרת: אישה אחת שבאה לפני רב יוסף אמרה לו: רבי, המתנתי לאחר מות בעלי במשך עשר שנים, ואף על פי כן ילדתי. אמר לה: בתי, אל תטילי דופי בדברי החכמים. אמרה לו בווידוי: קיימתי יחסי מין עם גוי במהלך אותן עשר שנים.
אָמַר שְׁמוּאֵל: וְכוּלָּן — צְרִיכוֹת לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, חוּץ מִגִּיּוֹרֶת וּמְשׁוּחְרֶרֶת קְטַנָּה. אֲבָל קְטַנָּה בַּת יִשְׂרָאֵל צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים.
§ שמואל אמר: וכל אותן נשים שקיימו יחסי אישות, ולכן יש חשש שהן עשויות להיות בהיריון, חייבות להמתין שלושה חודשים לפני שיינשאו כדי להבחין בין ילד שנולד מן היחסים הקודמים לבין ילד שנולד מנישואין אלה, למעט גיורת שהיא קטינה ושפחה משוחררת שהיא קטינה. אף על פי שייתכן שקיימו יחסי אישות, הן אינן יכולות להתעבר בכל מקרה. ואולם, בת ישראל שהייתה קטינה וקיימה יחסי אישות חייבת להמתין שלושה חודשים ככל שאר הנשים.
וּבְמַאי? אִי בְּמֵיאוּן, וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל דְּלָא בָּעֲיָא, וְאִי בְּגֵט — הָאַמְרַהּ שְׁמוּאֵל חֲדָא זִימְנָא? דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: מֵיאֲנָה בּוֹ — אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, נָתַן לָהּ גֵּט — צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים! אֶלָּא בִּזְנוּת,
הגמרא שואלת: ולגבי איזה מקרה נאמרה אמירה זו? אם מדובר בקטינה שיצאה מנישואיה על ידי מיאון, שכן קטנה שנישאה לאיש על ידי אמה או אחיה יכולה למאן ולהפסיק להיות נשואה לבעלה עד שתגיע לבגרות, והרי שמואל אמר שאין היא צריכה להמתין שלושה חודשים? ואם מדובר באישה שקיבלה גט כשהייתה קטינה, הרי שמואל כבר אמר את ההלכה הזאת פעם אחת? מדוע שיחזור על פסיקה זו, שהרי שמואל אמר: קטנה שמיאנה בבעלה אינה צריכה להמתין שלושה חודשים לפני נישואיה השניים, אבל אם נתן לה גט, עליה להמתין שלושה חודשים, כדי שלא להבחין בין גרושה גדולה לגרושה קטנה. אלא, בהכרח מדובר בקטנה שהייתה מעורבת בבעילת זנות.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria