וְהָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: שְׁתֵּי אֲחָיוֹת לֹא חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַיבְּמוֹת!
הלכה זו נלמדה גם במשנה הקודמת (כו ע"א), והיא מובאת במשנה זו לפי דעתו של רבי שמעון. הגמרא שואלת: אבל האם רבי שמעון לא אמר: שתי אחיות אינן חולצות ואינן מתייבמות? מאחר שנשים אלו ראויות לייבום לפי דין התורה, הן נחשבות אחיות של אישה שיש לו עמה זיקת ייבום. במקרה זה, רבי שמעון פוטר אותן הן מן החליצה והן מן הייבום. אם כן, מדוע המשנה מחייבת אותן לחלוץ?
גְּזֵירָה מִשּׁוּם אִיסּוּר מִצְוָה דְּעָלְמָא.
הגמרא משיבה: זוהי גזירה דרבנן משום המקרה הכללי של איסור הנובע ממצווה. אילו לא היו עושים חליצה במקרה זה, שבו הן אחיות, היה חשש שאנשים יניחו שהפטור שלהן מחליצה נובע לא ממעמדן כאחיות אלא דווקא מן האיסור. דבר זה היה מוביל למסקנה המוטעית שנשים האסורות משום מצווה אינן צריכות חליצה. לפיכך, חכמים גזרו גזירה דרבנן המחייבת חליצה במקרה זה.
הָא תִּינַח אִיהִי, אֲחוֹתָהּ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? גְּזֵירָה אֲחוֹתָהּ מִשּׁוּם לַתָּא דִּידַהּ.
הגמרא שואלת: זה מסתדר היטב לגביה, שכן היא אסורה מחמת איסור הנובע ממצווה. ראוי לדרוש ממנה חליצה, כדי להדגים שחליצה חלה בדרך כלל במקרים שבהם יש איסור הנובע ממצווה. אבל ביחס לאחותה, מה יש לומר? מדוע גם היא חייבת לבצע חליצה? הגמרא משיבה: יש גזירה דרבנן ביחס לאחותה משום היא.
וְהָא גַּבֵּי עֶרְוָה לָא גָּזְרִינַן? שָׁאנֵי עֶרְוָה דְּמִגְמָר גְּמִירִי לַהּ אִינָשֵׁי, וְקָלָא אִית לַהּ.
הגמרא שואלת: אם רבי שמעון גוזר במקרה זה ודורש חליצה לאחות, מתוך חשש לבלבול, אזי יש קושי: אבל, לגבי קרובת משפחה אסורה אין אנו גוזרים גזירה המחייבת חליצה בגלל אחותה; מדוע רבי שמעון גוזר גזירה דרבנן המחייבת חליצה באישה האסורה מחמת איסור הנובע ממצווה, ולא באישה שהיא קרובת משפחה אסורה? הגמרא משיבה: קרובות משפחה אסורות שונות, שכן אנשים לומדים את ההלכות הנוגעות להן מפני שהן נאמרו במפורש בתורה והן ידועות היטב לכול, והפסיקה זוכה לפרסום. לכן, אין חשש שמא אנשים יטעו ויבלבלו מקרה זה עם מקרים של יבמות שאינן אחיות. אולם איסורים הנובעים ממצוות אינם מפורשים בתורה, ואף אינם ידועים בדרך כלל.
מַתְנִי׳ שְׁלֹשָׁה אַחִין, שְׁנַיִם נְשׂוּאִים שְׁתֵּי אֲחָיוֹת וְאֶחָד מוּפְנֶה. מֵת אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת, וְעָשָׂה בָּהּ מוּפְנֶה מַאֲמָר. וְאַחַר כָּךְ מֵת אָחִיו הַשֵּׁנִי —
משנה: במקרה של שלושה אחים, שניים מהם היו נשואים לשתי אחיות, ואחד היה רווק, אירע הדבר הבא: בעלה של אחת מן האחיות מת בלא ילדים, והותיר אחריו את אשתו, והאח הרווק עשה בה מאמר [ma’amar] לשם ייבום. האח הרווק עשה מעשה קידושין ביבמה אך עדיין לא השלים את הנישואין בביאה. לאחר מכן מת האח השני, ולכן אשתו של האח השני, אחותה של המקודשת, נפלה אף היא לפני האח הרווק לייבום.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, וְהַלֵּזוּ תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט וּבַחֲלִיצָה, וְאֵשֶׁת אָחִיו בַּחֲלִיצָה. זוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ: אוֹי לוֹ עַל אִשְׁתּוֹ, וְאוֹי לוֹ עַל אֵשֶׁת אָחִיו.
במקרה זה, בית שמאי אומרים: אשתו נשארת עמו. האישה שקידש נחשבת כאשתו, והוא אינו נדרש לגרשה. ואישה אחרת זו יוצאת מן היבם ופטורה מייבום משום אחות אישה. בית הלל אומרים: מאחר שעדיין לא נכנס לנישואין עם האישה הראשונה, עליו לקיים ייבום עם שתיהן. לכן, הוא מגרש את אשתו, כלומר, האישה שעמה עשה מאמר, בגט, המבטל את המאמר, ובחליצה, המבטלת את זיקת הייבום. ואת אשת אחיו השני הוא משלח בחליצה גם כן. הם מעירים: זהו המקרה שעליו אמרו חכמים : אוי לו על אשתו ואוי לו על אשת אחיו. בשל צירוף הנסיבות, הוא מפסיד את שתיהן.
גְּמָ׳ ״זוֹ הִיא״ לְמַעוֹטֵי מַאי? לְמַעוֹטֵי הָךְ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דְּלָא עָבְדִינַן כְּווֹתֵיהּ. אֶלָּא אִי כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, אִי כְּרַבִּי אֶלְעָזָר.
גמרא: הגמרא שואלת: מה באה למעט לשון המשנה: זהו, המורה על הגבלה ודיוק? הגמרא משיבה: היא ממעטת את אותה אמירה של רבי יהושע (קט ע"א). שם סובר רבי יהושע שאם אדם נשוי לקטנה כאשר אחותה נופלת לפניו לייבום, עליו לשלח את שתי הנשים. הוא אמר שם: אוי לו על אשתו ואוי לו על אשת אחיו. מלשון המשנה כאן אנו למדים שאין אנו נוהגים כדעתו. אלא, אנו נוהגים או כדעת רבן גמליאל או כדעת רבי אלעזר. לפי דעת שני התנאים הללו במשנה (קט ע"א), למרות ההתנגשות בין נישואי האח לקטנה ובין זיקת הייבום עם אחותה, עדיין יש דרך עבורו לשאת אחת מן הנשים.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לָא תֵּימָא מַאֲמָר לְבֵית שַׁמַּאי קוֹנֶה קִנְיָן גָּמוּר, דְּאִי בָּעֵי לְאַפּוֹקֵי סַגִּי לַהּ בְּגִיטָּא, אֶלָּא מַאֲמָר לְבֵית שַׁמַּאי אֵינוֹ קוֹנֶה אֶלָּא לִדְחוֹת בַּצָּרָה בִּלְבָד.
§ בנוגע לסוגיה העיקרית של קידושי יבמה, נראה ממשנה זו שבית שמאי סבורים שקידושי יבמה יש להם התוקף המשפטי של נישואי יבמה. אולם, רבי אלעזר אמר: אל תאמר שקידושי יבמה קונים את האישה כקניין גמור לדעת בית שמאי, כך שהאישה הראשונה נעשית אשתו עד כדי כך שאם ירצה לגרש אותה, די יהיה בגט בלא מעשה של חליצה. אלא, לדעת בית שמאי, קידושי יבמה קונים את האישה רק במידה שהם פוסלים צרה מלהיכנס לייבום. התוקף המשפטי של קידושי יבמה מוגבל למניעת צרת האחות מלבצע ייבום; היא פטורה הן מן הייבום והן מן החליצה.
אָמַר רַבִּי אָבִין: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יְקַיְּימוּ. יְקַיְּימוּ אִין — לְכַתְּחִלָּה לָא.
רבי אבין אמר: אף אנו לומדים במשנה ראיה שקדושי יבמה אינם מעשה קניין גמור, אפילו לדעת בית שמאי. המשנה בתחילת פרק זה (כו ע"א) מלמדת שכאשר שתי אחיות שהן יבמות נזדמנו לפני שני אחים לייבום, אם האחים נשאו את נשותיהם לפני שנמלכו בבית הדין, אז בית שמאי אומרים: יקיימו אותן כנשותיהם. מכאן ניתן לדייק: אם כבר נשאו אותן, כן, יקיימו אותן. אולם לשאת אותן לכתחילה, לא, דבר זה אסור משום האיסור לשאת את אחותה של אישה שיש עמה זיקת יבום.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria