רֵישָׁא, חֲזָקָה לְיִיבּוּם, וְרוּבָּא לַשּׁוּק. וַחֲזָקָה לָא עֲדִיף כִּי רוּבָּא. וְאַיְיתִי מִיעוּטָא דְּמַפִּילוֹת סְמוֹךְ לַחֲזָקָה, וְהָוֵה לֵיהּ פַּלְגָא וּפַלְגָא — לֹא תִּנָּשֵׂא וְלֹא תִּתְיַיבֵּם.
בסעיף הראשון של המשנה, החזקה ההלכתית היא שאלמנה זו חייבת בייבום, אך ברוב המקרים למעשה יהיה מותר לה להינשא לאיש מן הציבור, משום שמבחינה סטטיסטית סביר שלצרתה היה ילד. חזקה הלכתית אינה בעלת משקל כשל רוב, כלומר שלרוב יש משקל גדול יותר מן החזקה, והיה צריך להתיר לה להינשא מיד. אך הבא בחשבון את המיעוט שמפילות, וצרף זאת אל החזקה ההלכתית, והדבר נעשה דומה לשקילות של מחצה על מחצה. אלו שמפילות גורעות מכוחו של הרוב, וגורמות לו להיות שווה במשמעותו ההלכתית לחזקה ההלכתית. לכן, ההלכה היא שלא תינשא לאף איש שאינו היבם שלהולא תתייבם גם כן.
סֵיפָא, חֲזָקָה לַשּׁוּק, וְרוּבָּא לַשּׁוּק. וְהָוֵי לֵיהּ זְכָרִים מִיעוּטָא דְמִיעוּטָא, וּמִיעוּטָא דְמִיעוּטָא — לָא חָיֵישׁ רַבִּי מֵאִיר.
אולם, בסעיף האחרון, החזקה ההלכתית היא שהאלמנה מותרת להינשא לאיש מן הציבור הכללי, שכן לבעלה המנוח לא היו אחים מלכתחילה. וגם ברוב המקרים חמותה לא תלד בן נוסף, ולכן האלמנה אכן תהיה מותרת להינשא לאיש מן הציבור הכללי. לפיכך, האפשרות שלבעלה יש אח, המחייב ייבום, אינה מובאת בחשבון משום שהיא מיעוט דמיעוט, כלומר, היא מיעוט והיא סותרת את החזקה ההלכתית, וגם אפילו רבי מאיר אינו חושש למיעוט דמיעוט.
לֹא תִּנָּשֵׂא וְלֹא תִּתְיַיבֵּם וְכוּ׳. וּלְעוֹלָם!
§ שנינו במשנה שבמקרה של אישה שבעלה וצרתה הלכו למדינת הים ולאחר מכן מת בעלה, לא תינשא ולא תתייבם עד שתדע אם צרתה מעוברת. הגמרא שואלת: אבל האם עליה להמתין ללא הגבלת זמן? היה צריך להתיר לה לעשות חליצה מחמת הספק ולאחר מכן להינשא לאיש אחר.
אָמַר זְעֵירִי: לְעַצְמָהּ — שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, לַחֲבֶרְתָּהּ — תִּשְׁעָה, וְחוֹלֶצֶת מִמָּה נַפְשָׁךְ.
זעירי אמר: כדי שלה עצמה [לעצמה] תהיה מותרת להינשא, עליה להמתין שלושה חודשים לאחר ביצוע חליצה, שכן כל אישה חייבת להמתין שלושה חודשים לאחר מות בעלה לפני שתינשא שוב. בנוסף, בשל החשש לאפשרות שצרתה בהיריון, עליה להמתין תשעה חודשים, שלאחריהם אותה אישה הייתה יולדת אילו הייתה בהיריון, ואז היא עושה חליצה מכל בחינה. אם צרתה ילדה בינתיים, מותר לה להינשא לכל מי שתרצה, והחליצה מיותרת; ואם צרתה לא ילדה, באופן שמצריך ייבום, היא נפטרת על ידי החליצה. אולם אין היא רשאית לעשות חליצה מוקדם יותר, משום שחליצה הנעשית בזמן שאחת מנשות הבעל המת בהיריון אינה תקפה.
רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: לְעַצְמָהּ — שְׁלֹשָׁה, לַחֲבֶרְתָּהּ — לְעוֹלָם. וְתַחְלוֹץ מִמָּה נַפְשָׁךְ!
רבי חנינא אמר: לגבי החששות הנוגעים לה עצמה עליה להמתין שלושה חודשים, כפי שהוסבר, אך לגבי חששות הקשורים להיריון האפשרי של צרתה עליה להמתין ללא הגבלת זמן, עד שיתברר אם אותה אישה ילדה או לא. הגמרא מקשה על דעתו של רבי חנינא: אבל שתעשה חליצה כך או כך, שכן, יהיה מה שיהיה, לאחר תשעה חודשים בוודאי היא רשאית לעשות חליצה.
אַבָּיֵי בַּר אָבִין וְרַבִּי חֲנִינָא בַּר אָבִין אָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יְהֵא וָלָד בֶּן קַיָּימָא, וְנִמְצָא אַתָּה מַצְרִיכָהּ כָּרוֹז לַכְּהוּנָּה.
אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין שניהם אומרים בהסבר לדעתו של רבי חנינא: זוהי גזירה דרבנן שמא יהיו ולדות בני קיימא מאותה אישה אחרת. אם כן, החליצה שלה מיותרת, שכן הייתה פטורה הן מייבום והן מחליצה; ואז נמצא שאתה מצריך הכרזה לגביה שהיא מותרת לכהונה, שכן אישה שעברה חליצה אסורה לכהן, אך במקרה זה התברר למפרע שהיא לא עברה חליצה.
וְלַיצְרְכַהּ? דִּלְמָא אִיכָּא דְּהָוֵי בַּחֲלִיצָה וְלָא הָוֵי בְּהַכְרָזָה, וְאָמְרִי: קָשָׁרוּ חֲלוּצָה לְכֹהֵן.
הגמרא שואלת: ואם כן, שתהא נדרשת הכרזה עבורה אם נמצא ולד בר-קיימא. הגמרא משיבה: שמא יהיו אנשים שהיו נוכחים בחליצה אך לא היו נוכחים בהכרזה שהיא מותרת להינשא לכהן, ואם אישה זו תינשא לכהן, הם יאמרו בטעות: מתירים חלוצה להינשא לכהן.
תְּנַן: ״נִיתַּן לִי בֵּן בִּמְדִינַת הַיָּם״, וְאָמְרָה: ״מֵת בְּנִי וְאַחַר כָּךְ בַּעְלִי״ — נֶאֱמֶנֶת. ״מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ בְּנִי״ — אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, וְחוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ, וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת.
הגמרא ממשיכה לדון בכך: למדנו במשנה (יבמות קיח ע"ב): אם אישה אומרת: בן נולד לי בארץ הים, והיא גם אמרה: בני מת, ואחר כך מת בעלי, הרי היא נאמנת. אולם אם אמרה: בעלי מת ואחר כך בני מת, אין היא נאמנת לגבי סדר האירועים, אך אף על פי כן יש לחשוש לדבריה שבעלה מת בלא ילדים. לפיכך, היא חייבת לחלוץ, אך אינה רשאית להתייבם.
וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא אָתוּ עֵדִים וְאָמְרִי כִּדְקָאָמְרָה, וְנִמְצָא אַתָּה מַצְרִיכָהּ כָּרוֹז לַכְּהוּנָּה! אָמַר רַב פָּפָּא: בִּגְרוּשָׁה. רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא אָמַר, בְּאָמְרָה: ״אֲנִי וָהוּא נֶחְבֵּאנוּ בִּמְעָרָה״.
הגמרא אומרת: כשם שיש חשש להכרזה לכהונה, נחשוש שאולי עדים יבואו לבסוף ויעידו שסדר האירועים היה כפי שאמרה היא, ונמצא שהחליצה שלה מיותרת. ואז מתברר שאתה מצריך הכרזה לגביה שהיא מותרת לכהונה, ואף על פי כן המשנה מורה לה לעשות חליצה. אמר רב פפא: שם מדובר רק בגרושה, שהתגרשה מבעל קודם, ולכן היא כבר אסורה להינשא לכהן בכל מקרה. רב חייא בר רב הונא אמר: מדובר במקרה שאמרה: הוא ואני היינו מתחבאים לבדם עם בננו במערה. לפיכך, אין חשש שעדים יבואו ויעידו על סדר האירועים.
מַתְנִי׳ שְׁתֵּי יְבָמוֹת, זוֹ אוֹמֶרֶת: ״מֵת בַּעְלִי״, וְזוֹ אוֹמֶרֶת: ״מֵת בַּעְלִי״. זוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי בַּעְלָהּ שֶׁל זוֹ, וְזוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי בַּעְלָהּ שֶׁל זוֹ.
משנה: אם יש שתי יבמות הנשואות לשני אחים שמתו בלא ילדים, המעידות על מצב נישואיהן, וזו אומרת: מת בעלי, וזו אומרת: מת בעלי, אף על פי שכל אחת מהן נחשבת נאמנת לגבי מעמדה שלה כאלמנה, זו אסורה להינשא משום האפשרות שבעלה של זו האחרת חי, ומחייב אותה בייבום, וזו אסורה להינשא משום בעלה של זו האחות, לפי אותו הטעם. אף על פי שלכל אחת ניתנת נאמנות ביחס למות בעלה שלה, ההלכה היא שיבמות הן בין חמשת סוגי הנשים שאין נותנים להן נאמנות זו ביחס להיתר נישואין של זו לזו, משום חשש לניגודי עניינים אפשריים.
לָזוֹ עֵדִים, וְלָזוֹ אֵין עֵדִים. אֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ עֵדִים — אֲסוּרָה, וְאֶת שֶׁאֵין לָהּ עֵדִים — מוּתֶּרֶת. לָזוֹ בָּנִים, וְלָזוֹ אֵין בָּנִים. אֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ בָּנִים — מוּתֶּרֶת, וְאֶת שֶׁאֵין לָהּ בָּנִים — אֲסוּרָה.
אם לזו יש עדים למות בעלה, ולזו אין עדים, אזי זו שיש לה עדים אסורה להינשא, שכן אין עדים על מות היבם שלה כדי לפוטרה מייבום; אבל זו שאין לה עדים מותרת להינשא על סמך עדותה שלה שבעלה מת, בצירוף עדות העדים הפוטרת אותה מייבום. אם לזו יש ילדים ולזו אין ילדים, אזי זו שיש לה ילדים מותרת להינשא, שכן היא עצמה נחשבת נאמנת לגבי מות בעלה, וילדיה פוטרים אותה מייבום. אבל זו שאין לה ילדים אסורה להינשא, שכן מות היבם שלה לא אומת באופן עצמאי מעדות גיסתה.
נִתְיַיבְּמוּ, וּמֵתוּ הַיְּבָמִין — אֲסוּרוֹת לְהִנָּשֵׂא. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הוֹאִיל וְהוּתְּרוּ לַיְּבָמִין — הוּתְּרוּ לְכׇל אָדָם.
אם היו שני יבמים נוספים שעימם שתי האלמנות הללו נכנסו לייבום, ולאחר מכן היבמים מתו בלא ילדים, הנשים אסורות להינשא, שכן החשש מפני יבם חי נוסף עדיין קיים. רבי אלעזר אומר: מאחר שנשים אלו היו מותרות להינשא לאחים החיים של הבעל, שכן עדותה של כל אחת נחשבה מהימנה בנוגע למעמדה שלה, הרי הן מותרות, מכאן ואילך, להינשא לכל אדם משום שדבריהן, כשהם מצטרפים יחד, מצביעים על כך שאף אחת מהן אינה חייבת בייבום.
גְּמָ׳ תָּנָא: לָזוֹ עֵדִים וּבָנִים, וְלָזוֹ לֹא עֵדִים וְלֹא בָּנִים — שְׁתֵּיהֶן מוּתָּרוֹת.
גמרא: נלמד בברייתא: אם לזו יש עדים שבעלה מת וגם יש לה ילדים, ולזו האחרת אין לא עדים ולא ילדים, שתיהן מותרות להינשא. זאת משום שהאישה שיש לה ילדים פטורה מנישואי ייבום, והאישה שאין לה ילדים יכולה להסתמך על עדות העדים שיבמה מת.
נִתְיַיבְּמוּ וּמֵתוּ הַיְּבָמִין — אֲסוּרִין לְהִנָּשֵׂא. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הוֹאִיל וְהוּתְּרוּ לַיְּבָמִין — הוּתְּרוּ לְכׇל אָדָם.
נלמד במשנה: אם שתיהן גם נכנסו לייבום ולאחר מכן היבמים שנישאו להם מתו, הרי הן אסורות להינשא. רבי אלעזר אומר: הואיל והיו מותרות להינשא ליבמים, מותרות הן לכל אדם.
בָּעֵי רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר? מִשּׁוּם דְּקָסָבַר צָרָה מְעִידָה לַחֲבֶרְתָּהּ, אוֹ דִלְמָא מִשּׁוּם דְּהִיא לָא מְקַלְקְלָא נַפְשַׁהּ.
רבא העלה דילמה: מהו טעמו של רבי אלעזר? האם מפני שהוא סבור בדרך כלל שצרה אחת רשאית להעיד עבור צרתה על מות בעלה, והוא סבור בדומה שגם כל חמשת סוגי הנשים שמוחזקות כבעלות ניגוד עניינים זו עם זו רשאיות בכל זאת להעיד זו עבור זו? או שמא הטעם הוא מפני שאינה גורמת נזק לעצמה. אף שאפשר לחשוד בה שהיא משקרת ואומרת שבעלה מת כדי להזיק לצרתה, אם היא עצמה נכנסת לייבום ניתן להניח שאמרה אמת, שכן אם תעשה כן בעוד בעלה למעשה חי, הרי היא עוברת על גילוי עריות עם יבמה. לפיכך, גם צרתה מותרת להינשא על סמך עדותה.
לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ?
הגמרא שואלת: מה ההבדל המעשי בין שני הטעמים?
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria