אחרים יימנעו מלשאת אותה לאישה כלל, שכן היא יכולה למסור הצהרת סירוב ללא הגבלת זמן, ואילו במקרה של קטינה יש מגבלת זמן בנוגע לאפשרותה לסרב.

§ הגמרא מוסיפה ושואלת: מה ההבדל בין קטנה, שהיא רשאית לאכול תרומה כאשר היא נשואה לכהן, לבין חרשת, שאינה רשאית לאכול תרומה כאשר היא נשואה לכהן, אף על פי שנישואי שתיהן חלים מדברי חכמים? כפי שלמדנו במשנה (גיטין נה ע"ב): העיד רבי יוחנן בן גודגדא לגבי חרשת שאביה השיאה, שהיא יכולה להתגרש בגט. וכן העיד לגבי קטנה, בת ישראל שנישאה לכהן, שהיא רשאית לאכול תרומה, ואילו חרשת, ניתן להסיק, אינה רשאית לאכול תרומה.

הגמרא משיבה: הטעם שאישה חרשת־אילמת אינה רשאית לאכול תרומה, אפילו אם היא נשואה לכהן הכשיר מבחינה הלכתית, הוא משום גזירה שמא כהן חרש־אילם אף הוא יאכיל תרומה את אשתו החרשת־אילמת. הגמרא שואלת: ואיזה איסור יעבור בכך? שיאכיל אותה, שהרי הוא דינו כקטן שאוכל בשר מנבלות. הכוונה היא להלכה שאין חובה למנוע מקטנים לעבור עבירות. מאחר שחרש־אילם, שאינו בר־דעת מבחינה משפטית, מעמדו כקטן, אותו נימוק צריך לחול גם במקרה זה. לפיכך, לא אמורה להיות על בית הדין חובה למנוע מאישה חרשת־אילמת זו לאכול תרומה שלא כדין.

אלא, זוהי גזירה דרבנית שמא כהן חרש־אילם יאכיל אשה פיקחת בתרומה. מאחר שלפי דין תורה נישואיה לחרש־אילם אינם תקפים, אין היא רשאית לאכול תרומה. הגמרא שואלת: כמו כן, במקרה של כהן חרש־אילם המבקש להאכיל אשה פיקחת, שתאכל תרומה החלה מדרבנן. יש סוגי תבואה שאין חובה להפריש מהם תרומה מן התורה, ומפרישים מהם תרומה מכוח גזירת חכמים. כשם שנישואיה של אשה זו הם מדרבנן, כך יש להתיר לה לאכול תרומה החלה מדרבנן. הגמרא משיבה: זוהי גזירה, שמא יבוא להאכילה תרומה החלה מן התורה.

הגמרא מוסיפה ושואלת: ומה ההבדל בין קטנה, שיש לה כתובה, לבין חרשת, שאין לה כתובה? הגמרא משיבה: הטעם הוא שאם כן, אם בעלה של חרשת יהיה חייב לתת לה כתובה, אנשים יימנעו מלשאת אותה כלל.

הגמרא שואלת: ומניין לקטנה שיש לה כתובה? כפי שלמדנו במשנה (בבא מציעא סז ע"א): לגבי קטנה שמיאנה בבעלה ויצאה ממנו, וכן אישה שהיא שנייה בקרבה אסורה האסורה מדברי חכמים, ואיילונית שאינה ראויה לילד, נשים אלו אין להן כתובה. הגמרא מסיקה: אבל, כל אישה אחרת שניתן לגרשה על ידי גט, ובכלל זה קטנה, זכאית לכתובה.

הגמרא שואלת: ומניין לנו שבאישה אילמת-חירשת אנו למדים שאין לה כתובה? כפי שנלמד בברייתא: חירש ושוטה שנשאו נשים פיקחות, אף אם החירש לאחר מכן נתפקח, והשוטה חזר לדעתו, לנשותיהם אין תביעה של דבר כלשהו כלפיהם, אפילו אם נשותיהם קיבלו מהם כתובות. אולם, אם האנשים רוצים לקיים את הנשים הללו כנשותיהם לאחר שנעשו בני דעת גמורים, יש להן כתובה מאותה שעה ואילך.

וְבמקרה של איש כשיר מבחינה הלכתית שנשא חרשת-אילמת או שוטה, והוא החליט לכתוב לה כתובה, אפילו אם כתב לה מאה דינרים, כתובתה תקפה, מפני שרצה להזיק לרכושו שלו. במילים אחרות, מאחר שפעל מרצונו, למרות שלא היה חייב לעשות כן, הדבר דומה למי שבוחר להזיק לעצמו ולתת מרכושו בכל דרך אחרת; זו זכותו. הגמרא מסיקה: הטעם להלכה זו הוא שהוא רצה לכתוב לה כתובה, ומכאן ניתן להסיק שאם אינו רוצה לכתוב אחת, לא תהיה לה כתובה. ההיגיון הוא כפי שנאמר לעיל, שאם כן, גברים יימנעו מלשאת אותה.

הגמרא שואלת: אם כן, במקרה של אישה הכשירה מבחינה הלכתית שנישאה לחרש־אילם, יתקינו חכמים כתובה עבורה, שכן אם כך, כלומר, אם נשים לא יקבלו כתובה במצב זה, הן יימנעו מלהינשא כלל לחרשים־אילמים. הגמרא משיבה: יותר משהאיש רוצה להינשא, האישה רוצה להינשא. לפיכך, נשים לא יהיו בררניות מדי בנוגע לנישואין עם חרש־אילם, אף אם אינן זכאיות לכתובה.

הגמרא מספרת: היה אילם-חרש אחד בשכונתו של רב מלקייו. רב מלקייו השיא אותו לאישה, וכתב לה ארבע מאות דינרים מן הנכסים של האילם-חרש ככתובתה. אמר רבא: מי חכם כרב מלקייו, שהוא אדם גדול שמצא דרך להשיג תוצאה רצויה על ידי שנתן לה כתובה, אף על פי שהאילם-חרש לא היה מחויב לעשות כן. רב מלקייו סבר כך: אם אותו אילם-חרש היה רוצה שפחה שתשמש אותו, האם לא היינו קונים לו אחת? קל וחומר כאן, שיש שני יתרונות, שהרי היא תשמש את צרכיו גם כשפחה וגם כאישה.

§ רב חייא בר אשי אמר ששמואל אמר: אם אדם קיים יחסים בשגגה עם אשתו של חרש־אילם, כלומר, מבלי לדעת שהיא נשואה, אין הוא חייב להביא אשם תלוי בגללה. אין הוא חייב להביא קורבן שמובא במקרים שבהם אדם אינו בטוח אם עבר עבירה המחייבת קורבן חטאת. אדם שקיים יחסים בשגגה עם אישה נשואה חייב להביא קורבן חטאת, ואילו אם האישה הייתה נשואה מספק, הוא מביא אשם תלוי. אולם נישואיו של חרש־אילם אינם נחשבים אפילו כנישואין מספק.

הגמרא מעירה: הבה נאמר שהמשנה (תרומות א:א) תומכת בדעתו של שמואל: יש חמישה סוגי אנשים שאין להפריש תרומה על ידם לכתחילה, ואם הפרישו תרומה, אין תרומתם נחשבת תרומה. ואלו הם: חרש, שוטה וקטן, ומי שמפריש תרומה מתבואה שאינה שלו, ונוכרי שהפריש תרומה מן התבואה של יהודי אפילו ברשות היהודי. במקרה אחרון זה, אין תרומתו נחשבת תרומה, משום שאין למנות נוכרי כשליח להפרשת תרומה, וכל שכן שאינו יכול להפריש תרומה מעצמו. מכאן עולה שמעשיו של חרש אינם פועלים מאומה, ואינם נחשבים אפילו כבעלי תוקף מסופק.

הגמרא משיבה: אין זו הוכחה, שכן לגבי תרומה, שמואל אמר את דבריו בהתאם לשיטתו של רבי אלעזר. כפי שנלמד בברייתא שרבי יצחק אמר בשם רבי אלעזר: התרומה של חרש־אילם אינה יוצאת לחולין, מפני שהדבר מסופק. רבי אלעזר אינו סבור שלמעשיו של חרש־אילם אין כל תוקף כלל. הגמרא שואלת: אם שמואל סבור, בהתאם לשיטתו של רבי אלעזר, שחרש־אילם הוא בר־דעת, שיחייב גם אדם שבא על אשתו של חרש־אילם להביא אשם תלוי.

הגמרא משיבה: אנו דורשים חתיכה אחת מתוך שתי חתיכות. שמואל סבור שאין אדם חייב להביא אשם תלוי בכל מקרה שבו יש ספק אם הייתה עבירה או לא הייתה עבירה, ובמקרה שאילו היה ודאי שהייתה עבירה היה חייב להביא חטאת. אלא, אשם תלוי מובא כאשר, למשל, היו לפניו שתי חתיכות בשר, שאחת מהן הייתה אסורה בוודאות ואילו האחרת הייתה מותרת, אך הוא אינו יודע בוודאות איזו מהן אכל. אולם, כאשר הספק נוגע לפריט יחיד או למעשה יחיד, שייתכן שהיה אסור וייתכן שלא היה אסור, במצב כזה אין מביאים אשם תלוי. במקרה הנידון כאן, הספק בנוגע לאשתו של חרש־אילם אינו כרוך בבחירה בין מעשה אסור למעשה מותר. אלא, הוא תלוי במעמד נישואיה של האישה.

הגמרא שואלת: והאם רבי אלעזר צריך מקרה של חתיכה אחת מתוך שתי חתיכות כדי לחייב אדם להביא אשם תלוי? והרי לא שנינו בברייתא שרבי אלעזר אומר: לגבי כוי, בהמה כשרה שיש בה סימנים גם של בהמה וגם של חיה, חייבים להביא אשם תלוי על אכילת החֵלֶב האסור שלו. חלבים מסוימים, המותרים במקרה של חיה, אסורים אם הם מבהמה, והאוכל מהם חייב להביא חטאת. מאחר שמעמדו של כוי מסופק, יש להביא אשם תלוי על אכילת חלבו. מכאן שרבי אלעזר סבור שמביאים אשם תלוי אפילו על ספק הכרוך בפריט אחד או במעשה אחד.

הגמרא משיבה: שמואל סבור בהתאם לדעתו של רבי אלעזר בעניין אחד, מעמדו של חרש־אילם, וחולק עליו בעניין אחד אחר, ההלכה של אשם תלוי.

ויש מי שאומרים נוסח אחר של הדיון שלעיל. רב חייא בר אשי אמר ששמואל אמר: אם אדם בא בשגגה על אשתו של חרש־אילם, חייב להביא אשם תלוי עליה, מחמת הספק. הגמרא מקשה: חמישה סוגי אנשים אינם רשאים להפריש תרומה, וכו', ומכאן שמעשיו של חרש־אילם אינם בעלי תוקף משפטי. הגמרא משיבה ששמואל סבור כדעתו בהתאם לדעתו של רבי אלעזר, שהתרומה של חרש־אילם נחשבת תרומה שמעמדה המשפטי מוטל בספק.

רב אשי העלה דילמה: מהו הטעם של שיטתו של רבי אלעזר? אפשרות אחת היא שברור לו שדעתו של חרש־אילם חלשה. אולם הוא מסופק אם דעתו צלולה. במילים אחרות, אף על פי שחרש־אילם חלש יותר מבחינה שכלית מאדם ממוצע, ואינו מבין הכול, מכל מקום הוא מודע למה שהוא עושה בנוגע לעניינים מסוימים.