Drashot AI Logo
מַתְנִי׳ מִצְוַת חֲלִיצָה: בָּא הוּא וִיבִמְתּוֹ לְבֵית דִּין, וְהֵן מַשִּׂיאִין לוֹ עֵצָה הַהוֹגֶנֶת לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו״,
משנה:מצוות חליצה נעשית כך: הוא ויבמתו באים לבית הדין, וחכמי בית הדין נותנים לו עצה ההולמת אותו, אם לייבם או לעשות חליצה, כפי שנאמר: "וקראו לו זקני עירו ודיברו אליו" (דברים כה:ח).
וְהִיא אוֹמֶרֶת: ״מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ״. וּבִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הָיוּ אוֹמְרִים. ״וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו״, רוֹק הַנִּרְאֶה לַדַּיָּינִים. ״וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו״. עַד כָּאן הָיוּ מַקְרִין.
אם הם מחליטים לבצע חליצה, היא אומרת: "יבמי מאן להקים לאחיו שם בישראל, לא אבה לייבמי" (דברים כ״ה:ז׳), ואחר כך הוא אומר: "לא חפצתי לקחתה" (דברים כ״ה:ח׳). והם היו אומרים אמירות אלה בלשון הקודש העברית ולא בכל לשון אחרת. לאחר מכן, הנעל מוסרת והיא יורקת לפניו, כפי שכתוב: "ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו" (דברים כ״ה:ט׳), ומכאן שרוק זה חייב להיות נראה לדיינים. "וענתה ואמרה: ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו" (דברים כ״ה:ט׳). עד כאן הדיינים היו מכתיבים לצדדים לומר את הנוסח שהם נדרשים לומר.
וּכְשֶׁהִקְרָא רַבִּי הוּרְקָנוֹס תַּחַת הָאֵלָה בִּכְפַר עֵיטָם, וְגָמַר אֶת כׇּל הַפָּרָשָׁה, הוּחְזְקוּ לִהְיוֹת גּוֹמְרִין כׇּל הַפָּרָשָׁה. ״וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל״. מִצְוָה בַּדַּיָּינִין, וְלֹא מִצְוָה בַּתַּלְמִידִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִצְוָה עַל כׇּל הָעוֹמְדִים שָׁם לוֹמַר ״חֲלוּץ הַנָּעַל״.
וכאשר רבי הורקנוס פעם אחת הכתיב למשתתפים בחליצהתחת עץ האלה שבכפר עיטם, הוא הכתיב להם לסיים לקרוא את כל פרשת התורה, ולאחר מכן קבעו את המנהג להשלים את כל פרשת התורה. לפיכך, הם ממשיכים ואומרים את הפסוק הבא: "ונקרא שמו בישראל: בית חלוץ הנעל" (דברים כה:י). מצווה זו של אמירת: בית חלוץ הנעל, חלה על הדיינים, אך לא על התלמידים, כלומר תלמידי הדיינים ושאר הצופים הנוכחים. רבי יהודה אומר: מצווה על כל הנוכחים לומר: חלוץ הנעל.
גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה, מִצְוַת חֲלִיצָה: קוֹרְאָה וְקוֹרֵא, וְחוֹלֶצֶת וְרוֹקֶקֶת וְקוֹרְאָה. מַאי קָמַשְׁמַע לַן? מַתְנִיתִין הִיא! הָא קָמַשְׁמַע לַן מִצְוָה הָכִי, וְאִי אָפֵיךְ, לֵית לַן בַּהּ.
גמרא:רב יהודה אמר: זהו הסדר הנכון למצוות חליצה: היא אומרת את המשפט הפותח ב״מאן יבמי״ (דברים כ״ה:ז׳), ולאחר מכן הוא אומר ״לא חפצתי לקחתה״ (דברים כ״ה:ח׳). אחר כך היא חולצת את הנעל, וירקה, ואומרת: ״ככה ייעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו״ (דברים כ״ה:ט׳). הגמרא שואלת: מה רב יהודה מלמד אותנו? דבר זה כבר מפורש במשנה. הגמרא משיבה: דבר זה מלמד אותנו שהמצווה היא כך, כלומר, זהו הסדר הראוי, אבל אם שינו את הסדר, אין לנו בעיה בכך, שכן אף על פי שלא קיים את המצווה כראוי, החליצה עדיין כשרה, מפני שהסדר אינו מעכב.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: בֵּין שֶׁהִקְדִּים חֲלִיצָה לִרְקִיקָה, וּבֵין שֶׁהִקְדִּים רְקִיקָה לַחֲלִיצָה — מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי.
הגמרא מעירה: כך גם נלמד בברייתא: בין אם חליצת הנעל קדמה ליריקה, ובין אם היריקה קדמה לחליצת הנעל, מה שעשה עשוי, כלומר, החליצה כשרה.
אָמַר אַבָּיֵי: הַאי מַאן דְּמַקְרֵי גֵּט חֲלִיצָה, לָא לַיקְרֵי לְדִידַהּ ״לֹא״ לְחוֹדֵיהּ וְ״אָבָה יַבְּמִי״ לְחוֹדֵיהּ, דְּמַשְׁמַע: ״אָבָה יַבְּמִי״. אֶלָּא: ״לֹא אָבָה יַבְּמִי״.
§ אביי אמר בנוגע לפרטי הלכות אלו: מי שמקריא ליבם וליבמהלקרוא את נוסח שטר החליצה, לא יקריא לה באמירת "לא" (דברים כ״ה:ז׳) בפני עצמו, ו"חפץ לייבם" (דברים כ״ה:ז׳) בפני עצמו, משום שדרך קריאה כזו נשמעת למי ששומע רק את הביטוי השני כאילו הוא אומר: יבמי חפץ לייבם. אלא, יקריא לה את הכול ברצף אחד: "לא חפץ לייבם" (דברים כ״ה:ז׳), וכך יובטח שהמשמעות המכוונת תהיה ברורה.
וְלָא לַיקְרֵי לְדִידֵיהּ ״לֹא״ לְחוֹדֵיהּ ״חָפַצְתִּי״ לְחוֹדֵיהּ, דְּמַשְׁמַע ״חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ״, אֶלָּא ״לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ״. רָבָא אָמַר: אַפְסוֹקֵי מִילְּתָא הִיא, וְאַפְסוֹקֵי מִילְּתָא לֵית לַן בַּהּ.
והוא לא יקרא ליבםיבם: ״איני״ בפני עצמו, ולאחר מכן: ״חפץ לקחתה״ בפני עצמו, שכן הדבר נשמע למי ששמע רק את הביטוי השני כאילו: אני כן חפץ לקחתה. אלא, עליו לקרוא יחד מיד: ״איני חפץ לקחתה״. רבא אמר: זהו רק הפסק בעניין. ואין לנו קושי בנוגע להפסק בעניין, שכן ביסודו של דבר אין זו אלא הפסקה כדי לנשום.
רַב אָשֵׁי אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב כָּהֲנָא דְּקָמִצְטַעַר וּמַקְרֵי לַהּ ״לֹא אָבָה יַבְּמִי״, אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לֵיהּ מָר לְהָא דְּרָבָא?
נאמר: רב אשי מצא את רב כהנא טורח מאוד לנסות להדריך יבמה מסוימת, כדי שתאמר: "הוא לא רצה לייבם" בבת אחת, אך היבמה לא הבינה והייתה מסלפת את המשמעות בכך שלא אמרה את המילים יחד. רב אשי אמר לו: האם מר אינו סובר כדברי רבא, שההפסקה הראויה במהלך האמירה אינה מעכבת?
אֲמַר לֵיהּ: מוֹדֵה רָבָא בְּ״לֹא אָבָה יַבְּמִי״. אָמַר אַבָּיֵי: הַאי מַאן דְּכָתֵב גִּיטָּא דַּחֲלִיצְתָּא — לִיכְתּוֹב הָכִי: אַקְרֵינוּהָ לְדִידַהּ מִן ״מֵאֵן יְבָמִי״ עַד ״אָבָה יַבְּמִי״, וְאַקְרֵינוֹהִי לְדִידֵיהּ מִן ״לֹא״ עַד ״לְקַחְתָּהּ״, וְאַקְרֵינוּהָ לְדִידַהּ מִן ״כָּכָה״ וְעַד ״חֲלוּץ הַנָּעַל״.
הוא אמר לו: אף על פי שרבא חולק על אביי לגבי הפסקות באמירה: "איני חפץ לקחתה", רבא מודה בנוגע לאמירה של: "לא חפץ לייבמה," שכן אמירה זו חיונית ויש לאומרה כראוי. רב כהנא הוסיף כי אביי גם אמר: מי שכותב שטר חליצה צריך לכתוב כך: הקראנו לה לומר מן "מיאן יבמי" עד "לא חפץ לייבמה" (דברים כ״ה:ז׳); והקראנו לו לומר מן "לא אבה" עד "לקחתה" (דברים כ״ה:ח׳). והקראנו לה לומר מן "ככה" (דברים כ״ה:ט׳) עד "חלוץ הנעל" (דברים כ״ה:י׳).
מָר זוּטְרָא מְשַׂרְטֵט וְכָתֵיב לְכוּלַּהּ פָּרָשָׁה. מַתְקֵיף לַהּ מָר בַּר אִידִי: וְהָא לֹא נִיתַּן לִיכָּתֵב! וְהִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּמָר זוּטְרָא.
מר זוטרא היה חורץ שורות על קלף וכותב את כל פרשת החליצה עליו כגט חליצה, כדי שתוצג בפני משתתפי החליצה. מר בר אידי התנגד לכך בחריפות: אך אי אפשר לכותבו כך בפני עצמו, שכן את התורה מותר לכתוב רק בשלמותה, ואסור לכתוב חלקים מן התורה כאשר אין מצווה לכותבם בנפרד. הגמרא מעירה: אף על פי כן, ההלכה היא בהתאם לדעתו של מר זוטרא, משום שיש כאן היבט של מצווה, שכן הדבר נכתב כחלק מגט חליצה, ולא למטרתו העצמית.
אָמַר אַבָּיֵי: רָקְקָה וּקְלָטַתּוּ הָרוּחַ — לֹא עָשְׂתָה וְלֹא כְּלוּם. מַאי טַעְמָא — ״וְיָרְקָה בְּפָנָיו״ בָּעֵינַן. הִלְכָּךְ, הוּא אָרוֹךְ וְהִיא גּוּצָה, קְלָטַתְהוּ הָרוּחַ — אִיכָּא ״בְּפָנָיו״. הִיא אֲרוּכָּה וְהוּא גּוּץ — בָּעֵינַן עַד דְּמָטֵי לַהֲדֵי אַפֵּיהּ וַהֲדַר אָזֵיל.
§ אביי אמר: אם היבמה ירקה, אך הרוח תפסה את רוקה והוא מעולם לא נחת מול פניו של היבם, לא עשתה דבר, ולמעשיה אין כל משמעות הלכתית. מה הטעם לכך? אנו דורשים ש"וירקה בפניו," כפי שנזכר בפסוק. לפיכך, אם הוא גבוה והיא נמוכה והרוח תפסה אותו, הדרישה של "בפניו" מתקיימת, משום שברגע שהרוק יצא מפיה הוא היה מול פניו של היבם. אבל אם היא גבוהה והוא נמוך, אנו דורשים שהרוק יגיע אל המרחב שמול פניו, ולאחר מכן הוא יכול ללכת עם הרוח; כלומר, אם הייתה גבוהה ממנו והרוק נישא ברוח לפני שהגיע לגובה פניו, לא קיימה את חובתה.
אָמַר רָבָא: אֲכַלָה תּוּמָא וְרָקַת, אֲכַלָה גַּרְגִּישְׁתָּא וְרָקַתה — לֹא עָשְׂתָה וְלֹא כְּלוּם. מַאי טַעְמָא — ״וְיָרְקָה״ מֵעַצְמָהּ בָּעֵינַן, וְלֵיכָּא. וְאָמַר רָבָא: צְרִיכִי דַּיָּינֵי לְמִיחְזֵי רוּקָּא כִּי נָפֵיק מִפּוּמַּהּ דִּיבָמָה. דִּכְתִיב: ״לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים ... וְיָרְקָה״.
רבא אמר: אם היא אכלה שום וירקה, או אם היא אכלה טיט גרגישתא, כלומר, סוג של טיט שהיה נלעס בעבר למטרות רפואיות, וירקה, לא עשתה כלום ולמעשיה אין כל משמעות הלכתית, שכן אין זה נקרא יריקה. מה הטעם לכך? אנו דורשים ש"וירקה" יהיה מעצמה, ואין זה מתקיים כאן, שכן במקרה זה היא יורקת רק מחמת דבר אחר הגורם להצטברות רוק בפיה. ועוד אמר רבא: הדיינים צריכים לראות את הרוק בשעה שהוא יוצא מפיה של היבמה, ואין די בכך שירקה על הארץ בלבד, כפי שנאמר: "לעיני הזקנים... וירקה," ללמד שהיריקה צריכה להיעשות לעיני הדיינים.
״וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל״ — מִצְוָה בַּדַּיָּינִין וְלֹא בַּתַּלְמִידִים. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: פַּעַם אַחַת הָיִינוּ יוֹשְׁבִים לִפְנֵי רַבִּי טַרְפוֹן, וּבָאתָה יְבָמָה לַחְלוֹץ, וְאָמַר לָנוּ, עָנוּ כּוּלְּכֶם: ״חֲלוּץ הַנָּעַל״, ״חֲלוּץ הַנָּעַל״, ״חֲלוּץ הַנָּעַל״.
§ כך לימדו במשנה: לגבי הפסוק "ונקרא שמו בישראל: בית חלוץ הנעל," יש מצווה על הדיינים לקרוא זאת, אך אין זו חובה על התלמידים או הצופים. שנויה בברייתא שרבי יהודה אומר: פעם אחת היינו יושבים לפני רבי טרפון, ויבמה באה לעשות חליצה. אמר לנו: כולכם חייבים לענות: "חלוץ הנעל," "חלוץ הנעל," "חלוץ הנעל," ולומר חלק זה של הפסוק שלוש פעמים.


הֲדַרַן עֲלָךְ מִצְוַת חֲלִיצָה

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria