הָיוּ שְׁנֵיהֶם כֹּהֲנִים וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: הִכָּה זֶה וְחָזַר וְהִכָּה זֶה, קִלֵּל זֶה וְחָזַר וְקִלֵּל זֶה, קִלֵּל שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת, הִכָּה שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת — חַיָּיב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּבַת אַחַת — חַיָּיב, בָּזֶה אַחַר זֶה — פָּטוּר.
§ נאמר במשנה שאם שני האבות המסופקים היו כוהנים, הבן פטור מעונש על הכאתם ועל קללתם. שנו חכמים: אם הכה את זה האב המסופק, ואחר כך הכה את האחר, או אם קילל את זה ולאחר מכן קילל את האחר, או אם קילל את שניהם כאחד או הכה את שניהם כאחד, בכל המקרים הללו הוא חייב בעונש מיתה, שהרי אחד מהם בוודאי אביו. רבי יהודה אומר: אף שאם הכה או קילל את שניהם כאחד הוא חייב, אם הכה או קילל אותם זה אחר זה, הוא פטור.
וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: פָּטוּר בְּבַת אַחַת! תְּרֵי תַּנָּאֵי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה.
הגמרא שואלת: אבל האם לא שנינו בברייתא שרבי יהודה אומר: הוא פטור אפילו אם הכה או קילל אותם בו-זמנית? הגמרא משיבה: אלו הן דעותיהם של שני תנאים, וכל אחד מהם הביע את דעתו בהתאם לזו של רבי יהודה.
מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּפָטַר? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: נֶאֶמְרָה בְּרָכָה לְמַטָּה, וְנֶאֶמְרָה בְּרָכָה לְמַעְלָה. מָה לְמַעְלָה שֶׁאֵין בָּהּ שׁוּתָּפוּת — אַף לְמַטָּה שֶׁאֵין בָּהּ שׁוּתָּפוּת. וְאִיתַּקַּשׁ הַכָּאָה לִקְלָלָה.
הגמרא שואלת: מהו טעמו של מי שפוטר את הבן מן העונש? רבי חנינא אמר: נאמרה ברכה למטה (ויקרא כ:ט), לגבי קללת הורים, ונאמרה ברכה למעלה (שמות כב:כז), לגבי קללת ה'. חכמים השתמשו במילה ברכה כלשון נקייה לקללה, כדרכם להימנע מלשון מגונה. כשם שהאמירה שלמעלה, בשמות, מתייחסת לקללה שאינה כוללת שותפות, שהרי ה' אחד הוא, כך גם האמירה שלמטה, בויקרא, מתייחסת אך ורק לקללת הורה שאינה כוללת שותפות, כלומר, כאשר אין ספק לגבי זהותו. והכאה הוקשה לקללה. כשם שאין אדם חייב על קללה כאשר לא ברור מיהו אביו, כך גם לגבי הכאה.
וְעוֹלֶה בְּמִשְׁמָרוֹ וְכוּ׳. וְכִי מֵאַחַר דְּאֵינוֹ חוֹלֵק, לָמָּה עוֹלֶה? לָמָּה עוֹלֶה?! הָאָמַר: בָּעֵינָא דְּנֶיעְבֵּיד מִצְוָה! אֶלָּא: ״עָלָה״ לָא קָתָנֵי, אֶלָּא ״עוֹלֶה״ — בְּעַל כׇּרְחוֹ.
§ נאמר במשנה: והוא עולה לעבודת המקדש עם משמר הכהונה של שני האבות המסופקים. אולם אינו מקבל חלק מקרבנותיה של אף אחת מן המשמרות. הגמרא שואלת: כיוון שאינו מקבל חלק, למה הוא עולה? הגמרא תמהה על שאלה זו: למה הוא עולה? וכי אין הוא אומר באופן טבעי: אני מבקש לקיים מצווה על ידי שירות ככהן? הגמרא מסבירה: אלא, שים לב שהמשנה אינה אומרת: אם עלה, אלא: הוא עולה, בלשון הווה. מכאן שהוא חייב לעלות, אפילו בניגוד לרצונו.
אָמַר רַב אַחָא בַּר חֲנִינָא אָמַר אַבָּיֵי אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִשּׁוּם פְּגַם מִשְׁפָּחָה.
מדוע הוא מחויב לשרת במקדש? רב אחא בר חנינא אמר כי אביי אמר כי רבי יוחנן אמר: הוא מחויב משום הפגם האפשרי במשפחה, כלומר, פגיעה בשם המשפחה. אם הוא לא ישרת עם משמרות אלו, אנשים יסיקו ששתי המשפחות אינן ראויות לכהונה, ולא כך הוא.
וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם בְּמִשְׁמָר כּוּ׳. מַאי שְׁנָא שְׁנֵי מִשְׁמָרוֹת דְּלָא — דְּאָזֵיל לְהָא מִשְׁמָרָה וּמְדַחוּ לֵיהּ, וְאָזֵיל לְהָא מִשְׁמָרָה וּמְדַחוּ לֵיהּ. מִשְׁמָר אֶחָד נָמֵי: אָזֵיל לְהַאי בֵּית אָב וּמְדַחוּ לֵיהּ!
נאמר במשנה: ואם שניהם האבות המסופקים היו במשמר כהונה אחד, הוא מקבל חלק אחד. הגמרא שואלת: מה שונה המקרה שבו האבות המסופקים השתייכו לשני משמרות כהונה, שלגביו המשנה קובעת שהבן אינו מקבל חלק, מן המקרה שבו השתייכו לאותו משמר? בדיוק כשם שבמקרה שבו השתייכו לשני משמרות, הוא הולך למשמר זה כדי לקבל חלק והם דוחים אותו, בטענה שהוא שייך למשמר האחר, והוא הולך לאותו משמר והם דוחים אותו באותו אופן, כך גם, כאשר השתייכו למשמר אחד, הוא הולך לבית אב זה כדי לקבל חלק ביומו, והם דוחים אותו, וגם בית האב האחר דוחה אותו, שכן בית האב האמיתי שלו אינו ידוע.
אָמַר רַב פָּפָּא, הָכִי קָאָמַר: אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם מִשְׁמָר אֶחָד וּבֵית אָב אֶחָד — נוֹטֵל חֵלֶק אֶחָד.
רב פפא אמר שכך המשנה אומרת: אם שניהם היו באותו משמר כהונה ובאותה משפחת אב, הוא מקבל חלק אחד, שכן אי אפשר לדחותו.
הֲדַרַן עֲלָךְ נוֹשְׂאִין עַל הָאֲנוּסָה
מִצְוַת חֲלִיצָה בִּשְׁלֹשָׁה דַּיָּינִין, וַאֲפִילּוּ שְׁלָשְׁתָּן הֶדְיוֹטוֹת. חָלְצָה בְּמִנְעָל — חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה, בְּאַנְפִּילְיָא — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. בְּסַנְדָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָקֵב — כָּשֵׁר, וְשֶׁאֵין לוֹ עָקֵב — פְּסוּל.
משנה:מצוות חליצה, הטקס שבאמצעותו היבם משחרר את היבמה מקשרי הייבום שלה, חייבת להיעשות בפני שלושה דיינים, ואין הטקס מחייב שהדיינים יהיו מומחים הראויים לדון בעניינים אחרים, שכן אפילו אם שלושתם הדיוטות, הדבר כשר. אם עשתה חליצה כשהוא נועל נעל מעור רך המכסה את כל כף הרגל, החליצה שלה כשרה, אבל אם עשתה חליצה כשהוא נועל מנעל רך [אנפיליא] העשוי מבד, החליצה שלה פסולה, שכן אין הוא נחשב לנעל ממש. אם נעשתה חליצה כשהוא נועל סנדל, כלומר, הנעלה העשויה מעור קשה, שיש לו עקב, היא כשרה; אבל אם נעשתה בסנדל ללא עקב, החליצה פסולה.
מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַטָּה — חֲלִיצָה כְּשֵׁרָה. מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַעְלָה — חֲלִיצָה פְּסוּלָה. חָלְצָה בְּסַנְדָּל שֶׁאֵין שֶׁלּוֹ, אוֹ בְּסַנְדָּל שֶׁל עֵץ, אוֹ בְּשֶׁל שְׂמֹאל בְּיָמִין — חֲלִיצָה כְּשֵׁרָה. חָלְצָה בְּגָדוֹל שֶׁהוּא יָכוֹל לַהֲלוֹךְ בּוֹ, אוֹ בְּקָטָן שֶׁהוּא חוֹפֶה אֶת רוֹב רַגְלוֹ — חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה.
אם רגלו של היבם נקטעה בכל מקום מן הברך ומטה והיא ביצעה חליצה כאשר נעל נעל על גדם רגלו, הרי זו חליצה כשרה. אולם אם הרגל נקטעה בכל מקום מן הברך ומעלה, והיא ביצעה חליצה כאשר נעל נעל על גדם רגלו, הרי זו חליצה פסולה. אם ביצעה חליצה כאשר האיש נעל סנדל שאינו שלו, או סנדל עשוי עץ, או את הנעל השמאלית אשר הייתה נעולה על רגלו הימנית, הרי זו חליצה כשרה. אם ביצעה חליצה כאשר האיש נעל נעל שהייתה גדולה עליו אך שהוא יכול עדיין ללכת בה, או נעל שהייתה קטנה אך שכיסתה את רוב רגלו, חליצתה כשרה.
גְּמָ׳ וּמֵאַחַר דַּאֲפִילּוּ שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת, דַּיָּינִין לְמָה לִי? הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּבָעֵינַן בִּשְׁלֹשָׁה שֶׁיּוֹדְעִים לְהַקְרוֹת כְּעֵין דַּיָּינִים. תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: מִצְוַת חֲלִיצָה בִּשְׁלֹשָׁה שֶׁיּוֹדְעִין לְהַקְרוֹת כְּעֵין דַּיָּינִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּחֲמִשָּׁה.
גמרא: הגמרא שואלת: כעת, משהמשנה אומרת שאפילו שלושה הדיוטות כשרים לחליצה, למה לי שתזכיר דיינים? היה די לומר שהמצווה דורשת שלושה אנשים. הגמרא משיבה: זה מלמד אותנו שאנו צריכים שלושה אנשים שיכולים לפחות להכתיב את הפסוקים הנקראים במהלך טקס החליצה למשתתפים כמו דיינים, שכן אינם הדיוטות גמורים בכך שהם יודעים קרוא וכתוב. הגמרא מעירה: כבר למדנו זאת ההלכה בברייתא, כפי ששנו חכמים: מצוות החליצה היא נעשית בפני שלושה אנשים שיודעים כיצד להכתיב את הפסוקים כמו דיינים. רבי יהודה אומר: חליצה צריכה להיעשות בפני חמישה אנשים המשמשים כדיינים.
מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא, דְּתַנְיָא: ״זְקֵנִים״ — שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד — הֲרֵי כָּאן שְׁלֹשָׁה. וְרַבִּי יְהוּדָה: ״זִקְנֵי״ — שְׁנַיִם, ״זְקֵנִים״ — שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד — הֲרֵי כָּאן חֲמִשָּׁה.
הגמרא דנה במחלוקת באשר לכמה אנשים חייבים לערוך את החליצה: מה טעמו של התנא הראשון, הדורש שלושה? כפי שנלמד בברייתא בעניין חליצה: "וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים" (דברים כ״ה:ז׳). מאחר שמספר המינימום של לשון הרבים "זקנים" הוא שניים, ומאחר שכדי למנוע מחלוקת משתקת בין מספר זוגי של דיינים, בית דין אינו יכול להיות מורכב ממספר זוגי של דיינים, מוסיפים עליהם עוד אחד. לפיכך, יש שלושה דיינים. ורבי יהודה מפרש את הפסוק באופן אחר, שכן פסוק אחד אומר: "וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ" (דברים כ״ה:ח׳), ומכאן מינימום של שניים דיינים, ובפסוק הבא נאמר שוב "זקנים", דבר המורה על שניים נוספים, ומאחר שבית דין אינו יכול להיות מורכב ממספר זוגי של דיינים, מוסיפים עליהם עוד אחד. לפיכך, יש חמישה דיינים.
וְתַנָּא קַמָּא, הַאי ״זִקְנֵי״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי אֲפִילּוּ שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת.
הגמרא שואלת: ומה עושה התנא הראשון עם ההופעה השנייה הזו של המילה "זקנים"? הגמרא מסבירה: הוא צריך אותה כדי להתיר את הכללתם של אפילו שלושה הדיוטות כדיינים יושבים בחליצה. המילה "זקנים" הייתה עשויה לכאורה להגביל את החליצה לדיינים מוכרים, אך מאחר שהיא נזכרת פעמיים, הדבר נעשה למקרה של העיקרון הפרשני שלפיו ביטוי מגביל אחד המופיע לאחר ביטוי מגביל אחר בא לרבות הלכה נוספת כלשהי. לכן, החזרה על המונח המגביל "זקנים" פעמיים באה למעשה לרבות הדיוטות ולא להוציאם.
וְרַבִּי יְהוּדָה, הֶדְיוֹטוֹת מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״לְּעֵינֵי״, דְּאָמַר מָר: ״לְעֵינֵי״ — פְּרָט לְסוֹמִים,
הגמרא שואלת: מנין רבי יהודה לומד את ההלכה שחליצה יכולה להיעשות בפני הדיוטות? הגמרא משיבה: הוא לומד זאת מן הכתוב: "לעיני הזקנים" (דברים כ״ה:ט׳), שכן אמר החכם: "לעיני" מוציא עיוורים מלהיות הדיינים המקיימים את החליצה.
וּמִדְּאִיצְטְרִיךְ ״לְעֵינֵי״ לְמַעוֹטֵי סוֹמִים, שְׁמַע מִינַּהּ דַּאֲפִילּוּ הֶדְיוֹטוֹת. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ סַנְהֶדְרִין בָּעֵינַן, לְמָה לִי לְמַעוֹטֵי סוֹמִין? מִדְּתָנֵי רַב יוֹסֵף נָפְקָא, דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף: כְּשֵׁם שֶׁבֵּית דִּין מְנוּקִּים בְּצֶדֶק, כָּךְ בֵּית דִּין מְנוּקִּים מִכׇּל מוּם,
ומכיוון שהיה צורך לומר "לעיני" כדי להוציא עיוורים מלשמש דיינים לחליצה, למד מכאן שאפילו הדיוטות כשרים לשמש דיינים לחליצה. שאם עולה על דעתך לומר שאנו צריכים דיינים מומחים הראויים לשבת בבית הדין הגדול של הסנהדרין, אם כן למה לי צריך להוציא עיוורים? שהרי דבר זה יכול להילמד מברייתא שלימד רב יוסף, שכן לימד רב יוסף: כשם שבית דין צריך להיות נקי בצדק, כפי שהם נזהרים לדון אחרים ביושר, ונקיים מאשמה ומחשד, כך גם בית דין צריך להיות נקי מכל מום גופני, עם דיינים שלמים בגופם.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria