מַתְנִי׳ אֶחָד קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ וְאֶחָד קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת אֵין מְשַׁנִּין אוֹתָן מִקְּדוּשָּׁה לִקְדוּשָּׁה, וּמַקְדִּישִׁין אוֹתָן הֶקְדֵּשׁ עִילּוּי, וּמַחְרִימִין אוֹתָן, וְאִם מֵתוּ — יִקָּבֵרוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת אִם מֵתוּ — יִפָּדוּ.
משנה: בעוד שהמשנה הקודמת מנתה הבדלים בין הקדשה למזבח לבין הקדשה לבדק הבית, משנה זו מונה הלכות החלות על שתיהן. לגבי שניהם — בעלי חיים המוקדשים למזבח וחפצים המוקדשים לבדק הבית — אין לשנות את ייעודם מסוג אחד של קדושה לסוג אחר של קדושה. אבל מותר להקדיש בעלי חיים שכבר מוקדשים למזבח בהקדשת שווים, ושווי זה ניתן לאוצר המקדש לבדק הבית. ומותר להקדישם לצורך מתן שוויים לכהנים. ואם בעלי חיים שהוקדשו בין למזבח ובין לבדק הבית מתו, יש לקוברם. רבי שמעון אומר: אף שזו ההלכה לגבי בעלי חיים המוקדשים למזבח, אם בעלי חיים המוקדשים לבדק הבית מתו, אפשר לפדותם.
גְּמָ׳ אָמַר רַב הוּנָא: קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ שֶׁהִתְפִּיסָן לְחֶרְמֵי כֹהֲנִים — לֹא עָשָׂה כְּלוּם. מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״כׇּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה׳״ — כׇּל חֵרֶם דְּקֹדֶשׁ קָדָשִׁים הָוֵי, הָהוּא לַה׳ לֶיהֱוֵי.
גמרא:רב הונא אומר: לגבי בעלי חיים המוקדשים למזבח, אם אדם ייחס חפצים כאלה של נדרו לחרמים עבור הכהנים, כלומר, הוא נדר לתת את שוויים כחרם לכהנים, לא עשה כלום. מה הטעם? הכתוב אומר: "אך כל חרם אשר יחרם איש לה' מכל אשר לו, מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו, לא ימכר ולא יגאל; כל חרם קדש קדשים הוא לה'" (ויקרא כז, כח). הפסוק מתפרש לומר כי כל דבר מוקדש שהוא קדש קדשים, כלומר, שהוקדש למזבח ולאחר מכן הוחרם לכהנים, אותו דבר יהיה לה', ולכהנים אין זכות בו.
מֵיתִיבִי: קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת שֶׁהִתְפִּיסָן, בֵּין לְקׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ בֵּין לְחֶרְמֵי כֹהֲנִים — לֹא עָשָׂה כְּלוּם.
הגמרא מקשה על דברי רב הונא מברייתא: לגבי פריטים שהוקדשו לבדק הבית וששייך אותם לקדושה אחרת, בין אם בהקדשה למזבח, שקדושתה חמורה יותר מהקדשה לבדק הבית, ובין אם במתנה לכהנים, לא עשה כלום. הטעם הוא שאין אדם יכול להסיר את קדושתו של פריט שהוקדש לבדק הבית, ואין לו בו בעלות ממונית. אשר לטובת ההנאה, כלומר הזכות לבחור את הכהן שיקבל את הקרבן, דבר זה אינו שייך לפריטים שהוקדשו לבדק הבית, ולכן אי אפשר להציע שמעשה ההקדשה שלו היה בנוגע לטובת ההנאה.
חֶרְמֵי כֹהֲנִים שֶׁהִתְפִּיסָן, בֵּין לְקׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, בֵּין לְקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת — לֹא עָשָׂה כְּלוּם.
באופן דומה, במקרה של הקדשה לכהנים שאדם שייך לה קדושה אחרת, בין אם עם הקדשה למזבח ובין אם עם הקדשה לבדק הבית, לא עשה כלום. אין לאדם כל זכות בחפץ שהוקדש לכהנים, אפילו לא טובת הנאה של שיקול דעת, שכן החפץ המוקדש חייב להינתן לאנשי משמר הכהונה המשרתים במקדש בזמן הקדשתו.
הָא קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ שֶׁהִתְפִּיס לְחֶרְמֵי כֹהֲנִים — מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי, תְּיוּבְתָּא דְּרַב הוּנָא!
הגמרא מסבירה את הקושיה: מאחר שהברייתא מלמדת רק שאין לצרף עם קדושה אחרת פריטים שהוקדשו לבדק הבית או מתנות כהונה, ניתן להסיק שלגבי בעלי חיים שהוקדשו למזבח ושצורפו למתנות כהונה, מה שעשה עשוי, כלומר, הדבר חל. אם כן, ברייתא זו היא לכאורה תיובתא מכרעת על דבריו של רב הונא.
אָמַר לְךָ רַב הוּנָא: כִּי שַׁיְּירַהּ — אַהָדָא שַׁיְּירַהּ, דְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ שֶׁהִתְפִּיסָן לְבֶדֶק הַבַּיִת — מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי, אֲבָל לְחֶרְמֵי כֹהֲנִים — לֹא עָשָׂה כְּלוּם.
הגמרא משיבה: רב הונא היה יכול לומר לך שאין להסיק מסקנה כזו מן הברייתא, שכן ייתכן שהתנא בחר לדון רק בשני המקרים הללו תוך השמטת המקרה של בהמה שהוקדשה למזבח. ואשר לעובדה שהתנאהשמיט מקרה אחרון זה, הוא השמיט אותו מן הטעם הזה, שההלכה שונה לפי המקרה: באשר לבהמות שהוקדשו למזבח ושאדם צירף אליהן הקדשה לבדק הבית, מה שעשה עשוי, ועליו לשלם לאוצר המקדש הקדשת שווי, אבל אם צירף אותה למתנה לכהנים, לא עשה כלום.
וְלִיתְנְיַיהּ גַּבֵּי הָנָךְ! תַּנָּא דְּאִית בֵּיהּ תַּרְתֵּי — קָתָנֵי, דְּלֵית בֵּיהּ תַּרְתֵּי — לָא קָתָנֵי.
הגמרא מקשה: אבל אם כן, שישנה התנא במפורש שמי שמצרף בהמה המוקדשת למזבח עם הקדשה לכהנים לא עשה כלום, לצד אלו המקרים האחרים של דברים המוקדשים לבדק הבית והקדשות לכהנים. הגמרא מסבירה: התנא שונה מקרים שבהם יש שניים סוגי הקדשה שעמם אין החפץ יכול להיות מצורף, כגון דבר המוקדש לבדק הבית, שאי אפשר לצרפו לא להקדשה למזבח ולא להקדשה לכהנים. לעומת זאת, התנא אינו שונה מקרה שבו אין שניים מקרים שעמם אין החפץ יכול להיות מצורף, כלומר בהמה המוקדשת למזבח. אף שבהמה המוקדשת למזבח אינה יכולה להיות מצורפת להקדשה לכהנים, אפשר לצרפה להקדשה לבדק הבית.
תְּנַן: ״מַקְדִּישׁ אוֹתָן הֶקְדֵּשׁ עִילּוּי״, מַאי לַָאו ״הֶקְדֵּשׁ עִילּוּי״ — לְבֶדֶק הַבַּיִת, וּ״מַחְרִימִין״ — לְחֶרְמֵי כֹהֵן?
הגמרא מעלה קושיה נוספת על דבריו של רב הונא ממה שלמדנו במשנה: אפשר להקדיש בעלי חיים שכבר הוקדשו למזבח בהקדשת שוויים, וניתן גם לנדור אותם. הגמרא שואלת: וכי אין זה נכון לומר שכאשר המשנה מתייחסת להקדשת שוויים, הכוונה היא להקדשה לבדק הבית, וכאשר היא אומרת שנודרים אותם, הכוונה היא למתנות לכהן? מכאן עולה שניתן לשייך בעל חיים שהוקדש למזבח גם למתנות לכהנים.
לָא, אִידִי וְאִידִי קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת, וְלָא שְׁנָא מַפֵּיק לְהוּ בִּלְשׁוֹן ״הַקֹּדֶשׁ״ לְבֶדֶק הַבַּיִת, וְלָא שְׁנָא מַפֵּיק לְהוּ בִּלְשׁוֹן ״(חֶרְמֵי) [חֵרֶם]״ לְבֶדֶק הַבַּיִת.
הגמרא משיבה: לא, אין זו משמעות המשנה. אלא, גם זה וגם זה מתייחסים להקדשות לבדק הבית. והמשנה מלמדת שאין הבדל אם הוא מבטא לשון הקדשה, כלומר, אם הוא אומר: בהמה זו מוקדשת לבדק הבית, שבמקרה זה הבהמה מוקדשת לבדק הבית, ואין הבדל אם הוא מבטא לשון הקדשה, כלומר, הוא אומר: בהמה זו מוקדשת לבדק הבית, שכן גם במקרה זה הבהמה מוקדשת לבדק הבית.
וְהָא לָא תָּנֵי הָכִי, דְּתַנְיָא בְּבָרַיְיתָא: הֶקְדֵּשׁ עִילּוּי — קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת, מַחְרִימִין אוֹתָם — חֶרְמֵי כֹהֲנִים! וְעוֹד, הָא תַּנְיָא: קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ שֶׁהִקְדִּישָׁן לְחֶרְמֵי כֹהֲנִים — מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי! תְּיוּבְתָּא דְּרַב הוּנָא, תְּיוּבְתָּא.
הגמרא מעלה קושי: אך אין זו הדרך שבה הדבר נשנה בברייתא. שכן נשנה בברייתא: אפשר להקדיש בעלי חיים המוקדשים למזבח בהקדשת דמיהם, כלומר, הקדש לבדק הבית, ואפשר ליתנם במתנה לכהנים. ועוד, והאם לא נשנה בברייתא אחרת לגבי בעלי חיים המוקדשים למזבח, שלאחר מכן הקדיש את דמיהם כמתנות לכהנים, שמה שעשה עשוי? הגמרא מסיקה: התיובתא על דעתו של רב הונא היא תיובתא גמורה.
וְהָא רַב הוּנָא קְרָא קָאָמַר! אָמַר עוּלָּא: אָמַר קְרָא ״חֵרֶם כׇּל חֵרֶם״.
הגמרא מעלה קושי: אבל רב הונא אומר פסוק כמקור לשיטתו. מאחר ששיטתו הופרכה, כיצד יש לפרש את הפסוק? עולא אמר: פסוק זה אינו מתפרש בדרך של רב הונא. הפסוק אומר: "אַךְ כָּל־חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַיהוה מִכָּל־אֲשֶׁר־לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל; כָּל־חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַיהוה" (ויקרא כז:כח). ההדגשה ש"כל חרם" הוא קודש קודשים מלמדת שהקדשה לכהנים חלה על כל דבר, אפילו לגבי בהמות המוקדשות למזבח.
וּמִי אָמַר עוּלָּא הָכִי? וְהָא אָמַר עוּלָּא: הַמַּתְפִּיס עוֹלָה לְבֶדֶק הַבַּיִת — אֵין בָּהּ אֶלָּא עִיכּוּב
מאחר שעולא סבור שבעלי חיים שהוקדשו למזבח יכולים להיות משויכים להקדשה לכהנים, ברור שהוא סבור גם שהם יכולים להיות משויכים להקדשה לבדק הבית, שכן אפילו רב הונא מסכים שהם יכולים להיות משויכים להקדשה כזו. לכן הגמרא שואלת: והאם עולא אכן אמר זאת? והרי לא אמר עולא שהמשייך עולה אחת להקדשה לבדק הבית אינו אלא בעיכוב של
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria