משנה:כיצד יכול אדם להשתמש בתחבולה כדי לעקוף את החובה לתת את הבכור לכהן ולהשתמש בבהמה לקרבן אחר שהוא חייב להביא? הבעלים ניגש אל בהמה שעומדת להמליט את בכורה כאשר אותה בהמה הייתה עדיין מעוברת, ואומר: מה שבמעיה של זו הבהמה, אם הוא זכר, הרי הוא מוקדש לעולה. במקרה כזה, אם הבהמה ילדה זכר, הוא יוקרב כעולה. ואם במקרה שהוא אומר: אם היא נקבה, הרי היא מוקדשת לשלמים, אם הבהמה ילדה נקבה, היא תוקרב כשלמים.

במקרה שבו הבעלים אומר: אם הוא זכר הרי הוא מוקדש לעולה, ואם היא נקבה הרי היא מוקדשת לשלמים, והבהמה ילדה זכר ונקבה, הזכר יוקרב לעולה והנקבה תוקרב לשלמים. אם הבהמה ילדה שני זכרים, אחד מהם יוקרב לעולה והשני יימכר למי שמחויבים להביא עולה, והם יקריבו אותו לעולה; והכסף שהתקבל ממכירתו הוא חולין.

אם הבהמה ילדה שתי נקבות, אחת מהן תוקרב כקורבן שלמים והשנייה תימכר למי שמחויבים להביא קורבן שלמים, והם יקריבו אותה כקורבן שלמים, והכסף שהתקבל ממכירתה הוא חולין. אם הבהמה ילדה טומטום, שמינו אינו ידוע, או אנדרוגינוס, שיש לו גם איברי מין זכריים וגם נקביים, ושניהם אינם ראויים לקורבן, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין בהם קדושה.

גמרא:רב יהודה אומר: מותר להטיל מום בבכור לפני שיצא מן הרחם ונכנס לאוויר העולם, שכן עדיין לא התקדש כבכור. הגמרא מקשה: למדנו במשנה: אדם אומר על בהמה שעומדת להמליט את בכורה: מה שבמעיה של זו בהמה, אם זכר הוא, הרי הוא עולה. מכאן שכעולה, כן, אפשר להקדישו בדרך זו, שכן קדושת עולה חמורה מקדושת בכור, אבל כשלמים, לא. והרי אתה אומר שמותר לבטל לגמרי את קדושתו של הבהמה על ידי הטלת מום בה קודם שנולדה.

רב יהודה יכול היה לומר לך: אותה קביעה, שמותר להקדיש עובר בכור רק בקדושה חמורה יותר, חלה כאשר בית המקדש קיים והקרבנות מוקרבים על המזבח. לעומת זאת, כאשר אני אומר שמותר להטיל מום בבכור ולבטל את קדושת הבכור, אני מתייחס לימינו, כאשר אי אפשר להקריב קרבנות, ולכן אין אפשרות לאכול את הבהמה עד שייפול בה מום.

הגמרא שואלת: אם רב יהודה מתייחס רק להיום, מה הטעם לציין הלכה זו? האם אין זה מובן מאליו? הגמרא משיבה שדבריו של רב יהודה נחוצים, שמא תאמר: נגזור גזירה שלא להטיל מום בעובר בכור, שמא רוב ראשו של העובר ייצא מן הרחם, שהוא הזמן שבו חלה קדושת הבכור, ואז יטיל מום בבהמה. דבר זה יהווה הטלת מום אסורה בבהמה קדושה. לכן רב יהודה מלמדנו שלא נגזרה גזירה כזו.

הגמרא מעלה קושי: אך ניתן לומר כי אכן, יש לגזור איסור על הטלת מום בעובר בשל חשש זה. הגמרא מסבירה: אף על פי כן, הטלת המום בעובר עדיפה על השארתו כמות שהוא, למרות חשש זה, שכן אחרת אדם עלול לבוא לידי עבירה על האיסורים של גזיזה של הבכור או עבודה בו. אסור לעבוד בבכור או לגוזזו, אפילו אם הוא בעל מום. אם הבכור נולד בעל מום, מותר לשוחטו ולאוכלו מיד. לעומת זאת, אם הוא תם, יש להמתין עד שייפול בו מום, וקיים חשש שבינתיים אדם עלול לעבוד בבהמה או לגוזזה.

§ הסעיף האחרון של המשנה מלמד שבמקרה שבו בעליה של בהמה העומדת ללדת את בכורה אומר: אם היא נקבה, הרי היא מוקדשת כשלמי, אזי אם הבהמה ילדה נקבה, היא תוקרב כשלמי. הגמרא שואלת: האם נקבה מתקדשת בקדושת בכור, כך שעל הבעלים להקדיש את הוולד כשלמי כדי לעקוף את חובת הבכור? קדושת הבכור חלה רק על זכרים. הגמרא משיבה: הסעיף האחרון של המשנה בא לדון בוולד של בהמה מוקדשת כחטאת. מאחר שוולד חטאת מוּמת, הבעלים עשוי לרצות להשתמש בתחבולה כדי לעקוף את קדושת האם על ידי הקדשת הוולד בקדושה אחרת.

§ המשנה מלמדת: אם הבהמה ילדה שני זכרים, אחד מהם יוקרב כעולה והשני יימכר למי שחייבים להביא עולה, והם יקריבו אותו כעולה; והכסף המתקבל ממכירתו הוא חולין. החכמים אומרים: אם הבהמה שילדה שני זכרים הייתה מוקדשת כחטאת, הרי מובן שהוולד שהוא מוקדש להיות עולה צריך להיות עולה. אבל לגבי השני, יניחו לו לשמור על קדושת אמו. מדוע פוסקת המשנה שהכסף המתקבל ממכירתו הוא חולין? הגמרא משיבה: בסיפא של המשנה, אנו באים למקרה של בהמת חולין שעומדת ללדת את בכורה.

§ המשנה מלמדת: אם הבהמה ילדה טומטום או אנדרוגינוס, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינם מתקדשים בקדושה. מכאן עולה שאינם מתקדשים בשום מקרה, אפילו אם הם ולדותיה של בהמה מוקדשת.