§ רבי חייא מלמד ברייתאלתמוך בדעתו של רבי יהושע בן לוי, שהכול מסכימים שוולד הוולד של קרבן שלמים אינו קרב: הפסוק אומר: "ואם כבש הוא מקריב קרבנו, והקריב אותו לפני ה'" (ויקרא ג:ז). מן הפסוק הזה נלמדות שתי הגבלות: המילה "כבש" מלמדת שהוולד הראשון, כלומר, ולד השלמים, קרב, אבל הוולד השני, כלומר, ולד הוולד, אינו קרב.

בנוסף, המילה "הוא [hu]" מתפרשת כמתייחסת לוולד של קרבן השלמים ולא לבעלים, שכן ברור מן ההקשר שהבעלים מקריב את הבהמה, והמילה הייתה מיותרת אילו נכתבה רק למטרה זו. לפיכך, היא מלמדת שוולד של קרבן שלמים קרב, אך ולד של כל שאר הקורבנות אינו קרב. מכאן שאפילו אותם חכמים הפוסקים שוולד של קרבן שלמים קרב, מסכימים שוולד הוולד אינו קרב.

הגמרא מבהירה את ההגבלה השנייה, שוולד של קורבנות אחרים אינו קרב: וולד של איזה סוג של קורבן נזכר כאן? אם מדובר בוולד של עולה או אשם, הרי הם זכרים ולכן אינם מסוגלים להוליד ולדות. ואם מדובר בוולד של חטאת, הפסוק מיותר, שכן החכמים למדו הלכה זו כמסורת שהוא מונח למות ואסור להקריבו.

רבינא אמר: הפסוק בא לרבות, בכלל ההגבלה שוולדות של בהמות קודשים אחרות אינם קרבים, את ולדותיה של בהמה שהוקדשה כמעשר בהמה ולאחר מכן ילדה. הגמרא שואלת: למה לי צריך פסוק כדי לרבות את ולדות המעשר בהמה? הרי הדבר נלמד בגזירה שווה בין המילה העברה [avara] האמורה לגבי מעשר בהמה, לבין המילה העברה [avara] האמורה לגבי בכור בהמה, שהוא זכר ואינו יכול להוליד ולדות. לגבי מעשר בהמה נאמר בפסוק: "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור [ya’avor] תחת השבט, העשירי יהיה קודש לה'" (Leviticus 27:32), ולגבי בכור נאמר בפסוק: "והעברת [veha’avarta] כל פטר רחם לה', וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה'" (Exodus 13:12).

הגמרא משיבה: פסוק זה נחוץ, שכן היה מקום להעלות על דעתך לומר כי אין לומדים את האפשר מן הבלתי אפשרי, כמו במקרה זה, שבו מבקשים ללמוד בדרך של היקש את ההלכה של ולד מעשר בהמה מזו של בכור, שהוא זכר ולכן אינו יכול להוליד. לפיכך, הפסוק מלמדנו שוולד מעשר בהמה אינו קרב על המזבח כקורבן.

§ המשנה מלמדת: רבי שמעון ורבי פפייס העידו על ולד של קרבן שלמים שהוא קרב כקרבן שלמים. רבי פפייס הוסיף לעדות ואמר שהייתה לו פרה שנאכלה כקרבן שלמים בפסח, וולדה נאכל כקרבן שלמים בחג אחר [beḥag].

מאחר שהמונח ḥag מתייחס בדרך כלל לסוכות, הגמרא שואלת: ולפי דעתו של רבא, שאמר לגבי בעלי חיים לקורבן כי משעבר רגל אחד מאז שהוקדשו, והבעלים עדיין לא הביאם למקדש, בכל יום הוא עובר לגביהם על האיסור של: לא תאחר, הנלמד מן הפסוק האומר: “כי תדור נדר לה׳ אלוהיך לא תאחר לשלמו” (דברים כג, כב), הרי כבר משבועות עליו לאכול את ולד השלמים שהוקרב בפסח. אם כן, מדוע המתינו עד סוכות? רב זביד אמר בשם רבא: מדובר במקרה שבו הבעלים לא היה יכול להקריב את ולד השלמים בשבועות מחמת אונס, למשל, אם הבהמה הייתה חולה בשבועות [בעצרת].

רב אשי אמר הסבר חלופי: מה משמעות המילה חג שנלמדה במשנה בעדותו של רבי פפייס? הכוונה היא לחג השבועות, ולא לסוכות. הגמרא שואלת: והאחר, האמורא רב זביד, מדוע לא פירש את המשנה בדרך זו? הגמרא משיבה: בכל מקום שהתנא מלמד את המילה פסח במשנה, והוא מבקש גם ללמד דבר מה על שבועות, הוא משתמש במונח עצרת ולא במילה חג.

הגמרא שואלת: אם כן, שוולד קרבן השלמים לא הוקרב בשבועות מחמת חולי, כפי שהציע רבא, או שאכן הוקרב בשבועות, כפי שהציע רב אשי, מהי מטרת העדות של רבי פפייס? ודאי שאין הוא יכול לבוא להוציא מדעתם המשותפת של רבא, כפי שאפשר היה להבין מקריאה פשוטה של המשנה. הגמרא משיבה: עדותו באה להוציא מדעתו של רבי אליעזר, שאמר כי וולד שלמים אינו קרב שלמים. לפיכך רבי פפייס מעיד שוולד שלמים קרב שלמים, ושכך היה המעשה בפועל במקדש.

משנה:וולד קרבן תודה ותמורתה של תודה, ווולד הוולד ותמורתו, וולד ולדותיהן עד סוף כל העולם, הרי הם כולם כתודות, אלא שההבדל היחיד הוא שאינם טעונים את הלחמים, שלא כקרבן התודה עצמו.

גמרא: הגמרא שואלת: מנין דבר זה נלמד, שוולד ותמורת קרבן תודה אינם טעונים את הלחמים הנלווים? הגמרא משיבה: כפי שלימדו חכמים בברייתא, לגבי הפסוק: “אם על תודה יקריבנו, והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן, ורקיקי מצות משוחים בשמן” (ויקרא ז:יב). מה בא המונח “יקריבנו” לומר?

הברייתא מסבירה: המונח מתייחס למי שמייעד קורבן תודה והוא אבד, והוא הפריש אחר במקומו, ולאחר מכן הראשון בעל החיים נמצא, וכעת שניהם עומדים לפניו זמינים להקרבה. מניין נלמד שהוא רשאי להקריב איזה מהם שירצה ולהביא את הלחמים הנלווים עמו? הפסוק קובע: "הוא מקריב קורבן תודה," ומכאן שהוא רשאי להקריב כל אחד מהם.

אפשר היה לחשוב שאפילו השני צריך להצריך את הלחמים הנלווים. לכן, הפסוק אומר: "יקריבנו," ללמד שרק אחד מהם מובא עם הלחמים, ולא שניים. מנין נלמד שהוולד, התמורות והחלופה של הקרבנות, במקרה שהבהמה אבדה, הופרשה אחרת במקומה, ולאחר מכן נמצאה הבהמה הראשונה, נכללים וגם הם רשאים להיקרב? הפסוק אומר: "ואם... על תודה," ללמד שכולם יכולים להיקרב כקרבנות תודה. אפשר היה לחשוב שכולם טעונים לחמים. לכן, הפסוק אומר: "על זבח התודה," שממנו עולה שרק קרבן התודה עצמו טעון לחמים, אבל ולדו ותמורתו וחלופתו אינם טעונים לחמים.

משנה: לגבי תמורת עולה, ולד התמורה, כגון אם המיר אדם בהמה נקבה תחת עולה, והיא ילדה זכר, וכן ולד ולדן עד סוף כל העולם, הרי הם כולם כעולות, ולפיכך הם טעונים הפשט וניתוח לאיברים ונשרפים כליל באש. במקרה של מי שמקדיש נקבה לעולה, שאינה באה אלא מן הזכרים, והיא הנקבה ילדה זכר, אף על פי שהוא זכר, הרי הוא יוצא לרעייה עד שיסתאב, ואז יימכר, ויביא עולה בדמיו של מכירתו. רבי אלעזר אומר: ולד הזכר עצמו קרב עולה.

גמרא: הסעיף הראשון של המשנה קובע שוולדה של תמורה נקבה לעולת נדבה קרב כעולה, ואילו בסעיף האחרון נחלקים החכמים ורבי אלעזר לגבי מעמדה של בהמה נקבה שהוקדשה כעולה. לפיכך שואלת הגמרא: מה שונה בסעיף הראשון, שאין הם חולקים, ומה שונה בסעיף האחרון, שהם חולקים?

רבה בר בר חנה אומר: אפילו הרישה נשנית כדבר הנתון במחלוקת בין החכמים לרבי אלעזר, וההלכה שם היא בהתאם לדעתו של רבי אלעזר. ורבא אמר: אתה יכול אפילו לומר שהרישה היא בהתאם לדעתם של החכמים, אלא שהם חולקים על רבי אלעזר רק לגבי מי שמקדיש נקבה לעולה, שכן הם סבורים שאין להקריב את הוולד מפני שאין להקריב את אמו. אבל לגבי ולד של תמורה, מאחר שאמו, כלומר העולה המקורית שהיא מקור קדושתה של האם כתמורה, גם היא ראויה להקרבה, אף החכמים מודים שניתן להקריב את הוולד.

הגמרא שואלת: והאם רבי אלעזר אמר שהוולד של נקבה שהוקדשה לעולה עצמו קרב כעולה? והרי אפשר להקשות סתירה מן המשנה (כ ע"ב): תמורת אשם, וולד אותה תמורה, וולדותיהם וולדי ולדותיהם, עד סוף כל העולם, כולם ירעו עד שייפסלו, ואז כל בהמה תימכר, והכסף המתקבל מן המכירה יוקצה לנדבות ציבור.

רבי אליעזר אומר: בהמות אלו אינן נותרות לרעות עד שייפסלו ואז כל בהמה נמכרת; אלא הן נותרות למות. רבי אלעזר אומר: קרבנות מתנה ציבוריים אינם נקנים בכסף ממכירתן; אלא על הבעלים להביא עולת יחיד בכסף שהתקבל ממכירתה. הגמרא מסיקה מדברי רבי אלעזר כי בכסף שהתקבל ממכירתה, כן, מביאים עולת יחיד, אבל ולד התמורה עצמו, לא, אין להביאו כעולה.

רב חסדא אמר: רבי אלעזר דיבר אליהם בהתאם לדברי החכמים, כך: לשיטתי, אני סבור שאפילו הוולד עצמו גם כן קרב כעולת נדבה. אבל לשיטתכם, האומרים שהבהמה נשלחת לרעייה עד שייפול בה מום ואז היא נמכרת והכסף משמש לקניית עולות, הודו לי לפחות שהמותר מן הכסף הולך לקניית נדבת יחיד, ולא לקרבנות ציבור. והחכמים השיבו לו שהמותר מן הכסף הולך לנדבת ציבור.

רבא אמר הסבר אחר: רבי אלעזר אומר שהוולד עצמו קרב כעולת בלבד במקרה שהוא הקדיש נקבה בהמה לעולה והיא ילדה, שכן יש מעמד של עולה לעוף שהוא מאותו מין של אמו.