הגמרא שואלת: אך האם ניתן ללמוד את האפשרי מן הבלתי אפשרי? אותם מקרים אחרים כוללים קורבנות שמעצם הגדרתם אינם חלים על ציבור; כיצד ניתן ללמוד מהם בנוגע למקרים שבהם הם אפשריים? הגמרא משיבה: רבי שמעון לומד מסורת זו כיחידה אחת, כלומר, כל המקרים של קורבנות חטאת שמניחים אותם למות ניתנו כהלכה אחת, ולכן אין הבדל ביישומם.

ריש לקיש אומר בהסבר עניין זה: כאשר משה קיבל מסורת זו בסיני, ההלכות של ארבע חטאות שחייבות למות נמסרו לעם היהודי, ואילו החטאת החמישית נשלחת לרעות עד שייפול בה מום. אלא שמכיוון שלא ידעו איזו מן החטאות היא זו שצריכה להישלח לרעות, הם קבעו הלכות אלוהלכותלגבי כל חמש החטאות, שכולן נשלחות למות. אולם, מאחר שארבע החטאות נאמרו יחד, או שכולן חטאות ציבור, או שכולן חטאות יחיד. ואם עולה על דעתך שארבעת המקרים של חטאות שחייבות למות, כפי שנאמרו למשה, התייחסו לקרבנות ציבור, האם כל אלה ארבע החטאות אפשריות כקרבנות ציבור? אלא, המסורת היא לגבי חטאות היחיד. אלא על כורחך יש ללמוד את המקרים שהם בלתי מפורשים מבחינת ההלכותמן אותם מקרים שהם מפורשים.

רבי נתן אומר: רק מקרה אחד של קורבן חטאת שחייבים להניחו למות נמסר להם בסיני, ואילו ארבע החטאות האחרות רועות עד שייפול בהן מום. אלא שמאחר שלא ידעו איזו היא החטאת שחייבים להניחה למות, עם ישראל קבע שהדבר חל על כל חמשת סוגי החטאת.

הגמרא קוטעת את דברי רבי נתן כדי להעלות קושי בנוגע להסברו: אבל מדוע לא ראו תחילה לגבי איזו קטגוריה למדו שחטאת חייבת להישאר למות, האם ביחס לאחד משלושת המקרים המצויים רק בקרבן של יחיד, או לאחד משני המקרים המצויים גם בקרבן ציבור? אילו ידעו איזו קבוצת חטאות חייבת להישאר למות, היו יכולים לקיים את הקבוצה האחרת בהתאם להלכה המקורית שלה, שהיא נשלחת לרעות.

הגמרא משיבה: הם שכחו שני דברים. הם לא זכרו איזו מבין חמש חטאות חייבת להניח למות, וגם שכחו על איזו קטגוריה הדבר חל, האם על קורבן ציבור או על קורבן יחיד. ולכן היה הדבר קשה להם, והם נאלצו לפסוק שכל חטאות אלו חייבות להניח למות.

הגמרא חוזרת לציטוטה את דבריו של רבי נתן, שממשיך להסביר את דעתו של רבי שמעון במשנה באופן דומה לריש לקיש: ואם עולה על דעתך שארבעת המקרים של חטאות שנשארות לרעות, שנאמרו למשה כיחידה אחת, עסקו בקרבנות ציבור, האם כל חמש החטאות הללו נוהגות במקרה של קרבנות ציבור? אלא, הסק מכך שאדם לומד את המקרים שהם בלתי מפורשים מן המקרים שהם מפורשים: כשם שהמקרים המפורשים חלים רק על קרבן של יחיד ולא על קרבן ציבור, כך גם המקרים שהם בלתי מפורשים חלים רק על קרבן של יחיד, ולא על קרבן ציבור.

משנה: יש חומרה גדולה יותר לגבי בעלי חיים מקודשים לקרבן מאשר לגבי תמורה, ויש חומרה גדולה יותר לגבי תמורה מאשר לגבי בעלי חיים מקודשים לקרבן. המשנה מסבירה: יש חומרה גדולה יותר לגבי בעלי חיים מקודשים לקרבן מאשר לגבי תמורה, שכן בעלי חיים מקודשים לקרבן עושים בעל חיים חולין שהוחלף בהם לתמורה, אבל תמורה אינה עושה בעל חיים חולין שהוחלף בה לתמורה. ועוד, הציבור והשותפים מקדישים בעלי חיים לקרבנות, אבל אינם ממירים בעלי חיים חולין בקרבנותיהם. ומקדישים עוברים ברחם ואפשר להקדיש את איברי הבהמה, אבל אי אפשר להמיר בהם בעלי חיים חולין.

יש חומרה גדולה יותר לגבי תמורה מאשר יש לגבי בעלי חיים לקורבן, שכן, אם המיר אדם בעל חיים בעל מום שאינו קדוש תחת בעל חיים לקורבן תמים, הרי בעל החיים בעל המום הקבוע מתקדש בקדושה גופנית, מה שאין כן לגבי הקדשה. ונוסף על כך, אותם בעלי מום שהוקדשו על ידי תמורה אינם יוצאים ממעמד קדושתם כדי לקבל מעמד של חולין על ידי פדיון,