מַתְנִי׳ יֵשׁ בְּקׇרְבְּנוֹת יָחִיד שֶׁאֵין בְּקׇרְבְּנוֹת הַצִּיבּוּר, וְיֵשׁ בְּקׇרְבְּנוֹת הַצִּיבּוּר שֶׁאֵין בְּקׇרְבְּנוֹת הַיָּחִיד, שֶׁקׇּרְבְּנוֹת הַיָּחִיד עוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאֵין קׇרְבְּנוֹת הַצִּיבּוּר עוֹשִׂין תְּמוּרָה.
משנה:ישהלכות הנוהגות בקרבנות היחיד שאינן נוהגות בקרבנות הציבור; וישהלכות הנוהגות בקרבנות הציבור שאינן נוהגות בקרבנות היחיד. המשנה מפרטת: יש הלכות הנוהגות בקרבנות היחיד שאינן נוהגות בקרבנות הציבור, שקרבנות היחיד עושים בהמה חולין שהוחלפה בקרבן תמורה, וקרבנות הציבור אינם עושים בהמה חולין שהוחלפה בקרבן תמורה.
קׇרְבְּנוֹת הַיָּחִיד נוֹהֲגוֹת בֵּין בִּזְכָרִים בֵּין בִּנְקֵבוֹת, וְקׇרְבְּנוֹת הַצִּיבּוּר אֵין נוֹהֲגִין אֶלָּא בִּזְכָרִים. קׇרְבְּנוֹת הַיָּחִיד חַיָּיבִין בְּאַחְרָיוּתָן וּבְאַחְרָיוּת נִסְכֵּיהֶם, וְקׇרְבְּנוֹת הַצִּיבּוּר אֵין חַיָּיבִין בְּאַחְרָיוּתָן וְלֹא בְּאַחְרָיוּת נִסְכֵּיהֶן, אֲבָל חַיָּיבִין בְּאַחְרָיוּת נִסְכֵּיהֶן מִשֶּׁקָּרַב הַזֶּבַח.
קורבנות של יחיד חלים על, כלומר, ניתן להביאם, הן מזכרים והן מנקבות, אך קורבנות ציבור חלים רק על זכרים. אם קורבנות של יחיד לא הובאו בזמן הראוי, אדם חייב להביא את תשלומיהם ואת תשלומי מנחתם הנלווית ונסכיהם במועד מאוחר יותר, אך אם קורבנות ציבור לא הובאו בזמן הראוי, אדם אינו חייב להביא לא את תשלומיהם ולא את תשלומי מנחתם הנלווית ונסכיהם במועד מאוחר יותר. אבל אדם חייב להביא את תשלומי מנחתם הנלווית ונסכיהם משעה שהקורבן הוקרב.
יֵשׁ בְּקׇרְבְּנוֹת הַצִּיבּוּר מַה שֶּׁאֵין בְּקׇרְבְּנוֹת יָחִיד, שֶׁקׇּרְבְּנוֹת הַצִּיבּוּר דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטּוּמְאָה, וְקׇרְבְּנוֹת יָחִיד אֵינָן דּוֹחוֹת לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת הַטּוּמְאָה.
ישנןהלכות החלות לגבי קורבנות ציבור שאינן חלות לגבי קורבנות יחיד, שכן קורבנות ציבור דוחים את השבת, בכך שהם קרבים בשבת, ודוחים טומאה, כלומר, הם קרבים אפילו אם הכוהנים טמאים בטומאת מת; ואילו קורבנות יחיד אינם דוחים לא את השבת ולא את הטומאה.
אָמַר רַבִּי מֵאִיר: וַהֲלֹא חֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל, וּפַר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, קׇרְבְּנוֹת הַיָּחִיד הֵן, וְדוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטּוּמְאָה! אֶלָּא שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ.
רבי מאיר אמר: אך האם אין מנחת החביתין של הכהן הגדול קרבן ושור יום הכיפורים קרבנות של יחיד, ואף על פי כן הם דוחים את השבת ואת הטומאה. אלא, זהו הכלל: כל קרבן, בין של יחיד בין של ציבור, שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה, ואילו כל קרבן, בין של יחיד בין של ציבור, שאין זמנו קבוע, אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה.
גְּמָ׳ קׇרְבַּן יָחִיד עוֹשֶׂה תְּמוּרָה כּוּ׳. וּכְלָלָא הוּא? וַהֲרֵי עוֹפוֹת דְּקׇרְבַּן יָחִיד, וְאֵין עוֹשֶׂה תְּמוּרָה! כִּי קָתָנֵי — בִּבְהֵמָה קָתָנֵי.
גמרא: המשנה מלמדת כי קורבנות של יחיד מחילים על בהמה חולין שהוחלפה בקורבן תמורה. הגמרא שואלת: והאם זהו עיקרון קבוע ? האם כל קורבן של יחיד מחיל על בהמה חולין שהוחלפה בו תמורה? והרי מה באשר לעופות, כלומר יונה או תור, שהם מובאים כקורבן של יחיד, אך אינם מחילים על בהמה חולין שהוחלפה בהם תמורה? הגמרא משיבה: כאשר המשנה מלמדת שקורבנות של יחיד מחילים על בהמה חולין שהוחלפה בקורבן תמורה, היא מלמדת זאת רק לגבי קורבן בהמה, ולא קורבן עוף.
וַהֲרֵי וָלָד דְּקָרְבַּן יָחִיד הוּא, וְאֵין עוֹשֶׂה תְּמוּרָה! הָא מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: הַוָּלָד עוֹשֶׂה תְּמוּרָה.
הגמרא מקשה: אבל מה באשר לוולד של בהמה מקודשת, שהוא קרב ומוקרב על המזבח כקורבן של יחיד מאותו סוג כמו אמו, ואף על פי כן הוא אינו עושה בהמה חולין שהוחלפה בו לתמורה? הגמרא מסבירה: בהתאם לשיטת מי היא משנה זו? היא בהתאם לשיטתו של רבי יהודה, שאמר כי וולד של בהמה מקודשת עושה בהמה חולין שהוחלפה בו לתמורה.
וַהֲרֵי תְּמוּרָה עַצְמָהּ, דְּקׇרְבַּן יָחִיד הִיא, וְאֵין תְּמוּרָה עוֹשָׂה תְּמוּרָה! כִּי קָתָנֵי — בְּעִיקַּר זִיבְחָא קָתָנֵי.
הגמרא מקשה: אבל מה באשר לתמורה עצמה, שהיא קרבה ומוקרבת על המזבח כקורבן של יחיד, ואף על פי כן תמורה אינה עושה בהמה חולין שהוחלפה בה תמורה? הגמרא משיבה: כאשר המשנה מלמדת שקורבן של יחיד עושה בהמה חולין שהוחלפה בו תמורה, היא מלמדת זאת רק לגבי הקורבן העיקרי, ולא תמורת קורבן.
הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, בְּעִיקַּר זִיבְחָא קָתָנֵי.
הגמרא מעירה: כעת משהגעת לתשובה זו, אתה יכול אפילו לומר שהמשנה היא בהתאם לדעתם של חכמים, החולקים על רבי יהודה וסוברים שוולד של קרבן אינו עושה בהמה חולין שהוחלפה בו לתמורה. הטעם הוא, שאפשר להסביר שהמשנה מלמדת את ההלכה שלה רק לגבי הקרבן העיקרי, ולא לגבי ולד של קרבן.
קׇרְבְּנוֹת הַיָּחִיד נוֹהֲגוֹת בֵּין בִּזְכָרִים בֵּין בִּנְקֵבוֹת. וּכְלָלָא הוּא? וַהֲרֵי עוֹלָה, דְּקׇרְבַּן יָחִיד, וְזָכָר אָתְיָא, נְקֵבָה לָא אָתְיָא!
§ המשנה מלמדת: קורבנות של יחיד באים מ, כלומר, ניתן להביאם, מזכרים ומנקבות כאחד. הגמרא שואלת: האם זהו כלל קבוע, שכל קורבנות היחיד יכולים לבוא בין מבהמה זכר ובין מבהמה נקבה? והרי מה באשר לעולה, שהיא קורבן של יחיד, ואף על פי כן היא באה כזכר אך אינה באה כנקבה.
הָאִיכָּא עוֹלַת הָעוֹף, דְּתַנְיָא: תַּמּוּת וְזַכְרוּת בִּבְהֵמָה, וְאֵין תַּמּוּת וְזַכְרוּת בָּעוֹפוֹת.
הגמרא משיבה כי יש עולת עוף, כלומר, יש סוג של עולה שיכול להיות עוף נקבה או זכר. כפי שנלמד בברייתא: הדרישה של תמימות ושל הדרישה של זכרות חלות שתיהן על בהמה קרבנית המובאת לעולה, אך הדרישה של תמימות ושל הדרישה של זכרות אינן חלות על עופות קרבניים המובאים לעולה.
וַהֲרֵי חַטָּאת, דְּקׇרְבַּן יָחִיד הִיא, וּנְקֵבָה אָתְיָא, זָכָר לָא אָתְיָא? הַאִיכָּא שְׂעִיר נָשִׂיא, דְּמַיְיתֵי זָכָר.
הגמרא מקשה: אבל מה לגבי קרבן חטאת, שהוא קרבן של יחיד, ואף על פי כן בא כבהמה נקבה אך אינו בא כבהמה זכר. הגמרא מסבירה: אף על פי שעולות של יחיד חייבות להיות נקבה, יש חטאת שעיר של מלך, אשר מוקרבת על ידי יחיד מסוים ומובאת דווקא כבהמה זכר.
וְהָאִיכָּא אֲשַׁם יָחִיד, דְּזָכָר אָתֵי, נְקֵבָה לָא אָתֵי? כִּי קָאָמְרִי רַבָּנַן קׇרְבָּן דְּשָׁוֵי בֵּין בְּיָחִיד בֵּין בְּצִיבּוּר — אָשָׁם בְּיָחִיד אִיתֵיהּ, בְּצִבּוּר לֵיתֵיהּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִי קָתָנֵי ״כׇּל קׇרְבְּנוֹת״? ״יֵשׁ בְּקׇרְבְּנוֹת״ קָתָנֵי, וּמַאי נִיהוּ — שְׁלָמִים, וְאִי בָּעֵי נְקֵבָה מַיְיתֵי, וְאִי בָּעֵי זָכָר מַיְיתֵי.
הגמרא מוסיפה להקשות: אבל יש אשם יחיד, שבא כקרבן זכר אך אינו בא כקרבן נקבה. הגמרא מסבירה: כאשר אמרו חכמים הלכה זו במשנה, הם התייחסו רק לקרבן שהוא שקול, כלומר, שמובא הן כקרבן יחיד והן כקרבן ציבור, ואילו אשם מובא כקרבן יחיד אך אינו מובא כקרבן ציבור. ואם תרצה, אמור במקום זאת הסבר חלופי: וכי המשנה מלמדת: כל הקרבנות יכולים לבוא כזכר או כנקבה? לא. אלא, המשנה מלמדת: יש קרבנות יחיד שיכולים לבוא כזכר או כנקבה; ומה הם? שלמים; ובמקרה של קרבן כזה, אם אדם רוצה הוא מביא נקבה ואם הוא רוצה הוא מביא זכר.
קׇרְבְּנוֹת יָחִיד חַיָּיבִין בְּאַחְרָיוּתָן [כּוּ׳]. מְנָא לַן?
§ המשנה מלמדת: אם קורבנות של יחיד לא הוקרבו בזמן הראוי, חייבים להביא את תשלומיהם ואת תשלומי מנחתם ונסכיהם במועד מאוחר יותר; ואילו אם קורבנות ציבור לא הוקרבו בזמן הראוי, אין חייבים להביא לא את תשלומיהם ולא את תשלומי מנחתם ונסכיהם במועד מאוחר יותר. הגמרא שואלת: מניין לנו לגזור הלכה זו, שאם קורבן ציבור לא הוקרב בזמן הראוי אין מביאים אותו בשלב מאוחר יותר?
דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״דְּבַר יוֹם״ — מְלַמֵּד שֶׁכׇּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לְמוּסָפִין, ״בְּיוֹמוֹ״ — מְלַמֵּד שֶׁאִם עָבַר הַיּוֹם וְלֹא הֱבִיאָן אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן.
הגמרא משיבה: כפי שלימדו החכמים בברייתא: הפסוק קובע בפרשת התורה העוסקת בקרבנות המוספים: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה', אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה', עֹלָה וּמִנְחָה, זֶבַח וּנְסָכִים, דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ" (ויקרא כג:לז). דבר זה מלמד שכל היום כשר להקרבת קרבנות המוסף. הלשון: "בְּיוֹמוֹ", מלמדת שאם עבר היום והכוהנים לא הקריבו את קרבנות המוסף, אין חובה להביא תשלומיהם, ואין אפשרות להקריב את הקרבן במועד מאוחר יותר.
יָכוֹל לֹא יְהֵא חַיָּיב בְּאַחְרָיוּת נִסְכֵּיהֶם, וְאַף עַל פִּי שֶׁקָּרַב הַזֶּבַח? תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם״ בַּלַּיְלָה, ״מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם״ לְמָחָר.
הברייתא ממשיכה: אפשר היה לחשוב שאין חובה להביא תשלומין עבור נסכיהם הנלווים במועד מאוחר יותר, אפילו אם הקרבן הנוסף כבר הוקרב, למשל, אם לא היו באותה שעה מנחות או נסכים זמינים. לכן, הפסוק אומר, בפרק העוסק בקרבנות המוספים של המועדים: "ומנחתם ונסכיהם" (במדבר כט:לז). מכאן נלמד שהמנחות והנסכים המובאים עם קרבנות הבהמה הנוספים של המועדים יכולים להיות מוקרבים אפילו בלילה לאחר קרבן הבהמה. הביטוי "ומנחתם ונסכיהם" מלמד עוד שמנחות ונסכים אלה יכולים להיות מוקרבים אפילו ביום שלמחרת.
רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר מֵהָכָא: ״מִלְּבַד שַׁבָּתוֹת ה׳״.
ריש לקיש אמר שהמקור הוא מן הפסוק הבא: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה', אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה'... אִישׁ כְּיוֹמוֹ; מִלְּבַד שַׁבְּתוֹת ה'" (ויקרא כג:לז–לח). הפסוק נדרש כמדבר על חג שחל ביום ראשון, ולפיכך הוא מלמד שמנחות והנסכים של המוספים של השבת הקודמת יכולים להיות מוקרבים ביום החג שלאחריה.
וּצְרִיכָא, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״מִלְּבַד שַׁבְּתוֹת ה׳״ — הֲוָה אָמֵינָא: בַּיּוֹם — אִין, וּבַלַּיְלָה — לָא. אָמַר קְרָא ״וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם״. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם״ וְלָא כְּתַב ״מִלְּבַד שַׁבְּתוֹת ה׳״ — הֲוָה אָמֵינָא: (בלילה) [בְּלֵילְיָה] — אִין, בִּימָמָא — לָא.
וגם הגמרא מציינת ששני הפסוקים נצרכים, שכן אילו הרחמן היה כותב רק את הפסוק: "מלבד שבתות ה'", הייתי אומר שביום שלאחר השבת, כן, אפשר להביא את הקרבנות, אבל בלילה שלאחר השבת, לא, אי אפשר להביאם, כשם שאת הקרבן עצמו אי אפשר היה להביא בלילה. לכן, הפסוק אומר: "ומנחתם ונסכיהם". ואילו הרחמן היה כותב רק: "מנחתם ונסכיהם", ולא היה כותב: "מלבד שבתות ה'", הייתי אומר שבלילה, כן, אפשר להביא את הקרבנות, אבל ביום שלאחר מכן אי אפשר להביאם.
וּמַאי שְׁנָא? מִשּׁוּם דִּבְקָדָשִׁים לַיְלָה הוֹלֵךְ אַחַר הַיּוֹם, צְרִיכִי.
הגמרא שואלת: ובאיזה אופן שונה הלילה מן היום, שהיה אפשר לחשוב שאת מנחות הנסכים והנסכים שנותרו ניתן להביא רק בלילה ולא ביום? הגמרא מסבירה שכך היה אפשר לחשוב, משום שביחס לקרבנות ולמנחות הלילה הולך אחר היום. לכן, היה על התורה ללמד שמנחת הנסכים והנסכים יכולים להיות מובאים אפילו ביום שלמחרת. הגמרא מסיקה שאכן שני הפסוקים נצרכים.
וּנְסָכִים מִי קָרְבִי בַּלַּיְלָה? וְהָתְנַן: אֵין לִי אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לִיקְרַב בַּלַּיְלָה, כְּגוֹן אֵבָרִים וּפְדָרִים, שֶׁמַּקְרִיבִין מִבּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ וּמִתְעַכְּלִין וְהוֹלְכִין כׇּל הַלַּיְלָה כּוּלּוֹ.
הגמרא שואלת: והאם נסכים, האם ניתן להקריבם בלילה? והרי למדנו בברייתא: אין לי אלא לגבי דברים שדרכם להיות קרבים בלילה, כגון האיברים של עולה והחלבים של עולות וקרבנות אחרים, שמקריבים אותם לאחר שקיעת החמה והם נאכלים באש במשך כל הלילה כולו. דבר זה נלמד מן הפסוק: “זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר” (ויקרא ו:ב).
דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לִיקְרַב בַּיּוֹם, כְּגוֹן הַקּוֹמֶץ, הַלְּבוֹנָה, וּמִנְחַת נְסָכִים, שֶׁמַּעֲלָן מִבּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ. מִבּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! וְהָאָמְרַתְּ דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לִיקְרַב בַּיּוֹם נִינְהוּ! אֶלָּא עִם בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁמִּתְעַכְּלִין וְהוֹלְכִין כׇּל הַלַּיְלָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה״ — רִיבָּה.
הברייתא ממשיכה: אך בנוגע לדברים שדרכם להיות מוקרבים ביום, כגון הקומץ של מנחת הסולת, והלבונה, והמנחה הנלווית לנסכים, מנין שאפשר להעלותם ולשורפם לאחר השקיעה? הגמרא שואלת: וכי יעלה על דעתך שהם יכולים להישרף לאחר השקיעה? והרי אמרת שאלו הם דברים שדרכם להיות מוקרבים ביום? אלא, שאלת הברייתא היא כך: מנין שדברים אלו יכולים להיות מוקרבים עם השקיעה, כלומר, סמוך לשקיעה ממש, באופן שבו הם נאכלים במשך כל הלילה כולו ולא ביום? הפסוק אומר: "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה" (ויקרא ו:ב), ביטוי שכלל כל דבר המוקרב על המזבח.
קָתָנֵי מִיהָא נְסָכִים בַּיּוֹם! אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: לָא קַשְׁיָא — כָּאן לִיקְדַּשׁ, כָּאן לִיקְרַב.
הגמרא חוזרת על הקושי הקודם שלה: מכל מקום, הברייתאמלמדת שמנחת הנסכים הנלווית לנסכים קרבה רק ביום, ולא בלילה. רמי בר חמא אמר שאין זו קושיה. כאן, במקום שהפסוק אומר: "ומנחתם ונסכיהם", הוא מתייחס לקידוש הקרבן אם הניחו אותו בכלי שרת בלילה. הקרבן מתקדש ואסור להשתמש בו לצרכים שאינם קדושים. שם, בפסוק שהברייתא מביאה כמלמד שהוא קרב רק ביום ולא בלילה, מדובר בהקרבת הקרבן על המזבח. אף אם קרבן התקדש בלילה, אין להקריבו עד הבוקר שלמחרת.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִי מִיקְדָּשׁ קָדְשִׁי קָרוֹבֵי מִיקָּרְבִי, וְהָא תַּנְיָא: זֶה הַכְּלָל: כׇּל הַקָּרֵב בַּיּוֹם — אֵין קָדוֹשׁ אֶלָּא בַּיּוֹם, וְכׇל הַקָּרֵב בַּלַּיְלָה — קָדוֹשׁ בַּלַּיְלָה, בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בְּלַיְלָה — קָדוֹשׁ בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה! אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף: סְמִי ״מִנְחַת נְסָכִים״ מֵהָא מַתְנִיתָא.
רבא אמר לרמי בר חמא: אם מנחת הנסכים יכולה להתקדש בלילה, היא צריכה להיות ראויה גם להיקרב בלילה. אין להבחין בין קידוש להקרבה, שהרי האם לא שנינו בברייתא: זה הכלל: כל קרבן שקרב ביום מתקדש רק ביום; וכל קרבן שקרב בלילה מתקדש רק בלילה; וכל קרבן שקרב בין ביום ובין בלילה מתקדש גם ביום וגם בלילה. אלא אמר רב יוסף: מנחת הנסכים יכולה להיקרב בלילה, ולכן יש למחוק מברייתא זו את הפריט: מנחה הבאה עם הנסכים, מרשימת הקרבנות שאין להביאם בלילה.
כִּי סְלֵיק רַב דִּימִי, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב יִרְמְיָה דְּיָתֵיב וְקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִנַּיִן לִנְסָכִים הַבָּאִים עִם הַזֶּבַח שֶׁאֵין קְרֵיבִין אֶלָּא בַּיּוֹם? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם״ — מָה שְׁלָמִים בַּיּוֹם, אַף נְסָכִים בַּיּוֹם.
באשר לטענתו של רב יוסף כי יש להסיר מן הברייתא את הפריט: מנחת הנסכים, הגמרא קובעת: כאשר רב דימי עלה מבבל לארץ ישראל, מצא את רב ירמיה יושב ואומר בשם רבי יהושע בן לוי: מנין שנלמד כי נסכים הבאים עם קרבן בהמה ניתנים להקרבה רק ביום? הכתוב אומר: "אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם ועלתיכם ומנחתיכם ונסכיהם ושלמיכם" (במדבר כט, לט). הסמיכות בין שני פריטים אלה מלמדת שכשם ששלמים קרבים רק ביום, כך גם נסכים קרבים רק ביום.
אָמַר: אִי אַשְׁכְּחֵיהּ דְּכָתֵיב אִיגַּרְתָּא, שְׁלַחִי לֵיהּ לְרַב יוֹסֵף,
רב דימי אמר לרב ירמיה: אם אמצא מישהו שיכול לכתוב דעה זו במכתב, אשלח אותה לרב יוסף בבבל,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria