בית הפרס משתרע על פני שלושה שדות, השדה שנחרש ושני השדות הסמוכים בכיוון שבו נחרש. לדוגמה, אם חרש אדם את השדה מצפון לדרום, כל אחד מן השדות הסמוכים לו בצפון ובדרום נחשב אף הוא בית הפרס. אבל בעוד שהשדה שנחרש הוא בית הפרס בשלמותו, שני השדות הסמוכים הם בית הפרס רק במידה של שתי מענות, מענה אחת מכל צד. וכמה הוא האורך המלא של מענה [ma’ana]? הוא מאה אמה, כפי ששנינו במשנה (Oholot 17:1): החורש שדה שיש בו קבר, ושמא פיזר את העצמות בכל השדה, עושה את השדה בית הפרס עד מלוא אורכה של מענה, שהיא מאה אמה.

§ המשנה מלמדת: ואין תרומה אחר תרומה. משעה שאדם מייעד תוצרת מיבולו כתרומה, אם לאחר מכן הוא מייעד תוצרת נוספת מאותו יבול כתרומה, אין זו תרומה. הגמרא מסבירה: של מי הדעה המובעת במשנה? זו דעתו של רבי עקיבא, כפי שלמדנו במשנה (Terumot 3:3): במקרה של שותפים בתוצרת שהפרישו תרומה זה אחר זה, רבי אליעזר אומר: התרומה של שניהם היא תרומה, שכן כל אחד נחשב כמי שהפריש מחלקו בתוצרת.

רבי עקיבא אומר: התרומה של אף אחד מהם אינה תרומה. מאחר שכל אחד הפריש תרומה באופן עצמאי, ברור שאף אחד מהם אינו מקבל את הפרשתו של האחר, ולכן אף אחת מהן אינה תקפה. וחכמים אומרים: אם הראשון הפריש תרומה בשיעור הנכון, כלומר אחד מחמישים מן התוצרת, הרי שהתוצרת כבר נתעשרה, ולכן התרומה של השני אינה תרומה; אבל אם הראשון לא הפריש תרומה בשיעור הנכון, והוא הפריש מעט מדי, התרומה של השני היא תרומה.

§ המשנה מלמדת: ותמורה של בהמה שהוקדשה כאשר הומרה תחת בהמה מוקדשת אינה עושה בהמה חולין שהוחלפה בה לתמורה; אלא היא נשארת חולין. הגמרא מסבירה: מה הטעם, כלומר, מה המקור להלכה זו בתורה? הפסוק קובע: "ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז, י). הפסוק מלמד שההלכה של תמורה חלה רק על בהמה מוקדשת ותמורתה, אבל לא תמורת תמורתה.

§ המשנה מלמדת: וולד שנולד מבהמה מוקדשת, שלא הוקדש בעצמו, אינו עושה בהמת חולין שהוחלפה בו תמורה. הגמרא מסבירה: הטעם לכך הוא שהפסוק אומר: "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז:י), המלמד שרק הוא, בהמה מוקדשת, ולא וולדו, עושה בהמת חולין שהוחלפה בו תמורה.

§ המשנה מלמדת כי רבי יהודה אומר: הוולד עושה בהמה חולין שהוחלפה בו תמורה. הגמרא מסבירה שרבי יהודה סבור שכאשר הפסוק אומר: "יהיה" קדוש, הדבר בא לרבות את הוולד. הגמרא מוסיפה: ואילו חכמים, הסבורים שאין עושים תמורה בוולד של בהמה מוקדשת, סבורים שביטוי זה בא לרבות מי שממיר בשוגג, כך שהתמורה חלה כאילו עשה זאת במזיד.

משנה:העופות המוקרבים כקורבנות, כלומר תורים ובני יונה, והמנחות אינם עושים חולין שהומרו בהם תמורה, שכן רק הלשון "בהמה" נאמרה לגבי תמורה, בפסוק: "ואם המר ימיר בהמה בבהמה" (ויקרא כז:י). בהמה מוקדשת השייכת לציבור או לשותפים אינה עושה בהמת חולין שהומרה בה תמורה, שכן נאמר באותו פסוק: "לא יחליפנו ולא ימיר אותו". דורשים מלשון היחיד שבפסוק כי יחיד עושה בהמת חולין תמורה, אבל הציבור והשותפים אינם עושים בהמת חולין תמורה. דברים המוקדשים לבדק הבית אינם עושים חולין שהומרו בהם תמורה.

רבי שמעון אמר: העובדה שבהמות השייכות לציבור או לשותפים אינן הופכות בהמות שהוחלפו בהן לתמורה נלמדת כך: מעשר בהמה היה כלול ב קטגוריה של כל הקרבנות, ומדוע הוא הוצא מן הכלל בפסוק: "וכל מעשר בקר וצאן, כל אשר יעבור תחת השבט, העשירי יהיה קודש לה'. לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו; ואם המר ימירנו, והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז:לב–לג)?

רבי שמעון מסביר: הוא יוחד כדי להצמיד את דין התמורה למעשר בהמה, לומר לך: כשם שמעשר בהמה קרב אך ורק כקורבן יחיד, כך גם כל הקורבנות שמקדישים את תמורותיהם הם קורבנות יחיד, למעט קורבנות ציבור וקורבנות שותפים מן הלכה של תמורה. וכשם שמעשר בהמה הוא קורבן המוקרב על המזבח, כך גם כל הקורבנות שמקדישים את תמורותיהם הם קורבנות המוקרבים על המזבח, למעט דברים המוקדשים לבדק הבית מן הלכה של תמורה.

גמרא: לפי המשנה, דברים שהוקדשו לבדק הבית אינם הופכים חפצים חולין שהוחלפו בהם לתמורה. שנו חכמים בברייתא: אפשר היה לחשוב שדברים שהוקדשו לבדק הבית הופכים חפצים חולין שהוחלפו בהם לתמורה. לכן, הפסוק אומר: "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה'… לא יחליפנו ולא ימיר אותו, טוב ברע" (ויקרא כז:ט–י). מכאן שההלכה של תמורה חלה על מה שנקרא קרבן, למעט דברים שהוקדשו לבדק הבית, שאינם נקראים קרבן.

הגמרא שואלת: וכי פריטים שהוקדשו לבדק הבית אינם נקראים קרבנות? והרי שנינו בברייתא: הכתוב אומר לגבי בהמות לקרבן: "או אשר ישחט אותו מחוץ למחנה, ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה'" (ויקרא יז:ג–ד). אילו היה הכתוב מזכיר רק את המילה "קרבן", הייתי יכול ללמוד שאיסור השחיטה מחוץ למקדש חל אפילו על פריטים שהוקדשו לבדק הבית, שכן אף הם נקראים קרבנות, כפי שנאמר בעניין שלל המלחמה במדין: "ונקרב את קרבן ה', איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז לכפר על נפשותינו לפני ה'" (במדבר לא:נ). ודאי שלא היו אלה פריטים שהוקדשו למזבח.

הברייתא ממשיכה: לפיכך הפסוק קובע: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" (ויקרא יז:ד), ללמד כי על כל דבר שהוא ראוי לבוא אל פתח אהל מועד, כלומר, שהוא ראוי להקרבה, חייבים עליו משום האיסור של שחיטת קדשים בחוץ לעזרת המקדש. ואילו לעומת זאת, על כל בהמה שהיא אינה ראויה לבוא אל פתח אהל מועד, אין חייבים עליה משום האיסור של שחיטת קדשים בחוץ לעזרת המקדש. נמצא אפוא, שכיוון שנצרך פסוק להוציא פריטים שהוקדשו לבדק הבית, פריטים כאלה נקראים בדרך כלל קרבן, בניגוד לברייתא הראשונה שהובאה.

רבי חנינא אמר: זה אינו קשה. הברייתא השנייה הזו היא בהתאם לדעתו של רבי שמעון, ואילו אותה ברייתא ראשונה היא בהתאם לדעתם של חכמים. לפי דעתו של רבי שמעון, דברים שהוקדשו לבדק הבית אכן נקראים קורבן, ולכן במשנה הוא לומד שדברים שהוקדשו לבדק הבית מוחרגים מן הלכות התמורה מן ההיקש למעשר בהמה, ולא מן המילה "קורבן". לפי דעתם של חכמים, דברים שהוקדשו לבדק הבית אינם נקראים קורבן, ולכן הם לומדים את ההלכה מן המילה "קורבן".

הגמרא שואלת: והאם לפי דעת החכמים, דברים שהוקדשו לבדק הבית אינם נקראים קרבן? והרי נאמר: "ונקרב את קרבן ה'" (במדבר לא:נ)? הגמרא משיבה: דברים אלה נקראים: "קרבן ה'", אבל אינם נקראים: "קרבן לה'", לשון המשמשת רק לגבי קרבנות המוקרבים על המזבח.

§ המשנה מלמדת כי בעלי חיים מוקדשים השייכים לציבור או לשותפים אינם נכללים בהלכה של תמורה. חכמים לימדו בברייתא: הפסוק קובע לגבי מעשר בהמה: "לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו; ואם המר ימירנו, והיה הוא ותמורתו יהיה קודש; לא ייגאל" (ויקרא כז:לג). מדוע עניין התמורה נאמר כאן בקשר למעשר בהמה? האם אין הוא כבר נאמר קודם לכן: "לא יחליפנו ולא ימיר אותו, טוב ברע, או רע בטוב; ואם המר ימיר בהמה בבהמה, והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז:י)?

מאחר שנאמר: "לא יחליפנו ולא ימיר אותו," הפסוק לכאורה מציין שכל סוגי הקרבנות כלולים, בין קרבן יחיד ובין קרבן ציבור, ובין אם הוא קרבן המוקרב על המזבח או קרבן המוקדש לבדק הבית. לכן, הפסוק קובע לגבי מעשר בהמה: "לא יבקר."

רבי שמעון אמר כהסבר: מעשר בהמה היה כלול בקטגוריה של כל הקרבנות, ומדוע הוא הובדל החוצה? הדבר בא לומר לך: כשם שמעשר בהמה הוא קרבן יחיד, וקרבן המוקרב על המזבח, והוא דבר שבא רק כחובה, ולא כקרבן נדבה, והוא דבר שאינו קרב בשותפות, אלא רק על ידי יחיד, כך אף כל הקרבנות שמקדישים את תמורותיהם צריכים להיות קרבן יחיד, וקרבן המוקרב על המזבח, והוא חייב להיות דבר שבא רק כחובה,