מָלֵא וְגָדוּשׁ קְטֹרֶת, וְכִסּוּי הָיָה לוֹ. וּכְמִין מְטוֹטֶלֶת הָיָה עָלָיו מִלְּמַעְלָן.
הכלי היה מלא עד גדותיו בקטורת. והיה לו כיסוי כדי למנוע שפיכה של הקטורת, והיה שם סוג של בד מונח עליו מלמעלה, כדי לשמר את ניחוח הקטורת.
ה מִי שֶׁזָּכָה בַּמַּחְתָּה, נָטַל מַחְתַּת הַכֶּסֶף וְעָלָה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, וּפִנָּה אֶת הַגֶּחָלִים הֵילָךְ [וְהֵילָךְ], וְחָתָה (מִן הַמְאוּכָּלוֹת הַפְּנִימִיּוֹת). יָרַד וְעֵירָן לְתוֹךְ שֶׁל זָהָב, נִתְפַּזֵּר מִמֶּנּוּ כְּקַב גֶּחָלִים, וְהָיָה מְכַבְּדָן לָאַמָּה.
משנה ה:ה הכהן שזכה בזכות להביא את מחתת הגחלים עם הגחלים מן המזבח החיצון אל מזבח הקטורת שבהיכל נטל את מחתת הכסף, עלה לראש המזבח החיצון, ופינה את הגחלים הכבויות מהיקף האש לכאן ולכאן. אחר כך חתה ארבעה קבין מן הגחלים הפנימיות המעוכלות, שהיו בוערות בעומק האש, אל תוך המחתה. ירד מן המזבח וריקה את הגחלים לתוך המחתה העשויה זהב. כקב אחד של גחלים ממנה היה נשפך ומתפזר על רצפת העזרה, שכן קיבולת מחתת הזהב הייתה רק שלושה קבין. וכהן היה מטאטא את הגחלים המפוזרות אל הנקב שבעזרה, שעבר דרך העזרה כדי לנקז את הפסולת אל מחוץ למקדש.
וּבַשַּׁבָּת הָיָה כּוֹפֶה עֲלֵיהֶן פְּסַכְתֵּר. וּפְסַכְתֵּר הָיְתָה כְּלִי גָּדוֹל מַחְזֶקֶת לֶתֶךְ. וּשְׁתֵּי שַׁרְשְׁרוֹת הָיוּ בָּהּ, אַחַת – שֶׁהוּא מוֹשֵׁךְ בָּהּ וְיוֹרֵד. וְאַחַת – שֶׁהוּא אוֹחֵז בָּהּ מִלְּמַעְלָן, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תִּתְגַּלְגֵּל.
ובשבת, כאשר אסור לכבות אש, הכוהן לא היה גורף את הגחלים אל התעלה; אלא היה כופה עליהן פסכתר. והפסכתר היה כלי גדול שהכיל חצי כור. ומאחר שהפסכתר היה כלי כבד מאוד, היו עליו שתי שלשלאות, כדי להקל על השימוש הרגיל בו, פינוי האפר מן המזבח: אחת שלשלת שבה כוהן היה מושך את הכלי המלא אפר למטה בכבש, ואחת שלשלת שאותה כוהן אחר היה אוחז מלמעלה, כדי שהכלי לא יתגלגל במורד הכבש והאפר לא יתפזר.
וּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת: כּוֹפִין אוֹתָהּ עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים, וְעַל הַשֶּׁרֶץ בַּשַּׁבָּת, וּמוֹרִידִין בָּהּ אֶת הַדֶּשֶׁן מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
וְהַפֶּסַחְתֵּרהָיָה מְשַׁמֵּשׁ לִשְׁלוֹשָׁה דְבָרִים: הַכֹּהֲנִים הָיוּ הוֹפְכִים אוֹתוֹ עַל הַגֶּחָלִים שֶׁנִּתְפַּזְּרוּ בַּמִּקְדָּשׁ בִּשְׁעַת הַהַעֲבָרָה מִמַּחְתַּת הַכֶּסֶף לְמַחְתַּת הַזָּהָב בְּשַׁבָּת, וְהָיוּ הוֹפְכִים אוֹתוֹ עַל הַנִבְלָה שֶׁל שֶׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בַּמִּקְדָּשׁ בְּשַׁבָּת, וְהָיוּ מוֹרִידִים בּוֹ אֶת הָאֵפֶר מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
ו הִגִּיעוּ בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, נָטַל אֶחָד אֶת הַמַּגְרֵפָה וּזְרָקָהּ בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ. אֵין אָדָם שׁוֹמֵעַ קוֹל חֲבֵירוֹ בִּירוּשָׁלַיִם מִקּוֹל הַמַּגְרֵפָה.
משנה ה:ו הכהן עם מלוא הכף של הקטורת והכהן עם מחתת הזהב המלאה גחלים הגיעו אל המקום שבין האולם להיכל ובין המזבח החיצון, בדרכם אל ההיכל. אחד מהם נטל את היעה והשליך אותה בין האולם ובין המזבח החיצון. שום אדם לא היה יכול לשמוע את קולו של חברו מדבר אליו בירושלים, מפני קול שנוצר על ידי היעה.
וּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת: כֹּהֵן שֶׁשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ, יוֹדֵעַ שֶׁאֶחָיו הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לְהִשְׁתַּחֲווֹת, וְהוּא רָץ וּבָא. וּבֶן לֵוִי שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ, יוֹדֵעַ שֶׁאֶחָיו הַלְוִיִּם נִכְנָסִים לְדַבֵּר בַּשִּׁיר, וְהוּא רָץ וּבָא. וְרֹאשׁ הַמַּעֲמָד, הָיָה מַעֲמִיד אֶת הַטְּמֵאִים בְּשַׁעַר הַמִּזְרָח.
וְלַקּוֹל הַהוּא הָיוּ שְׁלוֹשָׁה יִעוּדִים: כָּל כֹּהֵן הַשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלוֹ יוֹדֵעַ שֶׁאַחָיו הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לְהִשְׁתַּחֲווֹת בַּמִּקְדָּשׁ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְהוּא הָיָה רוֹץ וּבָא לְהִשְׁתַּחֲווֹת עִמָּהֶם. וְכָל לֵוִי הַשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלוֹ יוֹדֵעַ שֶׁאַחָיו הַלְוִיִּם נִכְנָסִים לֶחָצֵר לַעֲמֹד עַל דּוּכָנָם לְאַמֵּר אֶת הַמִּזְמוֹר הַמְלַוֶּה אֶת הַנֶּסֶךְ, וְהוּא הָיָה רוֹץ וּבָא לָשִׁיר עִמָּהֶם. וְרֹאשׁ הַמַּעֲמָד , הָעוֹמֵד בֶּחָצֵר כִּשְׁלִיחֵי הָעָם הַיְּהוּדִי, הָיָה מַעֲמִיד אֶת הַטְּמֵאִים מִן הַכֹּהֲנִים וְהַמְשׁוֹרְרִים בְּשַׁעַר הַמִּזְרָחִי שֶׁל הֶחָצֵר, כְּדֵי לְהַבְהִיר שֶׁאוֹתָם כֹּהֲנִים לֹא עָשׂוּ אֶת עֲבוֹדַת הַמִּקְדָּשׁ מִפְּנֵי טֻמְאָתָם הָרִיטוּאָלִית.
הֲדַרַן עֲלָךְ אָמַר לָהֶם הַמְמוּנֶּה
א הֵחֵלּוּ עוֹלִים בְּמַעֲלוֹת הָאוּלָם. מִי שֶׁזָּכוּ בְּדִישּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה הָיוּ מַקְדִּימִים לִפְנֵיהֶם. מִי שֶׁזָּכָה בְּדִישּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי – נִכְנַס וְנָטַל אֶת הַטְּנִי, וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא.
משנה: ו:א הכוהן עם המחתה המלאה קטורת והכוהן עם מחתת הזהב המלאה גחלים החלו לעלות את שתים עשרה המעלות של האולם. הכוהנים שזכו בזכויות פינוי האפר מן המזבח הפנימי ופינוי האפר מן המנורה היו מקדימים אותם, כדי להוציא את הכלים שנותרו בהיכל. הכוהן שזכה בזכות פינוי האפר מן המזבח הפנימי נכנס להיכל ונטל את הטנא שהניח שם לאחר שפינה את האפר מן המזבח. וכאשר השלים את משימותיו, השתחווה בפישוט ידיים ורגליים ויצא מן ההיכל.
מִי שֶׁזָּכָה בְּדִישּׁוּן הַמְּנוֹרָה, נִכְנַס וּמָצָא שְׁתֵּי נֵרוֹת מַעֲרָבִיִּים דּוֹלְקִין. מְדַשֵּׁן אֶת הַמִּזְרָחִי, וּמַנִּיחַ אֶת הַמַּעֲרָבִי דּוֹלֵק. שֶׁמִּמֶּנּוּ הָיָה מַדְלִיק אֶת הַמְּנוֹרָה שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. מְצָאוֹ שֶׁכָּבָה, מְדַשְּׁנוֹ וּמַדְלִיקוֹ מִמִּזְבַּח הָעוֹלָה. נָטַל אֶת הַכּוּז מִמַּעֲלָה שְׁנִיָּה, וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא.
הכהן שזכה בזכות הרמת הדשן מן המנורה נכנס להיכל, ואם מצא את שני הנרות המערביים, כלומר המזרחי ביותר וזה שמיד ממערבו, של המנורה דולקים, היה מסיר את הדשן מן הנר המזרחי ביותר ומתקנו מחדש. אבל את הנר שמיד ממערב לנר המזרחי ביותר היה משאיר דולק, שכן ממנו היה מדליק את נרות המנורה אחר הצהריים. אם מצא כי הנר שממערב לנר המזרחי ביותר כבה, היה מסיר את הדשן ומדליקו מן האש שעל מזבח העולה. לאחר מכן נטל את הכד שבו הניח את האפר והפתילות של המנורה מן המדרגה השנייה של האבן שלפני המנורה והשתחווה ויצא מן ההיכל.
ב מִי שֶׁזָּכָה בַּמַּחְתָּה, צָבַר אֶת הַגֶּחָלִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְרִדְדָּן בְּשׁוּלֵי הַמַּחְתָּה, וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא.
משנה ו:ב הכהן שזכה בזכות להביא את מחתת הגחלים המלאה גחלים אל המזבח הפנימי לצורך הקטרת הקטורת, תחילה צבר את הגחלים על המזבח הפנימי ולאחר מכן יישר אותן, ופיזר אותן באופן שווה על המזבח בעזרת תחתית מחתת הגחלים. וכאשר סיים לפזר את הגחלים, השתחווה ויצא מן ההיכל.
ג מִי שֶׁזָּכָה בַּקְּטֹרֶת, הָיָה נוֹטֵל אֶת הַבָּזֵךְ מִתּוֹךְ הַכַּף, וְנוֹתְנוֹ לְאוֹהֲבוֹ אוֹ לִקְרוֹבוֹ. נִתְפַּזֵּר מִמֶּנּוּ לְתוֹכוֹ – נוֹתְנוֹ לוֹ בְּחׇפְנָיו. וּמְלַמְּדִים אוֹתוֹ: הֱוֵי זָהִיר שֶׁמָּא תַּתְחִיל מִפָּנֶיךָ, שֶׁלֹּא תִּכָּוֶה.
משנה ו:ג הכהן שזכה בזכות להקטיר את הקטורת היה נוטל את הכלי הקטן יותר שהכיל את הקטורת מתוך הכף, והיה נותן אותו לכהן שהוא חברו או קרובו, שאותו מינה לסייע לו, ונכנס עמו להיכל. אם הקטורת התפזרה מן הכלי הקטן אל תוך הכף, הכהן המתלווה אליו היה נותן את הקטורת לכהן המקטיר במלוא חופניו. והכהנים המנוסים היו מלמדים את הכהן המקטיר את הקטורת: היזהר, מפני שאם לא תיזהר אתה עלול להתחיל לפזר את הקטורת בצד המזבח שהוא לפניך; אלא התחל לפזר בצדו הרחוק של המזבח, כדי שלא תיכווה מן הקטורת הבוערת בשעה שאתה מפזר אותה.
הִתְחִיל מְרַדְּדָן וְיוֹצֵא. לֹא הָיָה הַמַּקְטִיר מַקְטִיר עַד שֶׁהַמְמוּנֶּה אוֹמֵר לוֹ: הַקְטֵר! וְאִם הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל, הַמְמוּנֶּה אוֹמֵר לוֹ: ״אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל, הַקְטֵר״!
הכהן החל לשטח אותו, מפזר את הקטורת באופן שווה על הגחלים שעל המזבח, וכאשר ההיכל היה מתמלא בעשן הקטורת, היה יוצא מן ההיכל. הכהן השורף את הקטורת לא היה שורף אותה עד אשר הכהן הממונה היה אומר לו: שרוף את הקטורת. ואם היה זה הכהן הגדול ששורף את הקטורת, הממונה היה אומר לו בכבוד: אדוני, הכהן הגדול, שרוף את הקטורת.
פָּרְשׁוּ הָעָם, וְהִקְטִיר וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא.
הדבר נלמד מן הפסוק: "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו" (ויקרא טז:יז), שאין אדם רשאי לעמוד בין האולם ולמזבח החיצון בשעה שהכהן מקטיר את הקטורת. לפיכך, העם, כלומר הכוהנים, יצאו מאותו מקום. והכהן הקטיר את הקטורת על המזבח הפנימי והשתחווה ויצא מן הקודש.
הֲדַרַן עֲלָךְ הֵחֵלּוּ עוֹלִים
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria