אוֹ גַרְגִּיר, אוֹ אֶשְׁכּוֹל – מֵבִיא וְתוֹלֶה בָּהּ. אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק: מַעֲשֶׂה הָיָה, וְנִמְנוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֹּהֲנִים לְפַנּוֹתָהּ.
או ענב, או אשכול ענבים, היה מביא אותו אל המקדש וכהן היה תולה אותו על הגפן. רבי אלעזר, בנו של רבי צדוק, אמר: היה פעם מעשה, ושלוש מאות כהנים גויסו כדי להרים את הגפן כדי להעבירה, מחמת משקלה העצום. תיאור זה הוא גוזמה, שכן אף שהגפן הייתה כבדה ביותר, לא נדרשו שלוש מאות כהנים כדי להרים אותה.
פָּרוֹכֶת – דִּתְנַן רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן הַסְּגָן: פָּרוֹכֶת עׇבְיָהּ טֶפַח, עַל שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם נִימִין נֶאֱרֶגֶת, וְעַל כׇּל נִימָה וְנִימָה עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חוּטִין.
באשר לאמירתו של שמואל שהחכמים הגזימו בנוגע למשקל הפרוכת, הרי זה כפי שלמדנו במשנה (שקלים כא ע"ב) שרבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון הסגן הכהן הגדול: באשר לפרוכת, עובייה הוא טפח אחד. היא ארוגה משבעים ושניים חוטים של אריג, וכל חוט וחוט מאותם שבעים ושניים חוטים עשוי מעשרים וארבעה נימים. הפרוכת עשויה מארבעה חומרים: תכלת, ארגמן, תולעת שני, ושש, וכל חוט מורכב משישה נימים מכל חומר.
אׇרְכָּהּ אַרְבָּעִים אַמָּה, וְרׇחְבָּהּ עֶשְׂרִים אַמָּה. וּמִשְּׁמוֹנִים וּשְׁתַּיִם רִיבּוֹא נַעֲשֵׂית, וּשְׁתַּיִם עוֹשִׂין בְּכׇל שָׁנָה וְשָׁנָה, וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֹּהֲנִים מַטְבִּילִין אוֹתָהּ.
אורכו הוא ארבעים אמה, כנגד גובה פתח ההיכל, ורוחבו הוא עשרים אמה, כנגד רוחב הפתח. והוא נעשה בעלות של שמונים ושניים ריבוא, כלומר 820,000 דינרי זהב,ושניים פרוכות חדשות נעשות בכל שנה ושנה. והפרוכת הייתה כבדה כל כך, שכאשר הטבילו אותה שלוש מאות כוהנים היו מטבילים אותה.
הֵחֵלּוּ מַעֲלִין בַּגְּזִירִין לְסַדֵּר אֶת הַמַּעֲרָכָה [וְכוּ׳]. חוּץ מִשֶּׁל זַיִת וּמִשֶּׁל גֶּפֶן [וְכוּ׳]. הָנֵי מַאי טַעְמָא? רַב פָּפָּא אָמַר: מִשּׁוּם דִּקְטִרִי. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: מִשּׁוּם יִשּׁוּב דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
§ המשנה מלמדת: הכוהנים החלו להעלות בולי עץ אל המזבח כדי לסדר את המערכה של העצים. עץ מכל האילנות כשר למערכה, חוץ מעץ של הזית ושל הגפן. הגמרא שואלת: מה הטעם שעץ מן האילנות הללו אינו כשר למערכה? רב פפא אמר: הדבר הוא משום שיש בהם קשרים עבים בענפיהם, הגורמים לעץ לבעור בצורה גרועה ולהפיק עשן רב. רב אחא בר יעקב אמר: אף על פי שאילנות אלו פסולים למערכה בעיקר מפני שהם בוערים בצורה גרועה, יש טעם נוסף: אין משתמשים בהם מפני שהשימוש בהם היה מכלה את עצי הזית והגפנים, והדבר היה מזיק ליישוב ארץ ישראל.
מֵיתִיבִי: ״עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ״ – עֵצִים הַנִּתּוֹכִים לִהְיוֹת אֵשׁ, וּמַאי נִיהוּ? דּוּקְרֵי שַׁפּוּד דְּלָא קְטִרִי וְאָזְלִי מִקְּטַר מִתּוֹכוֹ!
הגמרא מקשה על הסברו של רב אחא בר יעקב מברייתא: הפסוק קובע לגבי עצי המערכה: "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח, וערכו עצים על האש. וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים, את הראש ואת הפדר, על העצים אשר על האש אשר על המזבח" (ויקרא א:ז–ח). הפסוק מלמד שהמערכה צריכה להיות עשויה מעץ שנשרף כליל, עד שהוא נעשה כמו האש עצמה. ומהו סוג העץ הזה? הכוונה היא לענפים החלקים כמו שיפוד [shipud], שאינם נעשים מסוקסים מבפנים. מכאן ברור שהכשרה העיקרית של העץ היא שאין בו קשרים.
וְכִי כׇּל הָעֵצִים כְּשֵׁרִים לַמַּעֲרָכָה הֵן? כׇּל הָעֵצִים כְּשֵׁרִים, חוּץ מִן זַיִת וְגֶפֶן. אֲבָל בְּאֵלּוּ הָיוּ רְגִילִין: בְּמֻרְבִּיּוֹת שֶׁל תְּאֵנָה, וְשֶׁל אֱגוֹז, וְשֶׁל עֵץ שֶׁמֶן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מוֹסִיף אַף שֶׁל מַיִישׁ, וְשֶׁל אַלּוֹן, וְשֶׁל דֶּקֶל, וְשֶׁל חָרוּב, וְשֶׁל שִׁקְמָה.
הגמרא ממשיכה: והאם עץ מכל העצים כשר למערכה? הברייתא מסבירה: עץ מכל העצים כשר למערכה, חוץ מעץ זית ומעץ הגפן, אבל הכוהנים היו רגילים לסדר את המערכה בעץ מן העצים הללו: בענפים צעירים של התאנה, של האגוז, ושל עץ אורן. רבי אליעזר מוסיף שסוגי העץ הבאים גם אינם כשרים: עץ של הצלצל, של האלון, של הדקל, של החרוב, ושל השקמה.
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם דִּקְטִרִי, בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: דְּמָר סָבַר: אַף עַל גַּב דְּלָא קְטִרִי מִגַּוַּאי, כֵּיוָן דִּקְטִרִי מִבָּרַאי – לָא מַיְיתִינַן. וּמָר סָבַר: כֵּיוָן דְּלָא קְטִרִי מִגַּוַּאי, אַף עַל גַּב דְּמִבָּרַאי קְטִרִי – מַיְיתִינַן.
הגמרא מסבירה את הקושי: מובן, לשיטת מי שאמר שעצי הזית והגפן אינם משמשים מפני שיש בהם קשרים, אפשר להסביר שהתנא הראשון של הברייתא ורבי אליעזר חלוקים בעניין זה: חכם אחד, רבי אליעזר, סבור שאף על פי שעצי האילנות שהוא פוסל למערכה, כגון עץ הצלף והאלון, אינם מסוקסים מבפנים, מאחר שהם מסוקסים מבחוץ, אין מביאים מהם עצים למערכה. וחכם אחד, התנא הראשון, סבור שמאחר שאלה אינם מסוקסים מבפנים, אף על פי שהם מסוקסים מבחוץ, מביאים מהם עצים למערכה.
אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם יִשּׁוּב דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: דֶּקֶל מִי לֵית בֵּיהּ מִשּׁוּם יִשּׁוּב דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל?
אבל לפי מי שאמר שעצי הזית והגפן אינם משמשים מפני שהדבר יזיק ליישוב ארץ ישראל, גם עץ התמר צריך להיות פסול למערכה. וכי אין הוא גם כפוף לשיקול שכריתתו תזיק ליישוב ארץ ישראל? הרי גם הוא אחד מן המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל. אם כן, מדוע התנא הראשון מכשיר את עץ התמר למערכה?
אָמַר לָךְ: וְלִיטַעְמָיךְ: תְּאֵנָה לֵית בָּהּ מִשּׁוּם יִשּׁוּב דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל?! אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר? בִּתְאֵנָה דְּלָא עֲבִדָא פֵּירָא, דֶּקֶל נָמֵי – בִּדְלָא עָבֵיד פֵּירָא.
הגמרא מסבירה שרב אחא בר יעקב היה יכול לומר לך: אין צורך לצטט את הברייתא כדי להעלות קושי זה, שכן המשנה עצמה קובעת שעץ התאנה הוא מקור מועדף לעצי הסקה. ולפי שיטתך, האם אין עץ התאנה כפוף לשיקול שכריתתו תפגע ביישוב ארץ ישראל? הוא גם אחד מן המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל. אלא, מה יש לך לומר? יש לומר שהמשנה מתייחסת לתאנה שאינה עושה פירות. ולגבי עץ הדקל גם כן, הברייתא מתייחסת לזן שאינו עושה פירות.
וּמִי אִיכָּא תְּאֵנָה דְּלָא עָבְדָא פֵּירָא? אִין, כִּדְרַחֲבָה. דְּאָמַר רַחֲבָה: מַיְיתִי תְּאֵינֵי חִיוָּרָתָא,
הגמרא שואלת: אבל האם יש עץ תאנה שאינו נושא פרי? הגמרא משיבה: כן, יש עצי תאנה שאינם נושאים פרי, וזה בהתאם לאמרה של רחבא בנוגע לשיטה לגידול עצי תאנה, כפי שרחבא אמר: המגדלים מביאים שתילים של תאנים לבנות, שהן זן נחות,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria