לֹא נִתְעַצֵּל הַכֹּהֵן מִלְּהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן.
הכהן שהוטל עליו להסיר את האפר מן הערימה המעגלית מעולם לא התרשל בהסרת האפר.
הֵחֵלּוּ מַעֲלִין בַּגְּזִירִין לְסַדֵּר אֶת הַמַּעֲרָכָה. וְכִי כׇּל הָעֵצִים כְּשֵׁרִין לַמַּעֲרָכָה הֵן? כׇּל הָעֵצִים כְּשֵׁרִין לַמַּעֲרָכָה חוּץ מִשֶּׁל גֶּפֶן וְשֶׁל זַיִת. אֲבָל בְּאֵלּוּ הָיוּ רְגִילִין: בְּמֻרְבִּיּוֹת שֶׁל תְּאֵנָה, שֶׁל אֱגוֹז, וְשֶׁל עֵץ שֶׁמֶן.
לאחר שהאפר פונה אל אמצע המזבח, הכוהנים החלו להעלות בולי עץ על המזבח כדי לסדר את המערכה של העצים שעליה היו שורפים את הקרבנות. התנא שואל: והאם עץ מכל העצים כשר למערכה? התנא משיב: עץ מכל העצים כשר למערכה, חוץ מעץ הגפן ומן הזית, אבל הכוהנים היו רגילים לסדר את המערכה בעצים הללו: בענפים צעירים של התאנה, של האגוז, ושל עץ אורן.
סִידֵּר אֶת הַמַּעֲרָכָה גְּדוֹלָה מִזְרָחָה, וַחֲזִיתָהּ מִזְרָחָה. וְרָאשֵׁי גְזִירִין הַפְּנִימִים הָיוּ נוֹגְעִין בַּתַּפּוּחַ. וְרֶיוַח הָיָה בֵּין הַגְּזִירִים, שֶׁהָיוּ מַצִּיתִים אֶת הָאֲלִיתָא מִשָּׁם.
הכהן שהסיר את האפר אז סידר את המערכה הגדולה של עצים שעליה נשרפים הקרבן התמיד וחלקי הקרבנות האחרים. היא סודרה בצד המזרחי של המזבח, ופִּתְחָהּ היה בצד המזרחי של המזבח, וקצהם הפנימי של הבולים היה נוגע בתפוח של האפר. והיה רווח בין הבולים, שבו הכהנים הניחו זרדים, שממנו היו מציתים את ההבערה [ha’alita] משם, כדי שהאש תתפשט אל הבולים.
בֵּרְרוּ מִשָּׁם עֲצֵי תְאֵנָה יָפִים, סִידֵּר אֶת הַמַּעֲרָכָה שְׁנִיָּה לִקְטוֹרֶת כְּנֶגֶד מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית, מָשׁוּךְ מִן הַקֶּרֶן כְּלַפֵּי צָפוֹן אַרְבַּע אַמּוֹת.
הכוהנים בחרו מתוך בולי העץ שהיו שם משובחים בולי עץ מעצי תאנה, שכן כאשר סוג עץ זה היה נשרף, הוא היה נעשה לגחלים ולא לאפר. הכוהן שהסיר את האפר אז סידר את המערכה השנייה של העצים, שממנה נלקחו הגחלים אל מזבח הזהב שבהיכל לשם שריפת הקטורת. המערכה השנייה סודרה ליד הפינה הדרום-מערבית של המזבח והייתה מרוחקת מן הפינה לכיוון הצפון של המזבח במרחק של ארבע אמות.
בְּעוֹמֶד חָמֵשׁ סְאִין גֶּחָלִים. וּבְשַׁבָּת – בְּעוֹמֶד שְׁמוֹנֶה סְאִין גֶּחָלִים. שֶׁשָּׁם הָיוּ נוֹתְנִים שְׁנֵי בְּזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים. הָאֵבָרִים וְהַפְּדָרִים שֶׁלֹּא (הָיוּ) נִתְעַכְּלוּ מִבָּעֶרֶב, מַחֲזִירִין אוֹתָן לַמַּעֲרָכָה, וְהִצִּיתוּ שְׁתֵּי מַעֲרָכוֹת בָּאֵשׁ. יָרְדוּ וּבָאוּ לָהֶם לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית.
הסידור השני הורכב מכמות עץ המוערכת להפיק חמש סאה של גחלים. ובשבת, הוא הורכב מכמות עץ המוערכת להפיק שמונה סאה של גחלים, שכן שם הכוהנים היו מניחים את שתי קערות הלבונה אשר ליוו את לחם הפנים ונשרפו על המזבח בשבת. באשר לאיברים והחלבים שלא נתעכלו במשך הזמן מן הערב הקודם, הכוהנים היו מחזירים אותם אל הסידור הגדול כדי להישרף. והכוהנים הדליקו את שני הסידורים הללו באש וירדו מן המזבח. והם לאחר מכן באו אל לשכת הגזית, שם היו עורכים את הפיס השני כדי לקבוע מי יבצע את הטקסים הבאים.
גְּמָ׳ אָמַר רָבָא: גּוּזְמָא. הִשְׁקוּ אֶת הַתָּמִיד בְּכוֹס שֶׁל זָהָב, אָמַר רָבָא: גּוּזְמָא.
גמרא: המשנה מלמדת שלפעמים היו עד שלוש מאות כור של אפר על התפוח העגול שבאמצע המזבח. רבא אמר: זו הגזמה. המשנה מתכוונת רק לומר שהתפוח הכיל כמות גדולה של אפר, ולא שהגיע בפועל לשיעור זה. וכן המשנה אומרת (ל ע"א) שלפני שחיטת קרבן התמיד הכוהנים השקו את הכבש שנבחר לקרבן התמיד מים בכוס של זהב, כדי שיהיה קל יותר להפשיטו לאחר שחיטתו. לגבי משנה זו, רבא אמר: זו הגזמה, שכן הכוהנים לא היו משקים את הבהמה מכלי זהב ממש.
אָמַר רַבִּי אַמֵּי: דִּבְּרָה תּוֹרָה לְשׁוֹן הֲבַאי, דִּבְּרוּ נְבִיאִים לְשׁוֹן הֲבַאי, דִּבְּרוּ חֲכָמִים לְשׁוֹן הֲבַאי.
בהקשר זה, רבי אמי אומר: במקרים מסוימים, התורה דיברה בלשון גוזמה [הוואי], הנביאים דיברו בלשון גוזמה, והחכמים דיברו בלשון גוזמה.
דִּבְּרָה תּוֹרָה לְשׁוֹן הֲבַאי – דִּכְתִיב: ״עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם״, בַּשָּׁמַיִם סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא גּוּזְמָא.
הגמרא מביאה דוגמאות לאמירה זו: התורה דיברה בלשון גוזמה, כפי שנאמר: "שמע ישראל, אתם עוברים היום את הירדן, לבוא לרשת גויים גדולים ועצומים ממך, ערים גדולות ובצורות בשמים" (דברים ט:א). וכי עולה על דעתך לומר שהערים היו מבוצרות ממש עד השמים? אלא, זו גוזמה.
דִּבְּרוּ חֲכָמִים לְשׁוֹן הֲבַאי – הָא דַּאֲמַרַן: תַּפּוּחַ, וְהִשְׁקוּ אֶת הַתָּמִיד בְּכוֹס שֶׁל זָהָב.
כמו כן, החכמים דיברו בלשון גוזמה, כמו בדוגמה זו שאמרנו בנוגע לגל האפר העגול, ובתיאור: הכוהנים השקו את הכבש שנבחר לקורבן התמיד מים בכוס של זהב.
דִּבְּרוּ נְבִיאִים לְשׁוֹן הֲבַאי – דִּכְתִיב: ״(וְכׇל עַם הָאָרֶץ) מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים וְגוֹ׳ וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ לְקוֹלָם״.
הנביאים דיברו בלשון גוזמא, כפי שכתוב לגבי הכתרת המלך שלמה: "וְכָל עַם הָאָרֶץ עֹלִים אַחֲרָיו, וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים, וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה, וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם" (מלכים א׳ א:מ׳). משמעות הפסוק היא רק שהקול היה גדול מאוד, ולא שהוא אכן גרם לארץ להיבקע.
אָמַר רַבִּי יַנַּאי בַּר נַחְמָנִי, אָמַר שְׁמוּאֵל: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת דִּבְּרוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הֲבַאי, וְאֵלּוּ הֵן: תַּפּוּחַ, גֶּפֶן, וּפָרֹכֶת.
רבי ינאי בר נחמני אומר ששמואל אומר: בשלושה מקרים דיברו חכמים בלשון גוזמה, ואלו הם המקרים: בנוגע לתפוח העגול של האפר שעל המזבח, בנוגע לגפן, ובנוגע לפרוכת שהפרידה בין ההיכל לבין קודש הקודשים, כפי שיוסבר להלן.
לְאַפּוֹקֵי מִדְּרָבָא, דִּתְנַן: הִשְׁקוּ אֶת הַתָּמִיד בְּכוֹס שֶׁל זָהָב, וְאָמַר רָבָא: גּוּזְמָא, קָא מַשְׁמַע לַן: הָנֵי – אִין, הָתָם – לָא. אֵין עֲנִיּוּת בִּמְקוֹם עֲשִׁירוּת.
הגמרא מציינת שאמירתו של שמואל באה למעט את דעתו של רבא, כפי שלמדנו במשנה: הכוהנים השקו את הכבש שנבחר לקורבן התמיד מים בכוס של זהב, ורבא אמר: זו גוזמה. שמואל מלמד אותנו שבשלושת המקרים הללו, אכן, החכמים השתמשו בלשון גוזמה, אבל שם, במקרה של כוס הזהב, אין זו גוזמה, שכן אפילו הכוס שממנה השקו את הכבש הייתה עשויה באמת מזהב. זאת משום שאין עניות במקום עשירות, כלומר, המקדש הוא מקום של עושר, שבו יש לנהוג בדרך מפוארת.
תַּפּוּחַ – הָא דַּאֲמַרַן. גֶּפֶן – דְּתַנְיָא: גֶּפֶן זָהָב הָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל פֶּתַח הַהֵיכָל, וּמוּדְלָה עַל גַּבֵּי כְּלוֹנְסוֹת, וְכׇל מִי שֶׁמִּתְנַדֵּב עָלֶה
הגמרא מפרטת את שלושת המקרים שלגביהם שמואל קובע שהחכמים השתמשו בלשון גוזמה: המקרה של הגל העגול של האפר הוא זה שאמרנו לעיל. המקרה של הגפן הוא כפי ששנינו במשנה (מידות ג:ח): גפן של זהב עמדה על פתח ההיכל, והייתה תלויה על גבי כלונסות. וכל מי שהיה מתנדב עלה של זהב לנוי,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria