וְלֹא הָיוּ שׁוֹמְעִין אֶת קוֹלוֹ, עַד שֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הָעֵץ שֶׁעָשָׂה בֶּן קָטִין מוּכְנִי לַכִּיּוֹר. וְהֵן אוֹמְרִים: הִגִּיעַ עֵת! קִידֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו מִן הַכִּיּוֹר, נָטַל מַחְתַּת הַכֶּסֶף וְעָלָה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ.
ולא יכלו לשמוע את קול צעדיו. לכן לא היו מודעים להתקדמותו עד ששמעו את קול העץ שבן קטין יצר לכדי מנגנון [מוכני] של גלגלות ששימש כדי להוריד את הכיור אל מים זורמים בלילה, כדי שמימיו לא ייפסלו בלינה. כאשר הכוהנים שמעו את קול הגלגלות המעלות את הכיור מן המים, אמרו זה לזה: הגיע הזמן לקידוש ידיים ורגליים. הכוהן קידש את ידיו ואת רגליו במים מן הכיור לאחר שהעלה אותו. הוא אחר כך לקח את מחתת הכסף מן הפינה שבין הכבש למזבח, ועלה לראש המזבח.
פִּינָּה אֶת הַגֶּחָלִים הֵילָךְ, חוֹתֶה אֶת הַמְאוּכָּלוֹת הַפְּנִימִיּוֹת. יָרַד הִגִּיעַ לָרִצְפָּה, הָפַךְ פָּנָיו לַצָּפוֹן, הוֹלֵךְ בְּמִזְרָחוֹ שֶׁל כֶּבֶשׁ כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת. צָבַר אֶת הַגֶּחָלִים עַל גַּבֵּי הָרִצְפָּה רָחוֹק מִן הַכֶּבֶשׁ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, מָקוֹם שֶׁנּוֹתְנִים מוּרְאַת הָעוֹף, וְדִישּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, וְדִישּׁוּן הַמְּנוֹרָה.
הכהן פינה את השכבה העליונה של הגחלים לצד זה ולצד זה, וגרף אל תוך מחתת הגחלים את הגחלים הפנימיות שנשרפו כליל. לאחר מכן ירד בכבש. כאשר הגיע לרצפה, בדרום־מזרח של עזרת המקדש, הפנה את פניו לצפון. הוא היה הולך לאורך הצד המזרחי של הכבש לעבר צדו הדרומי של המזבח, והלך מרחק של כעשר אמות מתחתית הכבש, שהייתה במרחק עשרים אמה מן המזבח. הוא אז ערם את הגחלים על הרצפה במקום המרוחק שלושה טפחים מן הכבש, במקום שבו היו הכוהנים מניחים את מיצוי העוף של קרבן העולה, את האפר שהוסר מן המזבח הפנימי, הזהב ואת האפר שהוסר מן המנורה.
גְּמָ׳ וּמִי הֲווֹ אַכְסַדְרָאוֹת בָּעֲזָרָה? וְהָא תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁאֵין עוֹשִׂין אַכְסַדְרָאוֹת בָּעֲזָרָה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה׳ אֱלֹהֶיךָ״,
גמרא: המשנה מלמדת שהכוהנים היו הולכים לאורך האכסדרה המקיפה את חצר המקדש. מאחר שאכסדראות היו עשויות בדרך כלל מעץ, הגמרא שואלת: וכי היו אכסדראות בעזרה? והלא שנינו בברייתא שרבי אליעזר בן יעקב אומר: מנין נלמד שאין בונים אכסדראות של עץ בעזרת המקדש? הפסוק אומר: "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלוהיך" (דברים טז:כא).
הָכִי קָאָמַר: ״לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה״, ״לֹא תִטַּע לְךָ כׇּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה׳ אֱלֹהֶיךָ״! אָמַר רַב חִסְדָּא: בְּאַכְסַדְרָאוֹת שֶׁל בִּנְיָן.
הגמרא מסבירה כי זהו מה שהפסוק אומר: לא תטע לך אשרה, כלומר, עץ המשמש כחלק מפולחני עבודה זרה. יתר על כן, לא תטע ולא תציב בדרך אחרת לך כל עץ או עץ מעובד אצל מזבח ה' אלוהיך. רב חסדא אומר: המשנה מתייחסת לאכסדראות העשויות מחומרי בנייה, כלומר, מאבן, ואילו האיסור להעמיד אכסדראות בעזרת המקדש חל רק על אכסדראות של עץ.
הָיוּ בּוֹדְקִין וְהוֹלְכִין כּוּ׳. לְמֵימְרָא דַּחֲבִיתִּין הֲווֹ קְדִימִי?
§ המשנה מלמדת: שתי הקבוצות היו ממשיכות לבדוק את הכלים עד שהגיעו למקום שבו הייתה לשכת עושה חביתי כהן גדול. לאחר מכן היו מעמידים את עושה החביתין להכין את מנחת החביתין. הגמרא שואלת: האם יש לומר מכאן שמנחת החביתין הייתה קרבה לפני שאר עבודות המקדש?
וְהַתַּנְיָא: מִנַּיִן שֶׁאֵין דָּבָר קוֹדֵם לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה״, וְאָמַר רַבָּה: ״הָעֹלָה״, עוֹלָה רִאשׁוֹנָה! אָמַר רַב יְהוּדָה: לְהָחֵם חַמִּין לִרְבִיכָה.
אבל האם לא שנינו בברייתא: מניין נלמד שאין דבר שמקריבים על המזבח לפני תמיד של שחר? הכתוב אומר: "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה, וביער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר, וערך עליה העולה והקטיר עליה חלבי השלמים" (ויקרא ו:ה). ורבה אומר שהלשון: העולה, בה"א הידיעה, מלמדת שהעולה חשובה והיא הקרבן הראשון שמקריבים בכל יום. רב יהודה אומר: מנחת החביתין לא הוקטרה על המזבח באותה שעה מוקדמת. אלא היה צורך להעמיד את מכיני מנחת החביתין לחמם מים חמים לצורך הכנת החלוטה של החביתין.
הֲדַרַן עֲלָךְ בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת
מַתְנִי׳ רָאוּהוּ אֶחָיו שֶׁיָּרַד, וְהֵם רָצִים וּבָאִים. מִהֲרוּ וְקִדְּשׁוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם מִן הַכִּיּוֹר, נָטְלוּ אֶת הַמַּגְרֵפוֹת וְאֶת הַצִּינּוֹרוֹת וְעָלוּ לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ.
משנה: המשנה הקודמת תיארה את ביצוע תרומת הדשן על ידי הכהן שנבחר לבצע משימה זו. משנה זו ממשיכה: אחיו של הכהן שתרם את הדשן, כלומר שאר בני בית האב, ראו שהוא ירד מן המזבח עם המחתה, והם היו רצים ובאים אל הכיור. הם מיהרו וקידשו את ידיהם ואת רגליהם מן המים שבכיור, ולאחר מכן נטלו את היעים ואת המזלגות ועלו עמהם לראש המזבח. היעים נועדו לגרוף את האפר אל מרכז המזבח, ואילו המזלגות נדרשו להסיר מן המזבח את האיברים שלא נתעכלו.
הָאֵבָרִים וְהַפְּדָרִים שֶׁלֹּא נִתְעַכְּלוּ מִבָּעֶרֶב – סוֹלְקִין אוֹתָן עַל צִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, אִם אֵין צְדָדִים מַחְזִיקִין – סוֹדְרִים אוֹתָם בַּסּוֹבֵב עַל הַכֶּבֶשׁ.
באשר לאיברים של עולות והחלבים של קורבנות אחרים שלא נתעכלו ונשרפו לאפר במשך הזמן מן הערב הקודם, הכוהנים היו מסלקים אותם לצדדי המזבח. אם האיברים והחלבים שנותרו היו מרובים כל כך עד שצדי המזבח לא יכלו להכיל אותם, הכוהנים היו מסדרים אותם על הכבש, כנגד הסובב של המזבח.
הֵחֵלּוּ מַעֲלִין בָּאֵפֶר עַל גַּב תַּפּוּחַ. תַּפּוּחַ הָיָה בְּאֶמְצַע הַמִּזְבֵּחַ, פְּעָמִים שֶׁהָיוּ עָלָיו כִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת כּוֹר. וּבָרְגָלִים לֹא הָיוּ מְדַשְּׁנִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹי לַמִּזְבֵּחַ. וּמִיָּמָיו
אז הכוהנים החלו להעלות את האפר אל התפוח שעליו היה האפר צבור. התפוח היה באמצע המזבח. לפעמים היה עליו עד שלוש מאות כור של אפר . כאשר ערמת האפר נעשתה גדולה מדי, היו הכוהנים מפנים את האפר ושופכים אותו מחוץ לעיר. אבל בימי המועדים לא היו מפנים את האפר מן המזבח, מפני שהאפר נחשב לקישוט למזבח, שכן היה סימן למספר הרב של הקרבנות שהוקרבו עליו. בכל ימי המזבח, אפילו כאשר היה עליו שפע של אפר,