אַנְתְּ צְבֵית לְ[אַ]חְרוֹבֵי בֵּיתָא — יְדָךְ אַשְׁלֵימְתְּ לֵיהּ.
אתה רוצה להחריב את בית המקדש; נתתי לך את ידי. כאילו אמר פסל אחד לחברו: אתה מבקש להחריב את בית המקדש בכך שאתה גורם לישראל להתפלל אליך; אף אני נותן לך יד כדי לסייע לך.
בְּתִשְׁעָה בְּאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, מְנָלַן — דִּכְתִיב: ״וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן״. וְאָמַר מָר: שָׁנָה רִאשׁוֹנָה עָשָׂה מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן, שְׁנִיָּה הֵקִים מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן, וְשָׁלַח מְרַגְּלִים. וּכְתִיב: ״וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכָּן הָעֵדֻת״.
§ המשנה לימדה: בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ ישראל. הגמרא שואלת: מנין לנו דבר זה? שנאמר: "ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן" (שמות מ:יז). ואמר מר: בשנה הראשונה לאחר היציאה ממצרים, משה בנה את המשכן. בתחילת השנה השנייה, משה הקים את המשכן ושלח את המרגלים. וכתיב: "ויהי בשנה השנית בחודש השני בעשרים בחודש נעלה הענן מעל משכן העדות" (במדבר י:יא).
וּכְתִיב: ״וַיִּסְעוּ מֵהַר ה׳ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים״. אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם סָרוּ מֵאַחֲרֵי ה׳. וּכְתִיב: ״וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״עַד חֹדֶשׁ יָמִים וְגוֹ׳״ — דְּהָווּ לְהוּ עֶשְׂרִין וְתַרְתֵּין בְּסִיוָן,
והרי עוד נכתב: "ויסעו מהר יהוה דרך שלשת ימים" (במדבר י:לג). רבי חמא בר חנינא אמר: באותו ממש יום, סרו מאת ה' בכך שהפגינו את חרדתם לעזוב את הר סיני. והרי נכתב: "והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו: מי יאכילנו בשר" (במדבר יא:ד). והרי נכתב שהיהודים אכלו את הבשר "חדש ימים" (במדבר יא:כ). אם מוסיפים לעשרים הימים הראשונים עוד מהלך של שלושה ימים, הרי אלו עשרים ושלושה ימים. לפיכך, החודש שלאחר מכן, של עשרים ותשעה ימי אכילת בשר, הסתיים בכ"ב בסיוון.
וּכְתִיב: ״וַתִּסָּגֵר מִרְיָם שִׁבְעַת יָמִים״ — דְּהָווּ לְהוּ עֶשְׂרִין וְתִשְׁעָה בְּסִיוָן, וּכְתִיב: ״שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים״,
לאחר מכן נסעו היהודים לחצרות, שם מרים לקתה בצרעת, וכך כתוב: "ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים, והעם לא נסע עד האסף מרים" (במדבר יב:טו). בכלל שבעת הימים הללו, הם נשארו בחצרות עד העשרים ותשעה בסיוון לפני שנסעו הלאה לפארן, וכך כתוב מיד לאחר מכן: "שלח לך אנשים, ויתורו את ארץ כנען" (במדבר יג:ב).
וְתַנְיָא: בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בְּסִיוָן שָׁלַח מֹשֶׁה מְרַגְּלִים, וּכְתִיב: ״וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם״. הָנֵי אַרְבָּעִים יוֹם נְכֵי חַד הָווּ!
וְחישוב זה נלמד בברייתא: בעשרים ותשעה בסיוון, משה שלח את המרגלים. וכתוב: "וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום" (במדבר יג:כה), ומשמעות הדבר היא שהם חזרו בתשעה באב. הגמרא שואלת: הרי אלו ארבעים יום פחות אחד. הימים הנותרים של חודש סיוון, כל חודש תמוז, ושמונה ימים של אב מצטרפים לסך של שלושים ותשעה ימים, ולא ארבעים.
אָמַר אַבָּיֵי: תַּמּוּז דְּהַהִיא שַׁתָּא מַלּוֹיֵי מַלְּיוּהּ, דִּכְתִיב: ״קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי״.
אביי אמר: חודש תמוז של אותה שנה היה חודש מלא בן שלושים יום. בהתאם לכך, יש בדיוק ארבעים יום עד תשעה באב. וזה נרמז בפסוק הבא, כפי שנאמר: "קרא עלי מועד לשבור בחורי" (איכה א:טו). הדבר מצביע על כך שנוסף מועד קבוע נוסף, כלומר ראש חודש, כדי שהפורענות הזאת תחול דווקא בתשעה באב.
וּכְתִיב: ״וַתִּשָּׂא כׇּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא״, אָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹתוֹ לַיְלָה לֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם — וַאֲנִי קוֹבֵעַ לָכֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת.
ועוד כתוב: "ותישא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר י״ד:א׳). אמר רבה שאמר רבי יוחנן: אותו לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכייה של חינם באותו לילה, ואני לכן אקבע לכם בכייה אמיתית שעליה תהיה בכייה בדורות הבאים.
חָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה, דִּכְתִיב: ״וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה׳ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עָמַד לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּבֶל בִּירוּשָׁלִָם וְגוֹ׳״.
§ המשנה הוסיפה ולימדה כי בתשעה באב נחרב בית המקדש בפעם הראשונה. הגמרא מסבירה שזהו כפי שנאמר: "ובחודש החמישי בשבעה לחודש, היא שנת תשע עשרה למלך נבוכדנאצר מלך בבל, בא נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל ירושלים. וישרף את בית ה'" (מלכים ב' כ"ה:ח–ט). וכן גם נאמר: "ובחודש החמישי בעשור לחודש, היא שנת תשע עשרה למלך נבוכדראצר מלך בבל, בא נבוזראדן רב טבחים העומד לפני מלך בבל ירושלים. וישרף את בית ה'" (ירמיהו נ"ב:יב–יג).
וְתַנְיָא: אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר בְּשִׁבְעָה, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״בֶּעָשׂוֹר״. וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר בֶּעָשׂוֹר, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״בְּשִׁבְעָה״, הָא כֵּיצַד? בְּשִׁבְעָה נִכְנְסוּ נׇכְרִים לַהֵיכָל, וְאָכְלוּ וְקִלְקְלוּ בּוֹ שְׁבִיעִי שְׁמִינִי.
ונלמד בברייתא: אי אפשר לומר שבית המקדש נשרף בשביעי באב, שהרי כבר נאמר, בירמיהו, שהוא חרב בעשירי. וגם אי אפשר לומר שבית המקדש נשרף בעשירי באב, שהרי כבר נאמר שהוא חרב בשביעי, במלכים ב' כ"ה:ח–ט. כיצד; מה אירע למעשה? בשביעי באב, נכנסו גויים להיכל, ובשביעי ובשמיני אכלו שם וחיללו אותו, במעשי זנות.
וּתְשִׁיעִי סָמוּךְ לַחֲשֵׁיכָה הֵצִיתוּ בּוֹ אֶת הָאוּר, וְהָיָה דּוֹלֵק וְהוֹלֵךְ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב״. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִלְמָלֵי הָיִיתִי בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר לֹא קְבַעְתִּיו אֶלָּא בָּעֲשִׂירִי, מִפְּנֵי שֶׁרוּבּוֹ שֶׁל הֵיכָל בּוֹ נִשְׂרַף. וְרַבָּנַן — אַתְחַלְתָּא דְפוּרְעֲנוּתָא עֲדִיפָא.
ועל בתשיעי, סמוך לחשכה, הציתו בו את האש, והוא המשיך לבעור כל היום כולו, כפי שנאמר: "אוי נא לנו, כי פנה היום, כי ינטו צללי ערב" (ירמיהו ו:ד). פסוק זה מתפרש כנבואה על הערב שבו נשרף בית המקדש. וזהו מה שאליו התכוון רבי יוחנן כאשר אמר: אילו הייתי חי באותו דור, הייתי קובע את הצום רק בעשירי באב מפני שרוב ההיכל נשרף באותו יום. וחכמים, שקבעו את הצום בתשיעי, כיצד הם משיבים על הערה זו? הם סבורים שעדיף לציין את תחילת הפורענות.
וּבַשְּׁנִיָּה מְנָלַן, דְּתַנְיָא: מְגַלְגְּלִין זְכוּת לְיוֹם זַכַּאי, וְחוֹבָה לְיוֹם חַיָּיב.
וגם המשנה לימדה עוד כי בית המקדש חרב בפעם השנייה אף הוא בתשעה באב. הגמרא שואלת: מניין לנו שבית המקדש השני חרב בתאריך זה? שנויה בברייתא: דבר של זכות מתגלגל ביום זכאי, ודבר של פורענות מתגלגל ביום חייב, כגון תשעה באב, שבו כבר אירעו כמה אסונות.
אָמְרוּ: כְּשֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָּרִאשׁוֹנָה, אוֹתוֹ הַיּוֹם תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה, וּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הָיָה, וּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית הָיְתָה, וּמִשְׁמַרְתָּהּ שֶׁל יְהוֹיָרִיב הָיְתָה. וְהַלְּוִיִּם הָיוּ אוֹמְרִים שִׁירָה, וְעוֹמְדִין עַל דּוּכָנָם. וּמָה שִׁירָה הָיוּ אוֹמְרִים? ״וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם״, וְלֹא הִסְפִּיקוּ לוֹמַר ״יַצְמִיתֵם ה׳ אֱלֹהֵינוּ״, עַד שֶׁבָּאוּ נׇכְרִים וּכְבָשׁוּם. וְכֵן בַּשְּׁנִיָּה.
אמרו חכמים : כאשר בית המקדש חרב בפעם הראשונה, אותו היום היה תשעה באב; וזה היה במוצאי שבת; וזו הייתה השנה שלאחר שנת שמיטה; וזה היה בשבוע של משמרת הכהונה של יהויריב; והלוויים היו שרים את השיר ועומדים על דוכנם. ואיזה שיר היו שרים? הם היו שרים את הפסוק: "וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם" (תהילים צד:כג). ולא הספיקו לומר את סוף הפסוק: "יַצְמִיתֵם ה' אֱלֹהֵינוּ," עד שבאו גויים וכבשום. וכן, כך אירע גם כאשר בית המקדש השני חרב.
נִלְכְּדָה בֵּיתֵּר — גְּמָרָא.
המשנה מלמדת כי ביתר נכבשה בתשעה באב. הגמרא מסבירה שדבר זה ידוע על פי המסורת.
נֶחֶרְשָׁה הָעִיר — תַּנְיָא: כְּשֶׁחָרַשׁ טוֹרָנוּסְרוּפוּס הָרָשָׁע אֶת הַהֵיכָל, נִגְזְרָה גְּזֵרָה עַל רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַהֲרִיגָה. בָּא אוֹתוֹ הֶגְמוֹן וְעָמַד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְאָמַר: בַּעַל הַחוֹטֶם מִתְבַּקֵּשׁ, בַּעַל הַחוֹטֶם מִתְבַּקֵּשׁ. שָׁמַע רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אֲזַל טְשָׁא מִינַּיְיהוּ.
§ המשנה לימדה שבתשעה באב העיר ירושלים נחרשה. שנויה בברייתא: כאשר טורנוסרופוס הרשע חרש את המקדש, נגזרה גזירה על רבן גמליאל להוצאה להורג. בא שר רומי אחד ועמד בבית המדרש ואמר בחשאי: האיש בעל האף מבוקש; האיש בעל האף מבוקש. זה היה רמז שרבן גמליאל, שהיה בולט בדורו כאף הבולט מן הפנים, מבוקש על ידי השלטון. רבן גמליאל שמע והלך להסתתר.
אֲזַל לְגַבֵּיהּ בְּצִנְעָא אֲמַר לֵיהּ: אִי מַצֵּילְנָא לָךְ מַיְיתֵית לִי לְעָלְמָא דְּאָתֵי? אֲמַר לֵיהּ: הֵן. אָמַר לֵיהּ: אִשְׁתְּבַע לִי. אִשְׁתְּבַע לֵיהּ. סְלֵיק לְאִיגָּרָא נָפֵיל וּמִית. וּגְמִירִי, דְּכִי גָּזְרִי גְּזֵירְתָּא וּמִית חַד מִינַּיְיהוּ מְבַטְּלִי לִגְזֵרְתַּיְיהוּ. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אוֹתוֹ הֶגְמוֹן מְזוּמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
קצין רומי ניגש אליו בסתר, ואמר לו: אם אציל אותך מן המוות, האם תכניסני לעולם הבא? רבן גמליאל אמר לו: כן. הקצין אמר לרבן גמליאל: הישבע לי. נשבע לו. הקצין עלה לגג, נפל, ומת. ולרומאים הייתה מסורת שכאשר היו גוזרים גזירה ואחד מיועציהם מת, היו מבטלים את הגזירה. הקרבתו של הקצין הצילה את חייו של רבן גמליאל. יצאה בת קול ואמרה: אותו קצין מזומן לחיי העולם הבא.
תָּנוּ רַבָּנַן: מִשֶּׁחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה, נִתְקַבְּצוּ כִּיתּוֹת כִּיתּוֹת שֶׁל פִּרְחֵי כְּהוּנָּה וּמַפְתְּחוֹת הַהֵיכָל בְּיָדָן, וְעָלוּ לְגַג הַהֵיכָל, וְאָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! הוֹאִיל וְלָא זָכִינוּ לִהְיוֹת גִּזְבָּרִין נֶאֱמָנִים — יִהְיוּ מַפְתְּחוֹת מְסוּרוֹת לָךְ. וּזְרָקוּם כְּלַפֵּי מַעְלָה. וְיָצְתָה כְּעֵין פִּיסַּת יָד וְקִיבְּלָתַן מֵהֶם. וְהֵם קָפְצוּ וְנָפְלוּ לְתוֹךְ הָאוּר.
החכמים לימדו: כאשר בית המקדש חרב בפעם הראשונה, קבוצות רבות של כוהנים צעירים התקבצו יחד ומפתחות המקדש בידיהם. והם עלו לגג ההיכל ואמרו לפני אלוהים: ריבון היקום, מאחר שלא זכינו להיות גזברים נאמנים, ובית המקדש נחרב, יהיו מפתחות המקדש מסורים לך. והם השליכו אותם כלפי מעלה, וכעין כף יד הופיעה וקיבלה את המפתחות מהם. והכוהנים הצעירים קפצו מן הגג ונפלו אל האש של בית המקדש הבוער.
וַעֲלֵיהֶן קוֹנֵן יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא: ״מַשָּׂא גֵּיא חִזָּיוֹן מַה לָּךְ אֵפוֹא כִּי עָלִית כֻּלָּךְ לַגַּגּוֹת. תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה עִיר הוֹמִיָּה קִרְיָה עַלִּיזָה חֲלָלַיִךְ לֹא חַלְלֵי חֶרֶב וְלֹא מֵתֵי מִלְחָמָה״. אַף בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נֶאֱמַר: ״מְקַרְקַר קִר וְשׁוֹעַ אֶל הָהָר״.
והנביא ישעיהו קונן עליהם: "משא גיא חזיון. מה לך אפוא כי עלית כולך לגגות? את שהיית מלאה המיה, עיר הומיה, קריה עליזה, חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה" (ישעיהו כב:א–ב). דבר זה מתייחס לכוהנים הצעירים שמתו כאשר השליכו את עצמם מן הגג אל תוך האש. ואפילו לגבי הקדוש ברוך הוא נאמר: "כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה לאדני ה' צבאות בגיא חזיון; מקיר שוע ואל ההר" (ישעיהו כב:ה). פסוק זה מציין שאפילו אלוהים זועק על חורבן המקדש.
מִשֶּׁנִּכְנַס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה וְכוּ׳. אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כְּשֵׁם שֶׁמִּשֶּׁנִּכְנַס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה — כָּךְ מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר מַרְבִּין בְּשִׂמְחָה.
§ המשנה מלמדת כי משנכנס חודש אב, ממעטים במעשי שמחה. רב יהודה, בנו של רב שמואל בר שילת, אמר בשם רב: כשם שמשנכנס אב ממעטים בשמחה, כך גם כשנכנס חודש אדר, מרבים בשמחה.