אִי מָה מְשָׁרֵת — בַּעַל מוּם לָא, אַף כֹּהֵן מְבָרֵךְ — בַּעַל מוּם לָא! הָא אִיתַּקַּשׁ לְנָזִיר.
הגמרא שואלת: אם כן, הרי כשם שכוהן המשרת במקדש אינו רשאי להיות בעל מום גופני, כך גם כוהן הנושא את הברכה אינו רשאי להיות בעל מום. הגמרא דוחה הצעה זו: הכוהן הנושא את הברכה מוסמך גם בסמיכות לנזיר, שאינו נפסל מחמת מום.
וּמַאי חָזֵית דְּמַקְּשַׁתְּ לְקוּלָּא? אַקֵּישׁ לְחוּמְרָא! אַסְמַכְתָּא נִינְהוּ מִדְּרַבָּנַן, וּלְקוּלָּא.
הגמרא שואלת: ומה ראית שסמכת את המקרים לקולא? שמא היה לך לסמוך לחומרא, על ידי השוואת הכהן המברך לנזיר לעניין חרצני ענבים, והשוואתו לכהן העובד במקדש ביחס לאיסור לברך אם יש בו מום גופני. הגמרא מסבירה: הוכחות אלו אינן אלא מובאות כסמך להלכות החלות מדרבנן, ולפיכך הן מתפרשות לקולא, ולא לחומרא.
אֵלּוּ הֵן מַעֲמָדוֹת. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כּוּ׳״. מַאי קָאָמַר? הָכִי קָאָמַר: אֵלּוּ הֵן מַעֲמָדוֹת. וּמָה טַעַם תִּיקְּנוּ מַעֲמָדוֹת, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת קׇרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי״.
§ המשנה לימדה שאלו הן המעמדות: שכן נאמר: "צו את בני ישראל". הגמרא שואלת: מה המשנה אומרת על המעמדות? כיצד הפסוק קשור למעמדות? הגמרא מסבירה שהמשנה אומרת כך: אלו הם המעמדות, שיתבארו להלן. ומה הטעם שתיקנו מעמדות? שכן נאמר: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם: את קרבני לחמי לאשי, ריח ניחוחי, תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כח, ב).
וְהֵיאַךְ קׇרְבָּנוֹ שֶׁל אָדָם קָרֵב וְהוּא אֵינוֹ עוֹמֵד עַל גַּבָּיו? הִתְקִינוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִשְׁמָרוֹת. עַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר הָיָה מַעֲמָד בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל כֹּהֲנִים וְשֶׁל לְוִיִּם וְשֶׁל יִשְׂרְאֵלִים. הִגִּיעַ זְמַן מִשְׁמָר לַעֲלוֹת, כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם עוֹלִין לִירוּשָׁלַיִם.
המשנה ממשיכה: אבל כיצד יכול קורבנו של אדם להיות מוקרב כאשר הוא אינו עומד לידו? הנביאים הראשונים, שמואל ודוד, תיקנו עשרים וארבע משמרות כהונה. ולכל משמר כהונה וכהונה הייתה משמרת מקבילה בירושלים של כהנים, לויים וישראלים. כאשר הגיע הזמן של בני משמר כהונה מסוימת לעלות, היו הכהנים והלויים של אותה משמרת עולים לירושלים.
תָּנוּ רַבָּנַן: עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִשְׁמָרוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה בִּירִיחוֹ. שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה בִּירִיחוֹ?! נְפִישָׁן לְהוּ טוּבָא! אֶלָּא: שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מֵהֶן בִּירִיחוֹ. הִגִּיעַ זְמַן הַמִּשְׁמָר לַעֲלוֹת, חֲצִי הַמִּשְׁמָר הָיָה עוֹלֶה מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִירוּשָׁלַיִם, וַחֲצִי הַמִּשְׁמָר הָיָה עוֹלֶה מִירִיחוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּסַפְּקוּ מַיִם וּמָזוֹן לַאֲחֵיהֶם שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם.
החכמים לימדו: היו עשרים וארבע משמרות כהונה בארץ ישראל, ושתים עשרה ביריחו. הגמרא מביעה תמיהה על אמירה זו: שתים עשרה ביריחו? אם כן, יש יותר מדי מהן, שהרי כך יוצא סך הכול שלושים ושש משמרות. אלא, יש לקרוא את הברייתא כך: היו עשרים וארבע בסך הכול, שתים עשרה מהן היו ביריחו. כיצד? כאשר הגיע הזמן של בני משמר כהונה מסוים לעלות, חצי ממשמר הכהונה היה עולה מכל רחבי ארץ ישראל לירושלים, וחצי ממשמר הכהונה היה עולה מיריחו, כדי לספק מים ומזון לאחיהם בירושלים מיריחו.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים מְעַכְּבִין אֶת הַקׇּרְבָּן. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וּכְלֵי שִׁיר מְעַכְּבִין אֶת הַקׇּרְבָּן. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: עִיקַּר שִׁירָה בַּפֶּה, וּמָר סָבַר: עִיקַּר שִׁירָה בִּכְלִי.
רב יהודה אמר ששמואל אמר: כהנים, לויים וישראלים כולם הכרחיים לקרבן, ולפיכך כולם חייבים להיות נוכחים כאשר קרבן התמיד מוקרב. שנויה בברייתא שרבי שמעון בן אלעזר אומר: כהנים, לויים וכלי נגינה הכרחיים לקרבן. הגמרא שואלת: לגבי איזה עניין הם חלוקים? חכם אחד, שמואל, סבור שעיקר היבט שירתם של הלויים שליוותה את הקרבנות הוא קולי, וחכם אחד, רבי שמעון בן אלעזר, סבור שעיקר היבט שירתם הוא בנגינה, נעשה בכלי, ולכן גם הלויים וגם כליהם חייבים להיות נוכחים לקרבן התמיד.
אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: מֹשֶׁה תִּיקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שְׁמוֹנָה מִשְׁמָרוֹת, אַרְבָּעָה מֵאֶלְעָזָר וְאַרְבָּעָה מֵאִיתָמָר. בָּא שְׁמוּאֵל וְהֶעֱמִידָן עַל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה, בָּא דָּוִד וְהֶעֱמִידָן עַל עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְמַלְכוּת דָּוִיד נִדְרָשׁוּ וַיִּמָּצֵא בָהֶם גִּבּוֹרֵי חַיִל בְּיַעְזֵיר גִּלְעָד״.
רב חמא בר גוריא אמר כי רב אמר: משה בתחילה תיקן ליהודים שמונה משמרות כהונה, ארבע מצאצאי אלעזר וארבע מצאצאי איתמר. שמואל בא והעמידן על שש עשרה, ודוד בא והעמידן על עשרים וארבע, כפי שנאמר, לאחר שמנויות המשמרות: "בשנת הארבעים למלכות דוד נדרשו, ויימצאו בהם גיבורי חיל ביעזר גלעד" (דברי הימים א׳ 26:31).
מֵיתִיבִי: מֹשֶׁה תִּיקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שְׁמוֹנָה מִשְׁמָרוֹת, אַרְבָּעָה מֵאֶלְעָזָר וְאַרְבְּעָה מֵאִיתָמָר, וּבָא דָּוִד וּשְׁמוּאֵל וְהֶעֱמִידָן עַל עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֵמָּה יִסַּד דָּוִיד וּשְׁמוּאֵל הָרֹאֶה בֶּאֱמוּנָתָם״! הָכִי קָאָמַר: מִיִּסּוּדוֹ שֶׁל דָּוִד וּשְׁמוּאֵל הָרָמָתִי הֶעֱמִידוּם עַל עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע.
הגמרא מעלה קושיה על דעה זו מתוך ברייתא. משה תיקן לישראל שמונה משמרות כהונה, ארבע מאלעזר וארבע מאיתמר. ובאו דוד ושמואל והעמידום על עשרים וארבע, שנאמר: "אֲשֶׁר יִסַּד דָּוִיד וּשְׁמוּאֵל הָרֹאֶה בֶּאֱמוּנָתָם" (דברי הימים א ט:כב). ברייתא זו מלמדת שדוד ושמואל יחד העמידו את עשרים וארבע המשמרות. הגמרא מסבירה: כך הברייתא אומרת: באמצעות תקנתם של דוד ושמואל הרמתי הלכו משמרות הכהונה ונתרבו במספר עד שהעמידום על עשרים וארבע.
תַּנְיָא אִידַּךְ: מֹשֶׁה תִּיקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה מִשְׁמָרוֹת, שְׁמוֹנָה מֵאֶלְעָזָר וּשְׁמוֹנָה מֵאִיתָמָר. וּכְשֶׁרַבּוּ בְּנֵי אֶלְעָזָר עַל בְּנֵי אִיתָמָר, חִלְּקוּם וְהֶעֱמִידוּם עַל עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּמָּצְאוּ בְנֵי אֶלְעָזָר רַבִּים לְרָאשֵׁי הַגְּבָרִים מִן בְּנֵי אִיתָמָר וַיַּחְלְקוּם לִבְנֵי אֶלְעָזָר רָאשִׁים לְבֵית אָבוֹת שִׁשָּׁה עָשָׂר וְלִבְנֵי אִיתָמָר לְבֵית אֲבוֹתָם שְׁמוֹנָה״, וְאוֹמֵר: ״בֵּית אָב אֶחָד אָחֻז לְאֶלְעָזָר וְאָחֻז אָחֻז לְאִיתָמָר״.
שנויה בברייתא אחרת: משה התקין לישראל שש עשרה משמרות כהונה, שמונה מאלעזר ושמונה מאיתמר. וכאשר רבו בני אלעזר מבני איתמר, חילק את בני אלעזר והעמידם יחד עם בני איתמר לעשרים וארבע משמרות, כפי שנאמר: "וַיִּמָּצְאוּ בְנֵי אֶלְעָזָר רַבִּים לְרָאשֵׁי הַגְּבָרִים מִן בְּנֵי אִיתָמָר וַיַּחְלְקוּם לָהֶם לִבְנֵי אֶלְעָזָר רָאשִׁים לְבֵית אָבוֹת שִׁשָּׁה עָשָׂר וּלְבְנֵי אִיתָמָר לְבֵית אֲבוֹתָם שְׁמוֹנָה" (דברי הימים א כד:ד). ונאמר: "בֵּית אָב אֶחָד אָחֻז לְאֶלְעָזָר וְאָחֻז אָחֻז לְאִיתָמָר" (דברי הימים א כד:ו).
מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא: כִּי הֵיכִי דִּנְפִישִׁי בְּנֵי אֶלְעָזָר, הָכָא נָמֵי דִּנְפִישִׁי בְּנֵי אִיתָמָר — שְׁמוֹנָה, מֵעִיקָּרָא אַרְבָּעָה הֲווֹ, תָּא שְׁמַע: ״בֵּית אָב אֶחָד אָחֻז לְאֶלְעָזָר וְאָחֻז אָחֻז לְאִיתָמָר״. תְּיוּבְתָּא דְּרַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא!
הגמרא שואלת: מאי: וכן הוא אומר? מדוע היה צורך להביא פסוק שני? הגמרא מסבירה: ואם תאמר שכשם שצאצאי אלעזר התרבו, כך גם צאצאי איתמר התרבו, ושמונה המשמרות היו בתחילה ארבע, כפי שטען רב חמא בר גוריא, אז בוא ושמע: "בית אב אחד נאחז לאלעזר, ולעומת זאת לאיתמר," שמכאן עולה שצאצאי איתמר נשארו כפי שהיו. פסוק זה הוא לכאורה תיובתא ניצחת על דעתו של רב חמא בר גוריא, האומר שמשה קבע רק שמונה משמרות כהונה.
אָמַר לְךָ רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא: תַּנָּאֵי הִיא, וַאֲנָא דַּאֲמַרִי כִּי הַאי תַּנָּא דְּאָמַר שְׁמוֹנָה.
הגמרא משיבה: רב חמא בר גוריא היה יכול לומר לך שסדרן הראשוני של משמרות הכהונה הוא מחלוקת בין תנאים, כפי שעולה מן הברייתא הקודמת, ואני אמרתי את דעתי בהתאם לאותו תנא שאמר שמשה תיקן שמונה משמרות כהונה.
תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעָה מִשְׁמָרוֹת עָלוּ מִן הַגּוֹלָה, וְאֵלּוּ הֵן: יְדַעְיָה, חָרִים, פַּשְׁחוּר, וְאִימֵּר. עָמְדוּ נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶם,
החכמים לימדו: רק ארבע משמרות כהונה עלו מן הגלות הבבלית, ואילו עשרים האחרות נשארו בבבל. ואלו הן המשמרות שחזרו: בני ידעיה, חרם, פשחור ואימר. הנביאים שבקרב השבים קמו