אֶלָּא עַל נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה וְכָרֵס מְלֵאָה. אִינִי? וְהָא רַב פָּפָּא אִיקְּלַע לְבֵי כְּנִישְׁתָּא דַּאֲבִי גוֹבָר וּגְזַר תַּעֲנִית, וְיָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים עַד חֲצוֹת, וְאָמַר [לָהֶם: אִמְרוּ] הַלֵּל וְאַחַר כָּךְ אִכְלוּ וּשְׁתוּ! שָׁאנֵי בְּנֵי מָחוֹזָא, דִּשְׁכִיחִי בְּהוּ שִׁכְרוּת.
רק על נפש שבעה ועל קיבה מלאה. לפיכך, עדיף לחזור הביתה כדי לאכול ולשתות, כדי לומר הלל מתוך יישוב הדעת הראוי. הגמרא שואלת: וכי כך הוא? והרי רב פפא הזדמן לבית הכנסת של אבי גובר במחוזא, וגזר תענית, וירדו להם גשמים לפני חצות היום, ואף על פי כן אמר הלל מיד, ורק לאחר מכן אכלו ושתו. הגמרא מסבירה: אנשי העיר מחוזא שונים, שכן השכרות מצויה ביניהם. אילו אמר להם רב פפא ללכת הביתה לאכול ולשתות, היו משתכרים ולא יכולים להתפלל.
הֲדַרַן עֲלָךְ סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ
בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים בְּשָׁנָה כֹּהֲנִים נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן אַרְבַּע פְּעָמִים בַּיּוֹם; בַּשַּׁחֲרִית, בַּמּוּסָף, בַּמִּנְחָה, וּבִנְעִילַת שְׁעָרִים: בְּתַעֲנִיּוֹת, וּבְמַעֲמָדוֹת, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים.
משנה:בשלושה פרקים בשנה הכוהנים נושאים את כפיהם לברך את ברכת הכוהנים ארבע פעמים ביום אחד: בתפילת שחרית, בתפילת מוסף, בתפילת מנחה, ובערב בנְעִילַת שְׁעָרִים, כלומר, תפילת נעילה. ואלו הם שלושת הזמנים: בתעניות ציבור על עצירת גשמים, שבהן אומרים תפילת נעילה; ובמעמדות [מעמדות], כאשר בני ישראל מן המשמר המקביל למשמר הכוהנים באים וקוראים את מעשה בראשית מן התורה, כפי שיוסבר להלן; וביום הכיפורים.
אֵלּוּ הֵן מַעֲמָדוֹת. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת קׇרְבָּנִי לַחְמִי״, וְכִי הֵיאַךְ קׇרְבָּנוֹ שֶׁל אָדָם קָרֵב וְהוּא אֵינוֹ עוֹמֵד עַל גַּבָּיו?
אלה הן המשמרות שאינן של כוהנים: מאחר שנאמר: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם: את קרבני לחמי, לאִשַּׁי ריח ניחוחי לי, תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כח:ב), פסוק זה מלמד שהתמיד היה חובה ציבורית שחלה על כל אחד מבני העם היהודי. המשנה שואלת: אבל כיצד יכול קרבנו של אדם להיות קרב כשהוא אינו עומד לידו?
הִתְקִינוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִשְׁמָרוֹת, עַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר הָיָה מַעֲמָד בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל כֹּהֲנִים שֶׁל לְוִיִּם וְשֶׁל יִשְׂרְאֵלִים.
המשנה מסבירה: מאחר שאי אפשר שכל האומה תהיה נוכחת בירושלים כאשר הקרבן התמיד מובא, הנביאים הראשונים — שמואל ודוד — תיקנו את חלוקת הכוהנים ל־עשרים וארבע משמרות כהונה, שכל אחת מהן שירתה במשך כשבוע אחד, פעמיים בשנה. ולכל משמר כהונה וכהונה היה מעמד לא־כהני מקביל בירושלים של כוהנים, לויים וישראלים שהיו עומדים על הקרבנות הציבוריים של אותו יום כדי לייצג את הציבור.
הִגִּיעַ זְמַן הַמִּשְׁמָר לַעֲלוֹת, כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם עוֹלִים לִירוּשָׁלַיִם, וְיִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר מִתְכַּנְּסִין לְעָרֵיהֶן, וְקוֹרְאִין בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. וְאַנְשֵׁי הַמַּעֲמָד הָיוּ מִתְעַנִּין אַרְבָּעָה יָמִים בַּשָּׁבוּעַ מִיּוֹם שֵׁנִי וְעַד יוֹם חֲמִישִׁי. וְלֹא הָיוּ מִתְעַנִּין עֶרֶב שַׁבָּת — מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, וְלֹא בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת — כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מִמְּנוּחָה וְעוֹנֶג לִיגִיעָה וְתַעֲנִית וְיָמוּתוּ.
כאשר הגיע הזמן לבני משמרת כהונה מסוימת לעלות, היו הכהנים והלוויים של אותה משמרת עולים לירושלים כדי לבצע את עבודת המקדש. ואשר לישראלים שיועדו לאותה משמרת כהונה, מקצתם עלו לירושלים, ואילו השאר התאספו בעריהם וקראו את מעשה בראשית. ובני המעמד, שייצגו את כלל הציבור באותו שבוע, היו צמים ארבעה ימים בשבוע, מיום שני ועד יום חמישי. ולא היו צמים בערב שבת, מפני כבוד השבת, שכן לא רצו להיכנס לשבת כשהם בצום. ואף לא היו צמים ביום ראשון, כדי שלא לעבור ממנוחה ועונג מיד למאמץ ולצום, ולהסתכן שמא ימותו כתוצאה מן השינוי הפתאומי.
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן: בְּרֵאשִׁית, וִיהִי רָקִיעַ. בַּשֵּׁנִי: יְהִי רָקִיעַ, וְיִקָּווּ הַמַּיִם. בַּשְּׁלִישִׁי: יִקָּווּ הַמַּיִם, וִיהִי מְאֹרֹת. בָּרְבִיעִי: יְהִי מְאֹרֹת, וְיִשְׁרְצוּ הַמַּיִם. בַּחֲמִישִׁי: יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, וְתוֹצֵא הָאָרֶץ. בַּשִּׁשִּׁי: תּוֹצֵא הָאָרֶץ, וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם.
אילו חלקים מן התורה היו בני המעמד שאינם כוהנים קוראים בכל יום? ביום ראשון היו קוראים את הקטעים הפותחים ב: "בראשית" ו"יהי רקיע" (בראשית א׳:א׳–ח׳). ביום שני היו קוראים: "יהי רקיע" ו"יקוו המים" (בראשית א׳:ט׳–י״ג). ביום שלישי היו קוראים: "יקוו המים" ו"יהי מאורות" (בראשית א׳:י״ד–י״ט). ביום רביעי: "יהי מאורות" ו"ישרצו המים" (בראשית א׳:כ׳–כ״ג). ביום חמישי: "ישרצו המים" ו"תוצא הארץ" (בראשית א׳:כ״ד–ל״א). ביום שישי: "תוצא הארץ" ו"ויכלו השמים והארץ " (בראשית ב׳:א׳–ג׳).
פָּרָשָׁה גְּדוֹלָה קוֹרִין אוֹתָהּ בִּשְׁנַיִם, וְהַקְּטַנָּה בְּיָחִיד. בַּשַּׁחֲרִית וּבַמּוּסָף. וּבַמִּנְחָה נִכְנָסִין וְקוֹרִין עַל פִּיהֶן, כְּקוֹרִין אֶת שְׁמַע. עֶרֶב שַׁבָּת בַּמִּנְחָה לֹא הָיוּ נִכְנָסִין — מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת.
קטע ארוך, המורכב משישה פסוקים או יותר, נקרא על ידי שני אנשים, וקטע קצר נקרא על ידי אחד, שכן אין קוראים פחות משלושה פסוקים מן התורה יחד. קוראים מן התורה בתפילת שחרית ובתפילת מוסף. בתפילת מנחה בני מעמד נכנסים לבית הכנסת וקוראים את פרשת היום בעל פה, כשם שקוראים את שמע בכל יום. בערב שבת בתפילת מנחה, לא היו נכנסים לבית הכנסת לקריאות התורה בציבור, מפני כבוד השבת.
כׇּל יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַלֵּל — אֵין מַעֲמָד בַּשַּׁחֲרִית, קׇרְבַּן מוּסַף — אֵין בַּנְּעִילָה, קׇרְבַּן עֵצִים — אֵין בַּמִּנְחָה. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
המשנה קובעת עיקרון: בכל יום שיש בו אמירת הלל, אך שבו לא הוקרב קורבן מוסף, כגון חנוכה, אין קריאה בתורה של מעמד הלא-כהנים בתפילת שחרית. בימים שיש בהם גם הלל וגם קורבן מוסף, כגון מועדים, מעמד הלא-כהנים גם לא היה קורא מן התורה בתפילת נעילה. כאשר קורבן עצים הובא, כפי שיוסבר להלן, לא היה מעמד לא-כהנים בתפילת מנחה. זו דעתו של רבי עקיבא.
אָמַר לוֹ בֶּן עַזַּאי, כָּךְ הָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שׁוֹנֶה: קׇרְבַּן מוּסַף — אֵין בַּמִּנְחָה, קׇרְבַּן עֵצִים — אֵין בַּנְּעִילָה. חָזַר רַבִּי עֲקִיבָא לִהְיוֹת שׁוֹנֶה כְּבֶן עַזַּאי.
בן עזאי אמר לרבי עקיבא כי כך היה רבי יהושע מלמד הלכה זו: בימים שבהם קרבן מוסף הוקרב, לא היה מעמד בתפילת מנחה. כאשר קרבן עצים הובא, לא היה מעמד בתפילת נעילה. כששמע זאת, רבי עקיבא חזר בו מפסיקתו והחל ללמד בהתאם לדעתו של בן עזאי.
זְמַן עֲצֵי כֹהֲנִים וְהָעָם, תִּשְׁעָה: בְּאֶחָד בְּנִיסָן בְּנֵי אָרַח בֶּן יְהוּדָה, בְּעֶשְׂרִים בְּתַמּוּז בְּנֵי דָוִד בֶּן יְהוּדָה, בַּחֲמִשָּׁה בְּאָב בְּנֵי פַרְעוֹשׁ בֶּן יְהוּדָה, בְּשִׁבְעָה בּוֹ בְּנֵי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב, בַּעֲשָׂרָה בּוֹ בְּנֵי סְנָאָה בֶּן בִּנְיָמִין, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּנֵי זַתּוּא בֶּן יְהוּדָה.
המשנה מפרטת את הזמנים לקורבן העצים של הכוהנים והעם. אלה היו חגים פרטיים המיוחדים למשפחות מסוימות, שבהם בני משפחתם היו מתנדבים להביא קורבן עצים למזבח. היו תשעה ימים ומשפחות כאלה: באחד בניסן, בני ערח בן יהודה; בעשרים בתמוז, בני דוד בן יהודה; בחמישה באב, בני פרעוש בן יהודה; בשבעה באב, בני יהונדב בן רכב; בעשרה באב, בני סנאה בן בנימין; בחמישה עשר באב, בני זתוא בן יהודה.
וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם, וְכׇל מִי שֶׁטָּעָה בְּשִׁבְטוֹ, וּבְנֵי גּוֹנְבֵי עֱלִי וּבְנֵי קוֹצְעֵי קְצִיעוֹת.
ונכללו עם קבוצה זו של צאצאי זַתּוּא בן יהודה היו גם כוהנים; ולוויים; וכל מי שטעה בנוגע לשבטו, כלומר, ישראלים שלא ידעו מאיזה שבט הם, וצאצאיהם של אלה שהונו את השלטונות בעלי; וצאצאיהם של אלה שארזו תאנים מיובשות. קבוצות אחרונות אלה ותיאוריהן מוסברים בגמרא.
בְּעֶשְׂרִים בּוֹ בְּנֵי פַּחַת מוֹאָב בֶּן יְהוּדָה, בְּעֶשְׂרִים בֶּאֱלוּל בְּנֵי עָדִין בֶּן יְהוּדָה, בְּאֶחָד בְּטֵבֵת שָׁבוּ בְּנֵי פַרְעוֹשׁ שְׁנִיָּה. בְּאֶחָד בְּטֵבֵת לֹא הָיָה בּוֹ מַעֲמָד, שֶׁהָיָה בּוֹ הַלֵּל וְקׇרְבַּן מוּסַף וְקׇרְבַּן עֵצִים.
המשנה ממשיכה את רשימתה. בעשרים באב, בני פחת מואב בן יהודה; בעשרים באלול, בני עדין בן יהודה; באחד בטבת, שבו בני פרעוש להביא עצים בפעם שנייה; וכן באחד בטבת, לא היה מעמד, שכן זהו חנוכה, שבו נאמר ההלל, וזהו ראש חודש, שבו קרב קורבן מוסף, והיה גם קורבן עצים.
חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵירְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְּאָב. בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז
המשנה דנה בחמש התעניות הציבוריות המרכזיות. חמישה דברים פורעניים אירעו לאבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמישה אסונות אחרים אירעו בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז