אוֹתָהּ הָעִיר מִתְעַנָּה וּמַתְרַעַת, וְכׇל סְבִיבוֹתֶיהָ מִתְעַנּוֹת וְלֹא מַתְרִיעוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מַתְרִיעוֹת וְלֹא מִתְעַנּוֹת. וְכֵן עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דֶּבֶר אוֹ מַפּוֹלֶת — אוֹתָהּ הָעִיר מִתְעַנָּה וּמַתְרַעַת, וְכׇל סְבִיבוֹתֶיהָ מִתְעַנּוֹת וְלֹא מַתְרִיעוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מַתְרִיעוֹת וְלֹא מִתְעַנּוֹת.
במקרה מסוג זה, אותה עיר צמה וזועקת באמצעות תקיעת שופר, וכל האזורים הסובבים אותה מצטרפים אליהם בצום, אך אינם זועקים. רבי עקיבא חולק ואומר: הם זועקים אך אינם צמים. המשנה ממשיכה: וכן, אם עיר מוכת דבר או בניינים קורסים, אותה עיר צמה וזועקת, וכל האזורים הסובבים אותה צמים אך אינם זועקים. רבי עקיבא אומר: הם זועקים אך אינם צמים.
אֵיזֶהוּ דֶּבֶר? עִיר הַמּוֹצִיאָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת רַגְלִי, וְיָצְאוּ מִמֶּנָּה שְׁלֹשָׁה מֵתִים בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה — הֲרֵי זֶה דֶּבֶר, פָּחוֹת מִכָּאן — אֵין זֶה דֶּבֶר.
המשנה שואלת: מהי מגפה של דבר? מתי סדרת מקרי מוות נחשבת למגפה? המשנה משיבה: אם עיר שמוציאה חמש מאות רגלים, כלומר, יש בה אוכלוסייה של חמש מאות גברים כשירים, ומוציאים ממנה שלושה מתים בשלושה ימים רצופים, הרי זו מגפת דבר, המחייבת תענית וזעקה. אם שיעור התמותה הוא נמוך מזה, אין זה דבר.
עַל אֵלּוּ מַתְרִיעִין בְּכׇל מָקוֹם: עַל הַשִּׁדָּפוֹן, וְעַל הַיֵּרָקוֹן, וְעַל הָאַרְבֶּה, וְעַל הֶחָסִיל, וְעַל הַחַיָּה רָעָה, וְעַל הַחֶרֶב — מַתְרִיעִין עָלֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַכָּה מְהַלֶּכֶת.
על הפורענויות הבאות הללו זועקים בכל מקום: על שידפון; על ירקון; על ארבה; על חסיל, סוג של ארבה הבא בלהקות גדולות ויורד על מקום מסוים; על חיות רעות שנכנסו לעיר; ועל החרב, כלומר, לגיונות של צבא פולש. הטעם שזועקים על אלו הפורענויות בכל מקום הוא מפני שאלו הן פורענויות המתפשטות.
מַעֲשֶׂה שֶׁיָּרְדוּ זְקֵנִים מִירוּשָׁלַיִם לְעָרֵיהֶם, וְגָזְרוּ תַּעֲנִית עַל שֶׁנִּרְאָה כִּמְלֹא פִי תַנּוּר שִׁדָּפוֹן בְּאַשְׁקְלוֹן. וְעוֹד גָּזְרוּ תַּעֲנִית עַל שֶׁאָכְלוּ זְאֵבִים שְׁנֵי תִינוֹקוֹת בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא עַל שֶׁאָכְלוּ, אֶלָּא עַל שֶׁנִּרְאוּ.
מעשה אירע שירדו זקנים מירושלים לעריהם בכל ארץ ישראל וגזרו תענית בכל הארץ מפני שנראה בעיר אשקלון מעט שידפון, כדי למלא פי תנור. תענית זו נהגה בכל ארץ ישראל, מפני שהשידפון מתפשט במהירות. ועוד, גזרו תענית מפני שזאבים אכלו שני ילדים בעבר הירדן. רבי יוסי אומר: תענית זו נגזרה לא מפני שאכלו את הילדים, אלא מפני שזאבים אלה נראו בלבד במקום יישוב.
עַל אֵלּוּ מַתְרִיעִין בְּשַׁבָּת: עַל עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ נׇכְרִים אוֹ נָהָר, וְעַל הַסְּפִינָה הַמִּיטָּרֶפֶת בַּיָּם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לְעֶזְרָה וְלֹא לִצְעָקָה. שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי אוֹמֵר: אַף עַל הַדֶּבֶר, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.
על הפורענויות הללו זועקים אפילו בשבת: על עיר שהקיפוה גייסות של גויים, או על מקום הנתון בסכנת הצפה על ידי נהר שעלה על גדותיו, או על ספינה המיטלטלת בים. רבי יוסי אמר: מותר לזעוק בשבת כדי להזעיק עזרה, אבל אין תוקעים לשם זעקה אל ה'. שמעון התימני אומר: מותר לזעוק בשבת אפילו על דבר, אבל חכמים לא הודו לו.
עַל כׇּל צָרָה שֶׁלֹּא תָּבוֹא עַל הַצִּבּוּר מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן, חוּץ מֵרוֹב גְּשָׁמִים. מַעֲשֶׂה שֶׁאָמְרוּ לוֹ לְחוֹנִי הַמְעַגֵּל, הִתְפַּלֵּל שֶׁיֵּרְדוּ גְּשָׁמִים. אָמַר לָהֶם: צְאוּ וְהַכְנִיסוּ תַּנּוּרֵי פְסָחִים בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִמּוֹקוּ. הִתְפַּלֵּל וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים.
§ המשנה מוסיפה: באופן כללי, מתריעים על כל צרה שלא תבוא על הציבור, לשון נקייה לצרה שעלולה לבוא על הציבור, חוץ מרוב גשמים. אף על פי שגשם רב מדי עלול להיות הרסני, אין מתריעים עליו, מפני שהגשם הוא סימן לברכה. המשנה מספרת: מעשה היה שאמרו לחוני המעגל: התפלל שירדו גשמים. אמר להם: צאו והכניסו את התנורים של טיט המשמשים לצליית קרבן הפסח, כדי שלא יימוחו במים, שכן ודאי ירדו גשמי זעף. הוא התפלל, ולא ירד גשם כלל.
מָה עָשָׂה? עָג עוּגָה וְעָמַד בְּתוֹכָהּ, וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְּנֵיהֶם עָלַי, שֶׁאֲנִי כְּבֶן בַּיִת לְפָנֶיךָ. נִשְׁבָּע אֲנִי בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתְּרַחֵם עַל בָּנֶיךָ. הִתְחִילוּ גְּשָׁמִים מְנַטְּפִין. אָמַר: לֹא כָּךְ שָׁאַלְתִּי, אֶלָּא גִּשְׁמֵי בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת. הִתְחִילוּ לֵירֵד בְּזַעַף. אָמַר: לֹא כָּךְ שָׁאַלְתִּי, אֶלָּא גִּשְׁמֵי רָצוֹן בְּרָכָה וּנְדָבָה.
מה הוא עשה? הוא שרטט מעגל על הקרקע ועמד בתוכו ואמר לפני אלוהים: ריבון העולמים, בניך הפנו את פניהם אליי, שכן אני כבן בית אצלך. לכן, אני נשבע בשמך הגדול שלא אזוז מכאן עד שתרחם על בניך ותענה לתפילתם לגשם. הגשם החל לטפטף מטה, אך רק בטיפות קטנות. הוא אמר: לא לכך התכוונתי, אלא לגשם שימלא את הבורות, השיחין והמערות במים שיספיקו לכל השנה. הגשם החל לרדת בזעף. הוא אמר: לא לכך התכוונתי גם לא לגשם מזיק זה, אלא לגשם של רצון טוב, ברכה ונדיבות.
יָרְדוּ כְּתִקְנָן, עַד שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ: כְּשֵׁם שֶׁהִתְפַּלַּלְתָּ עֲלֵיהֶם שֶׁיֵּרְדוּ — כָּךְ הִתְפַּלֵּל שֶׁיֵּלְכוּ לָהֶן. אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ אִם נִמְחֵית אֶבֶן הַטּוֹעִין.
לאחר מכן, הגשמים ירדו כדרכם הרגילה אך המשיכו ללא הפוגה, ומילאו את העיר במים עד שכל היהודים יצאו מאזורי המגורים של ירושלים והלכו אל הר הבית מפני הגשם. הם באו ואמרו לו: כשם שהתפללת על הגשמים שיירדו, כך גם התפלל שייפסקו. אמר להם: צאו וראו אם אבן הטוענים, אבן גדולה שהייתה ממוקמת בעיר, שעליה היו מפרסמים הכרזות בנוגע לאבידות ומציאות, נשטפה. כלומר, אם המים עדיין לא מחקו את אבן הטוענים, עדיין אין זה ראוי להתפלל שהגשם ייפסק.
שָׁלַח לוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: אִלְמָלֵא חוֹנִי אַתָּה — גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ נִידּוּי. אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה לְּךָ, שֶׁאַתָּה מִתְחַטֵּא לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְעוֹשֶׂה לְךָ רְצוֹנְךָ כְּבֵן שֶׁהוּא מִתְחַטֵּא עַל אָבִיו וְעוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ, וְעָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ״.
שמעון בן שטח, הנשיא של הסנהדרין באותה שעה, מסר לחוני המעגל: אלמלא היית חוני, הייתי גוזר עליך נידוי, אבל מה אעשה לך? אתה מפציר [מתחטי] באלוהים והוא עושה את רצונך, כבן שמפציר באביו ואביו עושה את רצונו בלא גערה. הרי בסופו של דבר ירד גשם כפי שביקשת. עליך הכתוב אומר: "ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך" (משלי כג:כה).
הָיוּ מִתְעַנִּין וְיָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים, קוֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה — לֹא יַשְׁלִימוּ, לְאַחַר הָנֵץ הַחַמָּה — יַשְׁלִימוּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: קוֹדֶם חֲצוֹת — לֹא יַשְׁלִימוּ, לְאַחַר חֲצוֹת — יַשְׁלִימוּ.
המשנה מלמדת הלכה נוספת בנוגע לימי תענית: אם היו צמים על הגשמים, וירדו להם גשמים לפני הנץ החמה, אינם צריכים להשלים את תעניתם עד הערב. אולם אם ירדו לאחר הנץ החמה, הם חייבים להשלים את תעניתם. רבי אליעזר אומר: אם ירדו גשמים לפני חצות היום, אינם צריכים להשלים את תעניתם; אבל אם ירדו גשמים לאחר חצות היום, הם חייבים להשלים את תעניתם.
מַעֲשֶׂה שֶׁגָּזְרוּ תַּעֲנִית בְּלוֹד, וְיָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים קוֹדֶם חֲצוֹת. אֲמַר לָהֶם רַבִּי טַרְפוֹן: צְאוּ וְאִכְלוּ וּשְׁתוּ וַעֲשׂוּ יוֹם טוֹב, וְיָצְאוּ וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְעָשׂוּ יוֹם טוֹב, וּבָאוּ בֵּין הָעַרְבַּיִם וְקָרְאוּ הַלֵּל הַגָּדוֹל.
המשנה מספרת: מעשה אירע שבו בית הדין גזר תענית בלוד מחמת מיעוט גשמים, וירדו להם גשמים לפני חצות היום. אמר רבי טרפון לעם: צאו, ואכלו, ושתו, ועשו את היום הזה יום טוב. ויצאו, ואכלו, ושתו, ועשו את היום יום טוב, ובמנחה באו לבית הכנסת ואמרו את ההלל הגדול, להודות לאל על שענה לתפילתם.
גְּמָ׳ סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת הָאֵלּוּ הָאָמוּר בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה. וּרְמִינְהִי: רְבִיעָה רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה לִשְׁאוֹל, שְׁלִישִׁית לְהִתְעַנּוֹת!
גמרא: המשנה לימדה: סדר תעניות אלו נאמר רק כאשר התענית נוגעת לגשם הראשון. ואילו הגמרא מקשה סתירה בין קביעה זו לבין הברייתא הבאה: אם עברו זמני הגשם הראשון והשני בלי גשם, זהו הזמן לבקש ולהתפלל על הגשם; אם עבר השלישי בלי גשם, זהו הזמן להתענות.
אָמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָאָמַר: סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת הָאָמוּר אֵימָתַי — בִּזְמַן שֶׁיָּצְאָה רְבִיעָה רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים. אֲבָל יָרְדוּ גְּשָׁמִים בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה וְזָרְעוּ וְלֹא צָמְחוּ, אִי נָמֵי צָמְחוּ וְחָזְרוּ וְנִשְׁתַּנּוּ — מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן מִיָּד.
רב יהודה אמר שכך המשנה אומרת: מתי חל הסדר של תעניות אלו שנאמר? כאשר עברו זמני הגשם הראשון, השני והשלישי ולא ירד גשם. אבל אם ירד גשם בזמן הגשם הראשון, והאנשים זרעו אך הצמחים לא נבטו, או לחלופין, אם נבטו מעט, אך מראיהם השתנה לאחור לרעה, מאחר שלא ירד גשם לאחר הגשם הראשון, מתריעים על כך מיד.
אָמַר רַב נַחְמָן: דַּוְקָא נִשְׁתַּנּוּ, אֲבָל יָבְשׁוּ — לָא. פְּשִׁיטָא, נִשְׁתַּנּוּ תְּנַן! לָא צְרִיכָא, דַּאֲקוּן. מַהוּ דְּתֵימָא: אֲקַנְתָּא מִילְּתָא הִיא, קָמַשְׁמַע לַן.
רב נחמן אמר: דבר זה חל במיוחד אם מראיהן השתנה. אולם, אם הן התייבשו לגמרי, אין זועקים, שכן אי אפשר לשפר מצב זה. הגמרא שואלת: פשיטא שכך הוא, שהרי במשנה למדנו את המילה השתנה. הגמרא משיבה: לא, נצרך לרב נחמן לומר את דברו לגבי מקרה שבו הוציאו קנים לאחר שהתייבשו. שמא תאמר שהוצאת קנים היא דבר בעל חשיבות, שכן זהו סימן להתחזקות, ואולי אפשר להציל את היבולים באמצעות תפילה, לכן רב נחמן מלמדנו שאין זה כך.
וְכֵן שֶׁפָּסְקוּ גְּשָׁמִים בֵּין גֶּשֶׁם לְגֶשֶׁם כּוּ׳. מַאי מַכַּת בַּצּוֹרֶת? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַכָּה הַמְּבִיאָה לִידֵי בַּצּוֹרֶת. אָמַר רַב נַחְמָן: נַהֲרָא אַנַּהֲרָא —
המשנה הוסיפה ולימדה: וכן, אם פסק הגשם למשך ארבעים יום בין גשם אחד לאחר, מתריעים על כך, מפני שזו מכת בצורת. הגמרא שואלת: מהי משמעות הביטוי: מכת בצורת? וכי אין זו פשוט בצורת? אמר רב יהודה אמר רב: כוונת המשנה היא שפרק זמן של ארבעים יום בין גשם אחד למשנהו הוא מכה שעלולה לגרום לבצורת. בעניין זה, אמר רב נחמן: כאשר היבולים אינם צומחים במקום אחד מחמת מיעוט גשמים ויש לייבאם באמצעות נהר אחד אל נהר אחר,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria