לִבְזֹה נֶפֶשׁ לִמְתָעֵב גּוֹי לְעֶבֶד מֹשְׁלִים מְלָכִים יִרְאוּ וָקָמוּ״. וְשָׂרִים בְּהִשְׁתַּחֲוָיָה, דִּכְתִיב: ״שָׂרִים וְיִשְׁתַּחֲווּ״. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: אִי הֲוָה כְּתִיב ״וְשָׂרִים יִשְׁתַּחֲווּ״ — כִּדְקָאָמְרַתְּ, הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״שָׂרִים וְיִשְׁתַּחֲווּ״ — הָא וְהָא עֲבוּד.
למי שנבזה בעיני בני אדם, למי שמתועב בעיני אומות, לעבד מושלים: מלכים יראו ויקומו” (ישעיהו מט:ז); ושרִים בהשתחוות, כפי שנכתב, באותו פסוק: “שרים, וישתחוו.” רבי זירא מקשה בחריפות על פירוש זה, ויש אומרים שהיה זה רבי שמואל בר נחמני שהקשה. אילו היה הפסוק כותב: ושרים ישתחוו, הייתה המשמעות כדבריך. אולם, עכשיו שנכתב: “שרים, וישתחוו,” הדבר מלמד שהשרים יעשו זאת ואת זאת, כלומר, גם יקומו וגם ישתחוו.
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, אַף אֲנִי אוֹמֵר: לֹא הַכֹּל לְאוֹרָה, וְלֹא הַכֹּל לְשִׂמְחָה. צַדִּיקִים — לְאוֹרָה, וִישָׁרִים — לְשִׂמְחָה. צַדִּיקִים לְאוֹרָה, דִּכְתִיב: ״אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק״. וְלִישָׁרִים שִׂמְחָה, דִּכְתִיב: ״וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה״.
רב נחמן בר יצחק אמר: אף אני אומר רעיון דומה. לא הכול ראויים לאור, ולא הכול ראויים לשמחה. הצדיקים ראויים לקבל שכר באור, והישרים ראויים לקבל שכר בשמחה. הצדיקים ראויים לקבל שכר באור, כפי שנאמר: "אור זרוע לצדיק" (תהילים צז:יא), והישרים ראויים לקבל שכר בשמחה, כפי שנאמר באותו פסוק: "ולישרי לב שמחה."
הֲדַרַן עֲלָךְ מֵאֵימָתַי
סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת כֵּיצַד? מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּיבָה, לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְנוֹתְנִין אֵפֶר מִקְלֶה עַל גַּבֵּי הַתֵּיבָה, וּבְרֹאשׁ הַנָּשִׂיא, וּבְרֹאשׁ אַב בֵּית דִּין, וְכׇל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ.
משנה:מהו הסדר המקובל של ימי תענית? בדרך כלל ארון הקודש בבית הכנסת, שהיה נייד, נשמר בחדר נעול. אולם בימי תענית מוציאים את הארון אל הרחובה הראשי של העיר ונותנים אפר מקלה על גבי הארון, לאות אבל. וכן נותנים אפר על ראש הנשיא, ועל ראש סגן הנשיא, וכל אחד ואחד מבני הקהילה אף הוא נותן אפר על ראשו.
הַזָּקֵן שֶׁבָּהֶן אוֹמֵר לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי כִבּוּשִׁין: אַחֵינוּ! לֹא נֶאֱמַר בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה ״וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם״, אֶלָּא: ״וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה״, וּבַקַּבָּלָה הוּא אוֹמֵר: ״וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם״.
הזקן ביותר מבין בני הקהילה אומר לציבור דברי תוכחה, למשל: אחינו, לא נאמר לגבי אנשי נינוה: וירא אלוהים את שקיהם ואת תעניתם. אלא, הפסוק אומר: "וירא האלוהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה" (יונה ג:י). ובנביאים נאמר: "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם, ושובו אל יהוה אלהיכם" (יואל ב:יג). מכאן שתפילה ותענית לבדן אינן מספיקות, שכן צריך גם לשוב בתשובה ולתקן את דרכיו במעשה.
עָמְדוּ בִּתְפִלָּה — מוֹרִידִין לִפְנֵי הַתֵּיבָה זָקֵן וְרָגִיל וְיֵשׁ לוֹ בָּנִים, וּבֵיתוֹ רֵיקָם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לִבּוֹ שָׁלֵם בִּתְפִלָּה.
הם עמדו לתפילה. הקהילה ממנה זקן, שהוא מנוסה בהובלת תפילה, לרדת לפני הארון כשליח ציבור. ושליח ציבור זה חייב שיהיו לו ילדים ושיהיה לו בית ריק, כלומר, שיהיה עני, כדי שלבו יהיה כולו מרוכז בתפילה על צורכי קהילתו.
וְאוֹמֵר לִפְנֵיהֶן עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּרָכוֹת: שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שֶׁבְּכָל יוֹם, וּמוֹסִיף עֲלֵיהֶן עוֹד שֵׁשׁ, וְאֵלּוּ הֵן: זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת, ״אֶל ה׳ בַּצָּרָתָה לִּי קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי״, ״אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים וְגוֹ׳״, ״מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה׳״, ״תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף״.
והוא אומר עשרים וארבע ברכות לפני הקהל: שמונה עשרה הברכות של תפילת העמידה של חול, שאליהן הוא מוסיף עוד שש ברכות, והן כדלקמן: סדרת הברכות המיוחדת הנאמרת בראש השנה, זכרונות ושופרות; וקטעי תהילים הפותחים בפסוקים: "אל ה׳ בצרתה לי קראתי ויענני" (תהילים קכ:א), "אשא עיני אל ההרים; מאין יבוא עזרי" (תהילים קכא:א), "ממעמקים קראתיך ה׳" (תהילים קל:א), ו"תפלה לעני כי יעטף" (תהילים קב:א).
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת, אֶלָּא אוֹמֵר תַּחְתֵּיהֶן ״רָעָב כִּי יִהְיֶה בָאָרֶץ דֶּבֶר כִּי יִהְיֶה״, ״אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה׳ אֶל יִרְמְיָהוּ עַל דִּבְרֵי הַבַּצָּרוֹת״.
רבי יהודה אומר: שליח הציבור לא היה צריך לומר את קטעי הזכרונות והשופרות. אלא אומר במקומם את הקטע הפותח במילים: "אם יהיה רעב בארץ, אם יהיה דבר" (מלכים א ח:לז), ולאחריו את הפסוק "אשר היה דבר ה׳ אל ירמיהו על דברי הבצרות" (ירמיהו יד:א).
וְאוֹמֵר חוֹתְמֵיהֶן. עַל הָרִאשׁוֹנָה הוּא אוֹמֵר: ״מִי שֶׁעָנָה אֶת אַבְרָהָם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל״. עַל הַשְּׁנִיָּה הוּא אוֹמֵר: ״מִי שֶׁעָנָה אֶת אֲבוֹתֵינוּ עַל יַם סוּף הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע קוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ זוֹכֵר הַנִּשְׁכָּחוֹת״.
והוא אומר בסוף כל שש הברכות הללו את החתימות הייחודיות שלהן. בחתימה של הראשונה שבברכות: גואל ישראל, הוא אומר: מי שענה לאברהם בהר המוריה (ראו בראשית כ״ב:י״א–י״ח), הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה. ברוך אתה ה׳, גואל ישראל. ובשנייה שבברכות, שאליה הוא מוסיף את פסוקי הזיכרונות, הוא אומר: מי שענה את אבותינו על ים סוף (ראו שמות י״ד:ט״ו–ל״א), הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה. ברוך אתה ה׳, זוכר הנשכחות.
עַל הַשְּׁלִישִׁית הוּא אוֹמֵר: ״מִי שֶׁעָנָה אֶת יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ שׁוֹמֵעַ תְּרוּעָה״. עַל הָרְבִיעִית הוּא אוֹמֵר: ״מִי שֶׁעָנָה אֶת שְׁמוּאֵל בַּמִּצְפָּה הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ שׁוֹמֵעַ צְעָקָה״. עַל הַחֲמִישִׁית הוּא אוֹמֵר: ״מִי שֶׁעָנָה אֶת אֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״.
בברכה השלישית, הכוללת את פסוקי שופרות, הוא אומר: מי שענה ליהושע בגלגל, כאשר תקעו בשופר ביריחו (ראו יהושע ה:ו), הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה. ברוך אתה, ה׳, שומע את התרועה. ובברכה הרביעית, הוא אומר: מי שענה לשמואל במצפה (ראו שמואל א׳, פרק ז׳), הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה. ברוך אתה, ה׳, שומע צעקה. ובחמישית הוא אומר: מי שענה לאליהו בהר הכרמל (ראו מלכים א׳, פרק י״ח), הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה. ברוך אתה, ה׳, שומע תפילה.
עַל הַשִּׁשִּׁית הוּא אוֹמֵר: ״מִי שֶׁעָנָה אֶת יוֹנָה מִמְּעֵי הַדָּגָה, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה״. עַל הַשְּׁבִיעִית הוּא אוֹמֵר: ״מִי שֶׁעָנָה אֶת דָּוִד וְאֶת שְׁלֹמֹה בְּנוֹ בִּירוּשָׁלַיִם, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ הַמְרַחֵם עַל הָאָרֶץ״.
בברכה השישית הוא אומר: מי שענה ליונה ממעי הדג (ראו יונה ב׳:ב׳–י״א), הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה. ברוך אתה ה׳, העונה בעת צרה. ובחתימת הברכה השביעית, שהיא למעשה הברכה הנוספת השישית, שכן הברכה הראשונה הנזכרת כאן היא נוסח מורחב של ברכה רגילה של יום חול, הוא אומר: מי שענה לדוד ולשלמה בנו בירושלים (ראו מלכים א׳ ח׳:י״ב–נ״ג), הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה. ברוך אתה ה׳, המרחם על הארץ.
מַעֲשֶׂה
המשנה מספרת: מעשה אירע