Drashot AI Logo
אַחַסְפָּא, וְנִשְׁדְּיֵהּ בִּתְהוֹמָא וּמַנַּח! לֵיכָּא דְּקָאָמַר לֵיהּ מִידֵּי. אֲמַר דָּוִד: כׇּל דְּיָדַע לְמֵימַר וְאֵינוֹ אוֹמֵר, יֵחָנֵק בִּגְרוֹנוֹ. נָשָׂא אֲחִיתוֹפֶל קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמוֹ: וּמָה לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, אָמְרָה תּוֹרָה: שְׁמִי שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדוּשָּׁה יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם, לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם לְכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֲמַר לֵיהּ: שְׁרֵי.
על חרס? אם מותר, נכתוב אותו ונשליך אותו לתהומות, והן ישככו. לא היה מי שאמר לו דבר. דוד אמר: כל מי שיודע מה לומר ואינו אומר דבר, ייחנק בגרונו. אז אחיתופל נשא קל וחומר מעצמו ואמר: ומה אם כדי לעשות שלום בין איש לאשתו במקרה של סוטה, כשהבעל חושד באשתו שזינתה, אמרה התורה: שמי שנכתב בקדושה יימחה על המים כדי לעשות שלום לכל העולם כולו, קל וחומר שכאן מותר. אמר לו דוד: מותר.
כָּתֵב שֵׁם אַחַסְפָּא וְשָׁדֵי לִתְהוֹמָא, וּנְחֵית תְּהוֹמָא שִׁיתְּסַר אַלְפֵי גַּרְמִידֵי. כִּי חָזֵי דְּנָחֵית טוּבָא, אֲמַר: כַּמָּה דְּמִידְּלֵי — טְפֵי מִירְטַב עָלְמָא. אֲמַר חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת, וְאַסְּקֵיהּ חֲמֵיסַר אַלְפֵי גַּרְמִידֵי, וְאוֹקְמֵיהּ בְּאַלְפָּא גַּרְמִידֵי. אָמַר עוּלָּא: שְׁמַע מִינַּהּ סוּמְכָא דְאַרְעָא אַלְפָּא גַּרְמִידֵי. וְהָא חָזֵינַן דְּכָרֵינַן פּוּרְתָּא וְנָפְקִי מַיָּא! אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: הָהוּא מִסּוּלָּמָא דִפְרָת.
הוא כתב את השם הקדוש על חרס והשליך אותו אל המעמקים, והמים שבמעמקים שככו שישה עשר אלף אמה. כשראה ששככו יתר על המידה, אמר: ככל שהמים באקוויפרים גבוהים יותר, כך לחה יותר ופורייה יותר אדמת העולם. הוא אמר את חמש עשרה שירי המעלות והעלה אותם חמישה עשר אלף אמה, והעמידם בעומק של אלף אמה. עולא אמר: למד מכאן שעובי הארץ שמעל מי המעמקים הוא אלף אמה. הגמרא שואלת: אבל האם איננו רואים שכאשר אנו חופרים מעט, הרבה פחות מאלף אמה, מים יוצאים? רב משרשיא אמר: זה מן העלייה של נהר פרת, הזורם בגובה רב יותר מנהרות אחרים. המים עולים דרך מעברים תת-קרקעיים כדי להגיע אל הנהר. לכן מים יוצאים כאשר חופרים בגבעות בבל.
וְעָמְדוּ כֹּהֲנִים בְּשַׁעַר הָעֶלְיוֹן שֶׁיּוֹרֵד כּוּ׳. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: לְמַעֲלָה עֲשִׂירִית — דְּנָחֵית חַמְשָׁה וְקָאֵי אַעַשְׂרָה, אוֹ דִלְמָא דְּנָחֵית עַשְׂרָה וְקָאֵי אַחַמְשָׁה? תֵּיקוּ.
§ המשנה ממשיכה: ושני כוהנים עמדו עם שתי חצוצרות בשער העליון היורד מעזרת ישראל לעזרת נשים, וכאשר השואבים את המים הגיעו למדרגה העשירית תקעו בחצוצרות. רבי ירמיה העלה דילמה: האם הביטוי הגיעו למדרגה העשירית פירושו שהוא היה יורד חמש מדרגות ועומד על העשירית מלמטה? או שמא פירושו שהוא היה יורד עשר מדרגות ועומד על החמישית מלמטה? הגמרא מציינת: הדילמה תעמוד ללא הכרעה.
תָּנוּ רַבָּנַן, מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה״, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁ״אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה׳״?
המשנה מתארת: כאשר הגיעו לשער שדרכו יוצאים למזרח, פנו מלעמוד כלפי מזרח לעמוד כלפי מערב, אל קודש הקודשים, ואמרו: אבותינו שהיו במקום הזה בתקופת בית המקדש הראשון לא נהגו כראוי, ועמדו "וגבם אל היכל ה', ופניהם קדמה; והמה משתחוים קדמה לשמש" (יחזקאל ח:טז), ואילו אנו, עינינו אל אלוהים. החכמים לימדו: בדרך היסק, מן העובדה שנאמר: "ופניהם קדמה", האם איני יודע ש"וגבם היו אל היכל ה'"? ההיכל היה במערב.
אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה׳״ — מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ פּוֹרְעִין עַצְמָן, וּמַתְרִיזִין כְּלַפֵּי מַטָּה.
אלא, לְאֵיזוֹ מַטָּרָה אוֹמֵר הַפָּסוּק: "וְאַחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה'"? זוהי רמיזה לכך שבנוסף להפניית גבם אל מקדש ה', הם עשו רעה נוספת. מלמד שהיו חושפים את עצמם ועושים את צרכיהם כלפי מטה, לשון נקייה לכיוון השכינה.
אָנוּ לְיָהּ וּלְיָהּ עֵינֵינוּ כּוּ׳. אִינִי?! וְהָאָמַר רַבִּי זֵירָא: כׇּל הָאוֹמֵר ״שְׁמַע״ ״שְׁמַע״, כְּאִילּוּ אָמַר ״מוֹדִים״ ״מוֹדִים״! אֶלָּא הָכִי אָמְרִי: הֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה, וְאָנוּ לְיָהּ (אֲנַחְנוּ מוֹדִים), וְעֵינֵינוּ לְיָהּ מְיַחֲלוֹת.
המשנה ממשיכה: בתקופת בית המקדש השני היו אומרים: אנו ליה, וליה עינינו. הגמרא שואלת: וכי כך הוא? האם מותר להתפלל באופן זה? והרי אמר רבי זירא: מי שכופל את עצמו בעת קריאת שמע ואומר: שמע, שמע, הרי זה כמי שאומר: מודים, מודים, ומשתיקים אותו, שכן נראה שהוא עובד שתי רשויות. אם כן כיצד היו אומרים את שם ה' פעמיים ברציפות? אלא כך היו אומרים: הם משתחווים למזרח, ואילו אנו מודים ליה, ועינינו ליה מייחלות, כדי שלא יאמרו את שם ה' ברציפות.
מַתְנִי׳ אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ, וְאֵין מוֹסִיפִין עַל אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה. בְּכׇל יוֹם הָיוּ שָׁם עֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ: שָׁלֹשׁ לִפְתִיחַת שְׁעָרִים, וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וּבַמּוּסָפִין הָיוּ מוֹסִיפִין עוֹד תֵּשַׁע.
משנה:אין תוקעים פחות מעשרים ואחת תקיעות במקדש, ואין תוקעים יותר מארבעים ושמונה. המשנה מפרטת: בכל יום היו עשרים ואחת תקיעות במקדש: שלוש תקיעות היו תוקעים לפתיחת השערים בבוקר, תשע לקרבן התמיד של שחר, ותשע לקרבן התמיד של בין הערביים, ובסך הכול עשרים ואחת. ועל יום שבו היו מקריבים בו קרבנות מוסף, כגון ראש חודש, עם המוספים היו מוסיפים עוד תשע תקיעות.
וּבְעֶרֶב שַׁבָּת הָיוּ מוֹסִיפִין שֵׁשׁ: שָׁלֹשׁ לְהַבְטִיל אֶת הָעָם מִמְּלָאכָה, וְשָׁלֹשׁ לְהַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל.
ובערב שבת היו מוסיפים שש תקיעות שנשמעו סמוך לכניסת השבת: שלוש כדי להפסיק את העם ממלאכתם, שכן התקיעות מודיעות לעם שהשבת מתקרבת והם מפסיקים לעבוד, ושלוש עם כניסת השבת כדי להבדיל בין קודש לחול.
עֶרֶב שַׁבָּת שֶׁבְּתוֹךְ הַחַג הָיוּ שָׁם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה: שָׁלֹשׁ לִפְתִיחַת שְׁעָרִים, שָׁלֹשׁ לְשַׁעַר הָעֶלְיוֹן, וְשָׁלֹשׁ לְשַׁעַר הַתַּחְתּוֹן, וְשָׁלֹשׁ לְמִילּוּי הַמַּיִם, וְשָׁלֹשׁ עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ, תֵּשַׁע לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, וְתֵשַׁע לְמוּסָפִין, שָׁלֹשׁ לְהַבְטִיל אֶת הָעָם מִן הַמְּלָאכָה, וְשָׁלֹשׁ לְהַבְדִּיל בֵּין קוֹדֶשׁ לְחוֹל.
בערב שבת במהלך חג הסוכות, היו ארבעים ושמונה תקיעות. כיצד? שלוש בבוקר לפתיחת השערים; שלוש לשער העליון; ושלוש לשער התחתון; ושלוש למילוי הכלי במים, כפי שמתואר בסדר טקס שאיבת המים לניסוך המים (מח ע"ב); ושלוש בעת ניסוך המים על המזבח; תשע לקרבן התמיד של שחר; ותשע לקרבן התמיד של בין הערביים; ותשע לקרבנות המוסף; שלוש כדי להפסיק את העם ממלאכה; ושלוש נוספות להבדיל בין קודש לחול, ובסך הכול ארבעים ושמונה תקיעות.
גְּמָ׳ מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַפּוֹחֵת לֹא יִפְחוֹת מִשֶּׁבַע, וְהַמּוֹסִיף לֹא יוֹסִיף עַל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: תְּקִיעָה תְּרוּעָה תְּקִיעָה — אַחַת הִיא, וְרַבָּנַן סָבְרִי: תְּקִיעָה לְחוּד וּתְרוּעָה לְחוּד.
גמרא: הגמרא מציינת: המשנה אינה בהתאם לדעתו של רבי יהודה, כפי שנלמד בברייתא שרבי יהודה אומר: מי שמבקש למעט את מספר התקיעות לא ימעיט את מספרן לפחות משבע תקיעות. ומי שמבקש להוסיף על מספר התקיעות לא יוסיף מעבר לשש עשרה. הגמרא שואלת: ביחס למה הם חולקים? הגמרא מסבירה שרבי יהודה סבור: סדרת תקיעות המורכבת מתקיעה, תרועה, תקיעה נחשבת כתקיעה אחת. וחכמים סבורים: תקיעה נמנית בנפרד ותרועה נמנית בנפרד. הם מסכימים לגבי הסדר ומספר התקיעות, וחולקים רק לגבי אופן מניין התקיעות.
מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר קְרָא: ״וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה״ (וּכְתִיב: ״תְּרוּעָה יִתְקְעוּ״, הָא כֵּיצַד? תְּקִיעָה וּתְרוּעָה — אַחַת הִיא). וְרַבָּנַן: הַהוּא לִפְשׁוּטָה לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ הוּא דַּאֲתָא (וְרַבִּי יְהוּדָה, לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ מְנָלֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״שֵּׁנִית״).
הגמרא שואלת: מהו הטעם לשיטתו של רבי יהודה? כפי שנאמר בפסוק: "ותקעתם [utkatem] תרועה" (במדבר י, ה), וכתוב: "תרועה יתקעו [yitke’u]" (במדבר י, ו). כיצד ייתכן שהתורה משתמשת בפועל מן השורש של תקיעה כדי לתאר השמעת תרועה? מסתבר כי תקיעה ותרועה יחד מרכיבות קול אחד. וכיצד מפרשים חכמים פסוקים אלו? דבר זה בא ללמד שכל קול תרועה מלווה בקול פשוט בלתי מעוטר, תקיעה, לפניה ולאחריה. הגמרא שואלת: ומניין לרבי יהודה שכל תרועה צריכה להיות מלווה בתקיעה לפניה ולאחריה? הגמרא מבארת: הוא לומד זאת מן הפסוק באומרו: "ותקעתם [utkatem] תרועה שנית" (במדבר י, ו), המלמד על תקיעה נוספת.
וְרַבָּנַן, מַאי טַעְמַיְיהוּ? דִּכְתִיב: ״וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ״, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ: תְּקִיעָה תְּרוּעָה — אַחַת הִיא, אָמַר רַחֲמָנָא פַּלְגָא דְּמִצְוָה עֲבֵיד וּפַלְגָא לָא עֲבֵיד?! וְרַבִּי יְהוּדָה: הָהוּא לְסִימָנָא בְּעָלְמָא הוּא דַּאֲתָא.
הגמרא שואלת: ומה הטעם לשיטתם של חכמים? כפי שנאמר: "ובהקהיל את הקהל תתקעו תקיעה ולא תריעו תרועה" (במדבר י, ז). ואם עולה על דעתך שתקיעה ותרועה נחשבות אחת, וכי יאמר הרחמן לעשות חצי מצווה ולא לעשות את החצי האחר של המצווה? אלא ודאי, כל אחת היא מצווה בפני עצמה. הגמרא שואלת: וכיצד מפרש רבי יהודה את הפסוק? הגמרא משיבה: אותה תקיעה יחידה שנזכרה בהקשר של הקהלת העם לא באה אלא לסימן למחנות, ולא לשם קיום המצווה, שלדעת רבי יהודה באה תמיד בקבוצות של שלוש.
וְרַבָּנַן: סִימָנָא הוּא, וְרַחֲמָנָא שַׁוְּיֵהּ מִצְוָה. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: אֵין בֵּין תְּקִיעָה לִתְרוּעָה וְלֹא כְּלוּם, כְּמַאן? כְּרַבִּי יְהוּדָה. (אִי רַבִּי יְהוּדָה) פְּשִׁיטָא!
וְכיצד החכמים משיבים על אותה טענה? הם אומרים: אכן, זהו סימן לכנס את העם; אולם, הרחמן עשה זאת מצווה. לכן, אפשר להסיק שתקיעת תקיעה אחת היא מצווה נפרדת. הגמרא שואלת: לפי דעת מי נאמרה אמרה זו של רב כהנא: אין הפסק בין תקיעה לתרועה כלל והן נשמעות בנשימה אחת רצופה? לפי דעת מי היא? היא לפי דעתו של רבי יהודה. הגמרא שואלת: אם אמרתו של רב כהנא היא לפי דעתו של רבי יהודה, הרי זה מובן מאליו. מדוע היה צורך לגמרא להעלות את העניין כלל?

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria