בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתוּשְׁבָּחוֹת. וְהַלְוִיִּם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר, עַל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, כְּנֶגֶד חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה (מַעֲלוֹת) שֶׁבַּתְּהִלִּים, שֶׁעֲלֵיהֶן לְוִיִּם עוֹמְדִין בִּכְלֵי שִׁיר וְאוֹמְרִים שִׁירָה.
בלפידים בוערים שהיו מלהטים בידיהם, והיו אומרים לפניהם קטעי שיר ושבח לאלוהים. והלוויים היו מנגנים בכינורות, בנבלים, במצלתיים ובחצוצרות, ובאינספור כלי נגינה אחרים. המנגנים היו עומדים על חמש עשרה המעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים, כנגד חמש עשרה שירי המעלות בתהילים, כלומר פרקים קכ–קלד, ועליהן הלוויים עומדים בכלי שיר ואומרים את שירתם.
וְעָמְדוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים בְּשַׁעַר הָעֶלְיוֹן שֶׁיּוֹרֵד מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בִּידֵיהֶן, קָרָא הַגֶּבֶר — תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לְמַעֲלָה עֲשִׂירִית — תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לָעֲזָרָה — תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ.
וְזוֹ הָיְתָה טֶקֶס נִסּוּךְ הַמַּיִם: שְׁנֵי כֹּהֲנִים עָמְדוּ בְּשַׁעַר הָעֶלְיוֹן הַיּוֹרֵד מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בְּיָדֵיהֶם. כְּשֶׁקָרָא הַתַּרְנְגוֹל בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר, תָּקְעוּ תְּקִיעָה, וְהֵרִיעוּ תְּרוּעָה, וְתָקְעוּ תְּקִיעָה. כְּשֶׁהִגִּיעוּ הַהוֹלְכִים לִשְׁאֹב אֶת הַמַּיִם לַמַּדְרֵגָה הָעֲשִׂירִית הַמְחַצְצְרִים תָּקְעוּ תְּקִיעָה, וְהֵרִיעוּ תְּרוּעָה, וְתָקְעוּ תְּקִיעָה, לְהוֹדִיעַ שֶׁהִגִּיעַ זְמַן שְׁאִיבַת הַמַּיִם מִבְּרֵכַת הַשִּׁלּוֹחַ. כְּשֶׁהִגִּיעוּ לְעֶזְרַת נָשִׁים וּבְיָדָם כְּלֵי הַמַּיִם, הַמְחַצְצְרִים תָּקְעוּ תְּקִיעָה, וְהֵרִיעוּ תְּרוּעָה, וְתָקְעוּ תְּקִיעָה.
(הִגִּיעוּ לַקַּרְקַע — תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ.) הָיוּ תּוֹקְעִין וְהוֹלְכִין עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח. הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח — הָפְכוּ פְּנֵיהֶן מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב וְאָמְרוּ: אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה — ״אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הַהֵיכָל וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וּמִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשֶּׁמֶשׁ״, וְאָנוּ לְיָהּ עֵינֵינוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָיוּ שׁוֹנִין וְאוֹמְרִין: אָנוּ לְיָהּ, וּלְיָהּ עֵינֵינוּ.
כאשר הם הגיעו לקרקע של עזרת הנשים, החצוצרנים תקעו תקיעה, והריעו תרועה, ותקעו תקיעה. הם המשיכו לתקוע בחצוצרות עד שהגיעו לשער שדרכו יוצאים למזרח, מעזרת הנשים אל המדרון המזרחי של הר הבית. כאשר הם הגיעו לשער שדרכו יוצאים למזרח, הם פנו מפנים מזרחה אל פנים מערבה, לעבר קודש הקודשים, ואמרו: אבותינו שהיו במקום הזה בתקופת בית המקדש הראשון ושלא נהגו כראוי, עמדו "וגבם אל היכל ה׳ ופניהם קדמה; והמה משתחוים קדמה לשמש" (יחזקאל ח:טז), ואנחנו, עינינו אל אלוהים. רבי יהודה אומר כי היו חוזרים ואומרים: אנו לאלוהים, ועינינו לאלוהים.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה — לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו. מִי שֶׁלֹּא רָאָה יְרוּשָׁלַיִם בְּתִפְאַרְתָּהּ — לֹא רָאָה כְּרַךְ נֶחְמָד מֵעוֹלָם. מִי שֶׁלֹּא רָאָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּבִנְיָנוֹ — לֹא רָאָה בִּנְיָן מְפוֹאָר מֵעוֹלָם. מַאי הִיא? אָמַר אַבָּיֵי וְאִיתֵּימָא רַב חִסְדָּא: זֶה בִּנְיַן הוֹרְדוֹס.
גמרא:החכמים לימדו: מי שלא ראה את שמחת בית השואבה של המים, לא ראה שמחה מימיו. מי שלא ראה את ירושלים בתפארתה, לא ראה עיר יפה. מי שלא ראה את בית המקדש בבניינו השלם, לא ראה בניין מפואר. הגמרא שואלת: מהו בניין בית המקדש שאליו מתכוונים החכמים? אמר אביי, ויש אומרים שהיה זה רב חסדא שאמר: זה מתייחס אל בניינו המפואר של הורדוס, ששיפץ את בית המקדש השני.
בְּמַאי בַּנְיֵהּ? אָמַר (רָבָא): בְּאַבְנֵי שֵׁישָׁא וּמַרְמְרָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: בְּאַבְנֵי שֵׁישָׁא כּוּחְלָא וּמַרְמְרָא. אַפֵּיק שָׂפָה וְעַיֵּיל שָׂפָה, כִּי הֵיכִי דִּלְקַבֵּל סִידָא. סְבַר לְמִשְׁעֲיֵיהּ בְּדַהֲבָא, אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן: שִׁבְקֵיהּ, דְּהָכִי שַׁפִּיר טְפֵי, דְּמִיתְחֲזֵי כְּאִדְוָתָא דְיַמָּא.
הגמרא שואלת: במה חומרים בנה אותו? רבא אמר: הוא היה מאבני שיש ירקרק-אפור ושיש לבן [מרמרא]. יש אומרים: הוא היה מאבני שיש כחול ושיש לבן. שורות האבנים הונחו כך ששורה אחת בלטה מעט ושורה אחת הייתה מעט שקועה, כדי שהטיח ייאחז טוב יותר. הוא חשב לצפות את המקדש בזהב, אך החכמים אמרו לו: הנח לזה כפי שהוא, ואל תצפה אותו, מפני שכך הוא יפה יותר, שכן עם הצבעים השונים והסידור המדורג של שורות האבנים, יש לו מראה של גלי הים.
תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִי שֶׁלֹּא רָאָה דְּיוֹפְּלוּסְטוֹן שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם, לֹא רָאָה בִּכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ: כְּמִין בָּסִילְקֵי גְּדוֹלָה הָיְתָה, סְטָיו לְפָנִים מִסְּטָיו. פְּעָמִים שֶׁהָיוּ בָּהּ (שִׁשִּׁים רִבּוֹא עַל שִׁשִּׁים רִבּוֹא), כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם. וְהָיוּ בָּהּ שִׁבְעִים וְאַחַת קָתֶדְרָאוֹת שֶׁל זָהָב, כְּנֶגֶד שִׁבְעִים וְאַחַת שֶׁל סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה, כׇּל אַחַת וְאַחַת אֵינָהּ פְּחוּתָה מֵעֶשְׂרִים וְאֶחָד רִבּוֹא כִּכְּרֵי זָהָב. וּבִימָה שֶׁל עֵץ בְּאֶמְצָעִיתָהּ, וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת עוֹמֵד עָלֶיהָ וְהַסּוּדָרִין בְּיָדוֹ. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַעֲנוֹת אָמֵן, הַלָּה מֵנִיף בַּסּוּדָר וְכׇל הָעָם עוֹנִין אָמֵן.
כך שנינו בברייתא שרבי יהודה אומר: מי שלא ראה את בית הכנסת הגדול [דיופלוסטון] של אלכסנדריה שבמצרים, לא ראה כבודן של ישראל מעולם. אמרו שמבנהו היה כעין בזיליקה גדולה [בסילקי], ובתוכה סטיו לפנים מסטיו. פעמים שהיו בו שש מאות אלף איש ועוד שש מאות אלף איש, כפליים כיוצאי מצרים. והיו בו שבעים ואחת קתדראות של זהב [קתדראות], כנגד שבעים ואחד חברי הסנהדרין הגדולה, שכל אחת ואחת מהן הייתה של לא פחות מעשרים ואחד אלף כיכרי זהב. ובמרכזו הייתה בימת עץ. וחזן הכנסת היה עומד עליה, והסודרין בידו. ומפני שבית הכנסת היה גדול כל כך והעם לא יכלו לשמוע את התפילה בציבור, כאשר שליח הציבור הגיע לסיום ברכה שהציבור צריך לענות אחריה אמן, היה החזן מניף בסודר וכל העם היו עונים אמן.
וְלֹא הָיוּ יוֹשְׁבִין מְעוֹרָבִין, אֶלָּא זֶהָבִין בִּפְנֵי עַצְמָן וְכַסָּפִין בִּפְנֵי עַצְמָן וְנַפָּחִין בִּפְנֵי עַצְמָן וְטַרְסִיִּים בִּפְנֵי עַצְמָן וְגַרְדִיִּים בִּפְנֵי עַצְמָן. וּכְשֶׁעָנִי נִכְנָס שָׁם, הָיָה מַכִּיר בַּעֲלֵי אוּמָּנֻתוֹ וְנִפְנֶה שָׁם. וּמִשָּׁם פַּרְנָסָתוֹ וּפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵיתוֹ.
ובני המלאכות השונות לא היו יושבים מעורבים. אלא הצורפים היו יושבים בינם לבין עצמם, והכספים בינם לבין עצמם, והנפחים בינם לבין עצמם, והחרשים בנחושת בינם לבין עצמם, והאורגים בינם לבין עצמם. וכאשר עני זר נכנס לשם, היה מזהה אנשים העוסקים במלאכתו, והיה פונה להצטרף אליהם שם. ומשם היה משיג את פרנסתו וכן את פרנסת בני ביתו, שכן חבריו למקצוע היו מוצאים לו עבודה באותה מלאכה.
אָמַר אַבָּיֵי: וְכוּלְּהוּ קַטְלִינְהוּ אָלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדֹּן. מַאי טַעְמָא אִיעֲנוּשׁ? מִשּׁוּם דְּעָבְרִי אַהַאי קְרָא: ״לָא תוֹסִיפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד״, וְאִינְהוּ הֲדוּר אֲתוֹ.
לאחר שתיארה את תפארת בית הכנסת, הגמרא מספרת כי אביי אמר: כל האנשים שהתכנסו באותו בית כנסת נהרגו בידי אלכסנדר מוקדון . הגמרא שואלת: מה הטעם שנענשו ונהרגו? הדבר היה בשל כך שהפרו את האיסור בנוגע למצרים שבפסוק הזה: “לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד” (דברים יז:טז), והם חזרו. מאחר שקבעו את מקום מושבם הקבוע במצרים, הם נענשו.
כִּי אֲתָא, אַשְׁכְּחִינְהוּ דַּהֲווֹ קָרוּ בְּסִיפְרָא: ״יִשָּׂא ה׳ עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחוֹק״, אֲמַר: מִכְּדֵי הָהוּא גַּבְרָא בָּעֵי לְמֵיתֵי סְפִינְתָּא בְּעַשְׂרָה יוֹמֵי, דַּלְיַהּ זִיקָא וְאָתֵי סְפִינְתָּא בְּחַמְשָׁא יוֹמֵי — נְפַל עֲלַיְיהוּ וְקַטְלִינְהוּ.
כאשר אלכסנדר הגיע, הוא מצא אותם, וראה שהם קוראים את הפסוק במגילת התורה: "ה' יביא עליך גוי מרחוק, מקצה הארץ, כאשר ידאה הנשר; גוי אשר לא תשמע לשונו" (דברים כ"ח:מ"ט). הוא אמר, בהתייחסו לעצמו: כעת, מאחר שאותו אדם ביקש לבוא באונייה בתוך עשרה ימים, ורוח נשאה אותה והאונייה הגיעה בתוך רק חמישה ימים, כנראה שהפסוק המתייחס לנשר הדואה מתייחס אליי וכוחות שמימיים מסייעים לי. מיד, הוא התנפל עליהם וטבח בהם.
בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב כּוּ׳. מַאי תִּיקּוּן גָּדוֹל? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ: חֲלָקָה הָיְתָה בָּרִאשׁוֹנָה. וְהִקִּיפוּהָ גְּזוּזְטְרָא, וְהִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ נָשִׁים יוֹשְׁבוֹת מִלְמַעְלָה וַאֲנָשִׁים מִלְּמַטָּה.
§ המשנה ממשיכה: במוצאי יום החג הראשון וכו', הכוהנים והלוויים ירדו מעזרת ישראל לעזרת נשים, ושם היו מתקינים תיקון גדול. הגמרא שואלת: מהו התיקון הגדול הזה? רבי אלעזר אמר שזה כמו ששנינו: כתלי עזרת נשים היו חלקים, בלי בליטות, בתחילה. לאחר מכן קבעו בליטות בכותל המקיף את עזרת נשים. ומכאן ואילך, בכל שנה בחגיגת בית השואבה, היו מניחים לוחות עץ על הבליטות הללו ומקיפים את העזרה במרפסת [gezuztra]. ותקנו שהנשים ישבו למעלה והאנשים למטה.
תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ נָשִׁים מִבִּפְנִים וַאֲנָשִׁים מִבַּחוּץ, וְהָיוּ בָּאִים לִידֵי קַלּוּת רֹאשׁ. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ נָשִׁים יוֹשְׁבוֹת מִבַּחוּץ וַאֲנָשִׁים מִבִּפְנִים, וַעֲדַיִין הָיוּ בָּאִין לִידֵי קַלּוּת רֹאשׁ. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ נָשִׁים יוֹשְׁבוֹת מִלְּמַעְלָה וַאֲנָשִׁים מִלְּמַטָּה.
החכמים לימדו בתוספתא: בתחילה, הנשים היו עומדות בפנים של עזרת הנשים, קרוב יותר אל המקדש שבמערב, והגברים היו בחוץ בעזרה ועל החיל. והיו באים לידי התנהגות של קלות ראש זה עם זו, שכן הגברים נצרכו להיכנס קרוב יותר אל המזבח כאשר הקרבנות הוקרבו, וכתוצאה מכך היו מתערבים עם הנשים. לפיכך, החכמים תיקנו שהנשים ישבו בחוץ והגברים בפנים, ועדיין היו באים לידי התנהגות של קלות ראש. לפיכך, תיקנו לשם הפרדה גמורה שהנשים ישבו למעלה והגברים למטה.
הֵיכִי עֲבִיד הָכִי? וְהָכְתִיב: ״הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה׳ עָלַי הִשְׂכִּיל״.
הגמרא שואלת: כיצד אפשר היה לעשות כן, כלומר, לשנות את מבנה המקדש? והלא נאמר לגבי המקדש: "את הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל, כל מלאכות התבנית הזאת" (דברי הימים א' כ"ח:י"ט), כלומר שכל תוכניות המבנה של המקדש ניתנו בהשראה אלוהית; כיצד יכלו החכמים לתקן שינויים?
אָמַר רַב: קְרָא אַשְׁכַּחוּ וּדְרוּשׁ —
רב אמר: הם מצאו פסוק, ודרשו אותו בדרך דרשנית ופעלו בהתאם: