Drashot AI Logo
גְּמָ׳ אִיתְּמַר: רַב יְהוּדָה וְרַב עֵינָא, חַד תָּנֵי: שׁוֹאֵבָה, וְחַד תָּנֵי: חֲשׁוּבָה. אָמַר מָר זוּטְרָא: מַאן דְּתָנֵי שׁוֹאֵבָה לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, וּמַאן דְּתָנֵי חֲשׁוּבָה לָא מִשְׁתַּבַּשׁ. מַאן דְּתָנֵי שׁוֹאֵבָה לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, דִּכְתִיב: ״וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן״. וּמַאן דְּתָנֵי חֲשׁוּבָה לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, דְּאָמַר רַב נַחְמָן: מִצְוָה חֲשׁוּבָה הִיא, וּבָאָה מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית.
גמרא:נאמר כי רב יהודה ורב עינא נחלקו: אחד מהם שונה שהחגיגה נקראה חגיגת השאיבה [שואבה], ואחד מהם שונה שהיא נקראה החגיגה החשובה [חשובה]. מר זוטרא אמר: מי ששנה שואבה אינו טועה, ומי ששנה חשובה אינו טועה. מי ששנה שואבה אינו טועה, שכן נאמר: "ושאבתם [ושאבתם] מים בששון ממעייני הישועה" (ישעיהו יב:ג), ושמה משקף את העובדה שזו חגיגה של ניסוך המים. ומי ששנה חשובה אינו טועה, שכן רב נחמן אמר: מצווה חשובה היא, ומקורה בששת ימי בראשית.
תָּנוּ רַבָּנַן: הֶחָלִיל דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף יוֹם טוֹב אֵינוֹ דּוֹחֶה. אָמַר רַב יוֹסֵף: מַחְלוֹקֶת בְּשִׁיר שֶׁל קׇרְבָּן, דְּרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: עִיקַּר שִׁירָה בִּכְלִי, וַעֲבוֹדָה הִיא, וְדוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. וְרַבָּנַן סָבְרִי: עִיקַּר שִׁירָה בַּפֶּה, וְלָאו עֲבוֹדָה הִיא, וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אֲבָל שִׁיר שֶׁל שׁוֹאֵבָה, דִּבְרֵי הַכֹּל שִׂמְחָה הִיא, וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת.
§ החכמים לימדו: החליל דוחה את השבת; זו דעתו של רבי יוסי בר יהודה. וחכמים אומרים: אינו דוחה אפילו יום טוב. אמר רב יוסף: המחלוקת היא בנוגע לשיר שהלויים היו שרים בליווי הקרבן התמיד. שכן רבי יוסי בר יהודה סבור שעיקרה של שירה הוא הליווי בכלי נגינה, ולפיכך כלים אלה הם חלק מעבודת המקדש ודוחים את השבת. וחכמים סבורים שעיקרה של שירה הוא שירה בפה, ולכן הכלים אינם חלק מן העבודה; הם רק מלווים את השירה לעיתים ולכן הם אינם דוחים את השבת. אולם, בנוגע לשירת שאיבת המים, הכול מסכימים שמדובר בשמחה ולא בחלק מעבודת המקדש; לכן אינה דוחה את השבת.
אָמַר רַב יוֹסֵף: מְנָא אָמֵינָא דִּבְהָא פְּלִיגִי, דְּתַנְיָא: כְּלֵי שָׁרֵת שֶׁעֲשָׂאָן שֶׁל עֵץ, רַבִּי פּוֹסֵל וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה מַכְשִׁיר. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, מַאן דְּמַכְשַׁיר סָבַר: עִיקַּר שִׁירָה בִּכְלִי, וְיָלְפִינַן מֵאַבּוּבָא דְמֹשֶׁה. וּמַאן דְּפָסֵיל סָבַר: עִיקַּר שִׁירָה בַּפֶּה, וְלָא יָלְפִינַן מֵאַבּוּבָא דְמֹשֶׁה.
רב יוסף אמר: מנין אני אומר שהם חולקים בעניין זה? כפי ששנינו בברייתא: לגבי כלי שרת של מקדש שעשאם מעץ, רבי יהודה הנשיא פוסל אותם ורבי יוסי בר יהודה מכשיר אותם. וכי אין זה שהם חולקים בעניין זה? מי שמכשיר את כלי העץ סובר שעיקרה של שירה היא ליווי בכלי זמר, ואנו לומדים שכלי קודש יכולים להיעשות מעץ מן החליל של משה, שלפי דעה זו היה כלי שרת. ומי שפוסל את כלי העץ סובר שעיקרה של שירה הוא שירה בפה, ולכן אין אנו לומדים שום הלכה הנוגעת לכלי שרת מן החליל של משה, שכן לפי דעה זו לא היה כלי שרת.
לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא עִיקַּר שִׁירָה בִּכְלִי, וְהָכָא בְּדָנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר קָמִיפַּלְגִי. מַאן דְּמַכְשַׁיר סָבַר: דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר, וּמַאן דְּפָסֵיל סָבַר: לָא דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר.
הגמרא דוחה הסבר זה של הברייתא. לא, אין זה בהכרח העניין שבו הם נחלקים, שכן אפשר לומר שכולם מסכימים: העיקר של השירה הוא שירה בליווי כלי נגינה. וכאן, מדובר בשאלה אם לומדים את האפשר מן האי־אפשר, ועל כך הם נחלקים. האם אפשר לקבוע עיקרון החל בכל המקרים על סמך מקרה שיש בו היבט ייחודי? מי שסבור שכלי שרת מעץ כשרים סבור שלומדים את האפשר, כלומר כלי שרת של המקדש, מן האי־אפשר, כלומר חלילו של משה. אף שלא הייתה חלופה אלא לעשות את חלילו של משה מעץ, אפשר ללמוד מכאן שכלי שרת קדושים, אף כאשר קיימת חלופה לעשותם ממתכת, אפשר לעשותם מעץ. ומי שסבור שכלי שרת מעץ פסולים סבור שאין לומדים אפשר מאי־אפשר.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא דְּעִיקַּר שִׁירָה בַּפֶּה, וְאֵין דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר, וְהָכָא בְּמֵילַף מְנוֹרָה בִּכְלָלֵי וּפְרָטֵי אוֹ בְּרִבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי קָא מִיפַּלְגִי. רַבִּי דָּרֵישׁ כְּלָלֵי וּפְרָטֵי, רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה דָּרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי.
ואם תרצה, אמור במקום זאת בדחיית הוכחתו של רב יוסף שכולם מסכימים שעיקר מהותה של שירה הוא לשיר בפה, ואין לומדים אפשר משאי אפשר. וכאן, מדובר בעניין לימוד הלכות המנורה שבמקדש באמצעות העיקרון הפרשני של כללים ופרטים או באמצעות העיקרון של ריבויים ומיעוטים, ובכך הם נחלקו. רבי יהודה הנשיא מפרש פסוקים באמצעות העיקרון של כללים ופרטים, ואילו רבי יוסי בר יהודה מפרש פסוקים באמצעות העיקרון של ריבויים ומיעוטים.
רַבִּי דָּרֵישׁ כְּלָלֵי וּפְרָטֵי: ״וְעָשִׂיתָ מְנוֹרַת״ — כָּלַל, ״זָהָב טָהוֹר״ — פָּרַט, ״מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה״ — חָזַר וְכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל, אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט. מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ שֶׁל מַתֶּכֶת, אַף כֹּל שֶׁל מַתֶּכֶת.
רבי יהודה הנשיא מפרש את הפסוק: "ועשית מנורת זהב טהור; מקשה תיעשה המנורה" (שמות כ"ה:ל"א), באמצעות העיקרון של כללים ופרטים. "ועשית מנורת," הוא כלל, שכן חומר המנורה אינו מצוין; "זהב טהור," זהו פרט, המגביל את החומר לזהב בלבד; "מקשה תיעשה המנורה," הפסוק חוזר ומכליל. התוצאה היא כלל ופרט וכלל, שממנו אפשר להסיק שהפסוק מתייחס רק לדברים הדומים לפרט; כשם שהפרט מפורש שהמנורה נעשית מזהב, שהוא מתכת, כך גם כל שאר החומרים המשמשים לעשיית המנורה חייבים להיות ממתכת. המנורה היא אב טיפוס לכל שאר כלי השרת של המקדש.
רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה, דָּרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי: ״וְעָשִׂיתָ מְנוֹרַת״ — רִיבָּה, ״זָהָב טָהוֹר״ — מִיעֵט, ״מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְנוֹרָה״ — חָזַר וְרִיבָּה, רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה — רִיבָּה הַכֹּל. מַאי רַבִּי — רַבִּי כֹּל מִילֵּי, מַאי מַיעֵט — מַיעֵט שֶׁל חֶרֶס.
רבי יוסי בר יהודה, אולם, הסבור שכלי שרת מעץ של המקדש כשרים, מפרש את הכתובים על פי העיקרון של ריבויים ומיעוטים. "ועשית מנורת," הוא ריבוי, שכן חומר המנורה אינו מפורש; "זהב טהור," הוא מיעוט, המגביל את החומר לזהב בלבד; "מקשה תיעשה המנורה," הכתוב חזר וריבה. התוצאה היא ריבוי ומיעוט וריבוי, שממנו דורשים לרבות את הכול חוץ מן הדברים הדומים פחות מכול למיעוט. מה ריבה הכתוב ? ריבה את כל החומרים, אפילו עץ. ומה מיעט הכתוב במיעוט זה? מיעט מנורה העשויה מחרס.
אָמַר רַב פָּפָּא:
רב פפא אמר: רב יוסף קבע שהמחלוקת בין רבי יוסי בר יהודה לבין החכמים בשאלה האם החליל דוחה שבת וימים טובים או לא, מבוססת על החשיבות והתפקיד של השירה בהקרבת הקורבנות.

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria