שֶׁכׇּל מִזְבֵּחַ שֶׁאֵין לוֹ לֹא כֶּבֶשׁ וְלֹא קֶרֶן וְלֹא יְסוֹד וְלֹא רִיבּוּעַ — פָּסוּל לַעֲבוֹדָה. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַסּוֹבֵב.
כל מזבח שחסרה בו כבש, או קרן, או יסוד, או צורת ריבוע, בין מפני שלא הוקם כריבוע ובין מחמת פגם, פסול לעבודה במקדש. רבי יוסי בר יהודה אומר: אף הסובב צריך להיות שלם, ואם חסר בו דבר הוא פוסל את המזבח.
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁיתִין, מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית נִבְרְאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אׇמָּן״. ״חֲמוּקֵי יְרֵכַיִךְ״ — אֵלּוּ הַשִּׁיתִין. ״כְּמוֹ חֲלָאִים״ — שֶׁמְּחוֹלְלִין וְיוֹרְדִין עַד הַתְּהוֹם. ״מַעֲשֵׂה יְדֵי אׇמָּן״ — זוֹ מַעֲשֵׂה יְדֵי אוּמָּנוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״בְּרֵאשִׁית״, אַל תִּיקְרֵי ״בְּרֵאשִׁית״, אֶלָּא ״בָּרָא שִׁית״.
§ רבה בר בר חנה אמר שרבי יוחנן אמר: השיתין [שיתין] הבנויים במזבח ונמשכים מתחתיו נבראו מששת ימי בראשית, כפי שנאמר: "חמוקי ירכיך כמו חלאים, מעשה ידי אמן" (שיר השירים ז:ב). הגמרא מפרשת את הפסוק בדרך דרש: "חמוקי ירכיך"; אלו השיתין הנסתרים בתוך המזבח; "כמו חלאים [חלאים]"; שהם חלולים [מחוללין] ויורדים עד התהום; "מעשה ידי אמן"; זהו מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא. ובדומה לכך, שנינו בבית מדרשו של רבי ישמעאל שנאמר: "בראשית [בראשית]" (בראשית א:א); אל תקרא כך: בראשית, אלא: ברא שית, כלומר שהקדוש ברוך הוא ברא את הצינור היורד מן המזבח.
תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שִׁיתִּין מְחוֹלָלִין וְיוֹרְדִין עַד תְּהוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן. וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שׂוֹרֵק וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ״. ״וַיִּטָּעֵהוּ שׂוֹרֵק״ — זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, ״וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ״ — זֶה מִזְבֵּחַ, ״וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ״ — אֵלּוּ הַשִּׁיתִין.
כך נלמד בברייתא שרבי יוסי אומר: השיתין הללו חלולים ויורדים עד התהום, שנאמר: "אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו. כרם היה לידידי בקרן בן שמן, ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שורק, ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו" (ישעיהו ה:א–ב). רבי יוסי דורש פסוקים אלו בדרך דרש כמתייחסים אל המקדש. "ויטעהו שורק"; זה מתייחס למקדש; "ויבן מגדל בתוכו"; זה מתייחס למזבח; "וגם יקב חצב בו"; זה מתייחס לשיתין. מאחר שבעל הכרם הוא משל לאלוהים, הדבר מלמד שהשיתין הם חלק טבעי מן הבריאה.
תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק: לוּל קָטָן הָיָה בֵּין כֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ בְּמַעֲרָבוֹ שֶׁל כֶּבֶשׁ, וְאַחַת לְשִׁבְעִים שָׁנָה פִּרְחֵי כְהוּנָּה יוֹרְדִין לְשָׁם, וּמְלַקְּטִין מִשָּׁם יַיִן קָרוּשׁ שֶׁדּוֹמֶה לְעִיגּוּלֵי דְבֵילָה, וּבָאִין וְשׂוֹרְפִין אוֹתוֹ בִּקְדוּשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַה׳״ —
כך לימדו בברייתא שרבי אלעזר בר צדוק אמר: היה רווח קטן בין הכבש למזבח ממערב לכבש, ואחת לשבעים שנה כהנים צעירים היו יורדים לשם ואוספים משם את היין הקרוש שנותר מן הנסכים והתקשה עם הזמן, שהיה דומה לעיגולים של תאנים דחוסות ומיובשות. לאחר מכן היו באים ושורפים אותו בקדושה בעזרת המקדש, כמו שנאמר: "בקודש הסך נסך שכר לה'" (במדבר כח, ז);