וּבָא וְאוֹכְלָן בִּקְדוּשַּׁת שְׁבִיעִית.
ואז הוא בא הביתה ואוכל את התוצרת באופן הראוי ובזמן הראוי, בשל קדושת פירות שנת השמיטה.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּלוֹקֵחַ מִן הַמּוּפְקָר. אֲבָל בְּלוֹקֵחַ מִן הַמְשׁוּמָּר, אֲפִילּוּ בְּכַחֲצִי אִיסָּר — אָסוּר.
הברייתא ממשיכה: באיזה מקרה נאמרה קביעה זו, שמותר להעביר כסף המשמש לקניית תוצרת שנת השמיטה לידי עם הארץ, כל עוד אינו עולה על שווי שלוש סעודות? דווקא במקרה שאדם קונה תוצרת שבאה משדה שהופקר כהלכה בשנת השמיטה. במקרה זה, העם הארץ שאסף את התוצרת מקבל תשלום רק על פעולת הקציר ולא על התוצרת עצמה. אבל, אם הוא קונה תוצרת שבאה משדה שנשמר עבור בעליו בדרך שבה הוא נשמר בשאר שנות מחזור השמיטה ולא הופקר, אזי אפילו אם אדם קנה תוצרת בשווי חצי איסר, אסור להעביר לו את הכסף, שכן אסור להשתמש בפירות שנשמרו בשנת השמיטה.
מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: וּמִן הַמּוּפְקָר שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת וְתוּ לָא? וּרְמִינְהִי: הַפֵּיגָם וְהַיַּרְבּוּזִין וְהַשֵּׁיטִים וַחֲלֹגְלוֹגוֹת וְהַכּוּסְבָּר שֶׁבֶּהָרִים וְהַכַּרְפַּס שֶׁבַּנְּהָרוֹת וְהַגַּרְגִּיר שֶׁל אֲפָר — פְּטוּרִין מִן הַמַּעֲשֵׂר, וְנִיקָּחִין מִכׇּל אָדָם בַּשְּׁבִיעִית, לְפִי שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָּהֶן נִשְׁמָר.
רב ששת הקשה: והאם מותר לקנות תוצרת משדה הפקר בשווי של שלוש סעודות בלבד ולא יותר? הוא העלה סתירה ממשנה (שביעית ט:א): פיגם וחומעה, שני מיני עשבים, וירקות כגון אספרגוס, רגלת, כוסברה שהיא מצויה בהרים, פטרוזיליית מים של הנהרות, וארוגולה גינתית — כולם פטורים מן החיוב של מעשרות בכל השנים, ומותר לקנותם מכל אדם בשנת השמיטה מפני שאין מין מהם נשמר. צמחים אלו אינם מעובדים אלא גדלים בר, ולכן הם הפקר. לכאורה, צמחים אלו הגדלים בר מותר לקנותם בכל כמות, אפילו מעם הארץ, בלי הגבלה של שלוש סעודות.
הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְפָרֵק לַהּ: בִּכְדֵי מָן שָׁנוּ. וְכֵן אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּכְדֵי מָן שָׁנוּ. מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״מָן״ לִישָּׁנָא דִּמְזוֹנֵי הוּא — דִּכְתִיב: ״וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ וְגוֹ׳״.
הגמרא ממשיכה. רב ששת העלה קושיה, והוא גם יישב אותה: החכמים שנו הלכה זו במשנה לגבי מזון בכמות המספיקה למזונו [מן]. צמחים אלה שהמשנה מוציאה מן האיסור לקנותם מעם הארץ עדיין כפופים להגבלת שלוש הסעודות. וכן, רבה בר בר חנה אמר שרבי יוחנן אמר: החכמים שנו הלכה זו בכמות המספיקה למזונו [מן]. מנין ניתן להסיק שמן הוא מונח שמשמעו מזון? זהו כפי שנאמר: "והמלך מינה [וימן] להם דבר יום ביומו מפת בג המלך" (דניאל א:ה).
אִי הָכִי, לוּלָב נָמֵי! לוּלָב בַּר שִׁשִּׁית הַנִּכְנָס לִשְׁבִיעִית הוּא. אִי הָכִי אֶתְרוֹג נָמֵי — בַּת שִׁשִּׁית הַנִּכְנֶסֶת לִשְׁבִיעִית הִיא! אֶתְרוֹג, בָּתַר לְקִיטָה אָזְלִינַן.
§ הגמרא שואלת: אם כן, אם אין לקנות תוצרת מעם הארץ שמא ישתמש בכסף שלא כראוי, צריך גם להיות אסור לתת לו כסף ולקנות ממנו לולב בשנת השמיטה. הגמרא משיבה: המשנה עוסקת במקרה שבו הלולב הוא של השנה השישית הנכנסת לשביעית. מאחר שגדל בשנה השישית, הוא מותר, אף על פי שנלקט מן העץ בשנה השביעית. העובדה שנשאר על העץ בין ראש השנה לסוכות אינה הופכת אותו לתוצרת של שנת השמיטה. הגמרא מקשה: אם כן, גם האתרוג הוא חפץ של השנה השישית הנכנסת לשביעית וצריך להיות לו אותו דין. הגמרא משיבה: לגבי אתרוג, בניגוד ללולב, בקביעת מעמדו הולכים לפי לקיטתו ולא לפי זמן גדילתו. לכן, במקרה זה, האתרוג נחשב לתוצרת של שנת השמיטה.
וְהָא בֵּין רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבֵין רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לְעִנְיַן שְׁבִיעִית אֶתְרוֹג בָּתַר חֲנָטָה אָזְלִינַן! דִּתְנַן: אֶתְרוֹג שָׁוֶה לָאִילָן בִּשְׁלֹשָׁה דְּרָכִים, וְלַיָּרָק בְּדֶרֶךְ אֶחָד.
הגמרא מקשה: אבל גם רבן גמליאל וגם רבי אליעזר, החולקים לגבי מעמדו של אתרוג שגדל בשנה אחת ונלקט בשנה שלאחריה לעניין קביעת שנתו עבור הלכות מעשרות, מסכימים לגבי הלכותשל שנת השמיטה כי לגבי אתרוג הולכים אחר חנטתו, כפי שלמדנו במשנה (ביכורים ב:ו): מעמדו ההלכתי של פרי אתרוג הוא כמו זה של אילן פרי רגיל בשלושה דברים וכמו זה של ירק בדבר אחד.
שָׁוֶה לָאִילָן בִּשְׁלֹשָׁה דְּרָכִים — לְעׇרְלָה וְלִרְבָעִי וְלִשְׁבִיעִית. וּלְיָרָק בְּדֶרֶךְ אֶחָד —
המשנה מפרטת: מעמדו ההלכתי הוא כמו זה של עץ בשלושה אופנים: לעניין עורלה, כלומר, אסור לאכול מפריו בשלוש השנים הראשונות לאחר נטיעתו; לעניין פירות השנה הרביעית, כלומר, פירות הגדלים בשנה הרביעית לאחר נטיעת העץ, שאין להשתמש בהם מחוץ לירושלים אלא אם כן חוללו באמצעות פדיון; ולעניין שנת השמיטה. לגבי כל אותן הלכות, השנה שאליה משויך הפרי נקבעת לפי מועד הבשלתו. ומעמדו ההלכתי הוא כמו זה של ירק באופן אחד: