"והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'" (במדבר טו:יט). כשם ששם, לגבי חלה, אין אדם חייב אלא אם כן העיסה היא משלכם ולא ממעשר שני, אף כאן, לגבי מצה, אדם יוצא ידי חובתו רק אם היא משלכם ולא ממעשר שני.

הגמרא מציעה: הבה נאמר שברייתא זו תומכת בדבריו של רבי אסי: עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה; זהו דבריו של רבי מאיר. וחכמים אומרים: היא חייבת בהפרשת חלה. הגמרא תוהה על אופייה המסויג של הצעת הגמרא. הבה נאמר שהיא תומכת בדעתו. הברייתא אינה דומה לאמירתו של רב אסי; היא בדיוק אותה אמירה עצמה.

אלא, כך הגמרא מציעה: האם נאמר כי מן העובדה שהם חולקים לגבי מקרה זה של חלה, הם חולקים גם לגבי אותו מקרה של מצה? או שמא, דין הבצק שונה, משום שהפסוק אומר: "עריסותיכם… עריסותיכם" (במדבר טו:כ–כא) פעמיים. אולי כפילות זו מלמדת שנדרשת בעלות כדי שהבצק יתחייב במצוות חלה; אולם לגבי מצה, שאין בה כפילות כזו, אולי אדם יוצא ידי חובתו, אפילו במקרה של מעשר שני בירושלים, לשיטת רבי מאיר. לפיכך, אין להביא מכאן ראיה לתמוך בדבריו של רב אסי.

§ המשנה ממשיכה: אתרוג של תרומה טמאה פסול. הטעם הוא, כפי שהוסבר לעיל, שאין היתר לאוכלו.

המשנה קבעה: וכן, לגבי אתרוג של תרומה טהורה, אין ליטול אותו לכתחילה. אולם אם נטל, הוא כשר לשימוש לקיום המצווה. רבי אמי ורבי אסי נחלקו בדבר זה. מדוע אין ליטול אותו לכתחילה? אחד מהם אמר: זה מפני שהוא מכשיר אותו לקבל טומאה. כל צמחייה אינה יכולה לקבל טומאה, אפילו אם באה במגע עם מקור טומאה, אלא אם כן הורטבה באחד משבעת המשקים (ראו ויקרא יא:לז–לח). אולם, ברגע שאדם נוגע באתרוג בידיים רטובות, שהן רטובות מפני שהוציא את שלושת המינים האחרים מן המים שבהם נשמרו כדי לשמור על טריותם, הוא מכשיר את האתרוג לקבל טומאה. חכמים אסרו ליטול אתרוג של תרומה, שמא ייטמא, שכן אסור לטמא תרומה. ואחד אמר: זה מפני שהוא פוגם בו. על ידי הטיפול באתרוג, הקליפה נעשית מאוסה, ואסור לפגום בתרומה.

הגמרא שואלת: מהו ההבדל המעשי ביניהם? הגמרא משיבה: ההבדל יהיה במקרה שבו אדם החיל על כל האתרוג מעמד של תרומה, למעט הקליפה, שמעמדה נשאר חולין. לפי מי שאמר: משום שהוא מכשיר אותו לקבל טומאה, יש כאן איסור, שכן אי-החלת קדושת תרומה על הקליפה אינה מונעת מן הפרי להיעשות מוכשר לקבל טומאה. אולם, לפי מי שאמר: משום שהוא מזיק את התרומה, אין כאן איסור, שכן הקליפה שעלולה להינזק מעולם לא הייתה תרומה.

המשנה ממשיכה: ואם נטל אתרוג של תרומה, הרי הוא כשר, והוא יצא בו ידי חובתו בדיעבד. הגמרא מסבירה: לפי מי שאמר שאין אדם יוצא ידי חובתו מפני שאין רשות לאוכלו את האתרוג, יש רשות לאוכלו. לפי מי שאמר שאין אדם יוצא ידי חובתו מפני שאין לו ערך ממוני, יש לו ערך ממוני.

§ המשנה מביאה מחלוקת בין בית הלל ובית שמאי בנוגע לאתרוג של דמאי. הגמרא שואלת: מה הטעם לשיטתם של בית הלל, שמכשירים אותו? אסור לאכול דמאי, מחשש שמא הוא טבל שלא הופרשו ממנו מעשרות. הגמרא משיבה: מפני שאם ירצה, יכול להפקיר את כל נכסיו, ויהיה עני, ובמקרה כזה הדמאי יהיה ראוי לאכילתו. גם עכשיו, אף על פי שלא הפקירם, הרי הוא נחשב כמקיים את התנאי של "ולקחתם לכם". כפי ששנינו במשנה: מאכילין את העניים דמאי, ומאכילין גם את החיילים [אכסניא] שמזונותיהם מוטלים על בני העיר, דמאי.

הגמרא שואלת: ומדוע, אם כן, בית שמאי פוסלים אותו? הגמרא משיבה: עני אינו רשאי לאכול דמאי, כפי שלמדנו במשנה: אין מאכילין את העניים דמאי ואין מאכילין את החיילים דמאי. ורב הונא אמר: נשנתה בברייתא שבית שמאי אומרים: אין מאכילין את העניים דמאי ואין מאכילין את החיילים שמזונותיהם מוטלים על בני העיר, דמאי. ובית הלל אומרים: מאכילין את העניים דמאי ומאכילין את החיילים שמזונותיהם מוטלים על בני העיר, דמאי. על יסוד זה, המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל לגבי אתרוג של דמאי ברורה.

§ המשנה ממשיכה: לגבי אתרוג של מעשר שני בירושלים, אין ליטול אותו לכתחילה. הגמרא מסבירה: לפי מי שאומר שאתרוג של תרומה טהורה פסול מפני שהוא מכשיר אותו לקבל טומאה, כאן גם כן, הוא מכשיר אותו. לפי מי שאומר שהוא פסול מפני שהוא מזיק לקליפה, כאן גם כן, הוא מזיק לקליפה.

המשנה ממשיכה: ואם נטל אתרוג של מעשר שני בירושלים, כשר. הגמרא מסבירה: לפי מי שאמר שאין אדם יוצא ידי חובתו באתרוג של ערלהמפני שאין בו היתר אכילה של האתרוג, הכול, כלומר רבי מאיר וחכמים, מסכימים שיוצא בו ידי חובתו, מפני שבירושלים מותר לאכול מעשר שני. אולם לפי מי שאמר שאין אדם יוצא ידי חובתו באתרוג של ערלהמפני שאין לו שווי ממון, בהתאם לדעת מי נאמרה קביעה זו? היא בהתאם לדעת חכמים, שאינם רואים במעשר שני ממון גבוה; ואין היא בהתאם לדעת רבי מאיר.

§ המשנה ממשיכה: אם עלו חזזיות דמויות שחין על רוב האתרוג, הוא פסול. אמר רב חסדא: דבר זה אמרו רבנו הגדול, רב, ויבוא המקום לעזרתו. לימדו חכמים הלכה זו רק במקרה שהנגעים מרוכזים במקום אחד; אולם, אם הם מפוזרים בשניים או שלושה מקומות ברחבי האתרוג, הוא כשר. רבא אמר לרב חסדא: אם הנגעים מפוזרים בשניים או שלושה מקומות, הרי זה כאילו האתרוג היה מנומר בצבעים שונים במקומות שונים; חסר לו יופי והוא בוודאי פסול.

אלא, תקן את הנוסח: אם אמירה זו נאמרה, נאמרה על הסיפא של המשנה: אם עלו חזזיות רק על מיעוטו, כשר הוא. רב חסדא אמר: אמירה זו נאמרה מפי רבנו הגדול, רב, ויבוא המקום לעזרתו. חכמים לימדו הלכה זו רק אם החזזיות מרוכזות במקום אחד. אבל, אם הן מפוזרות בשניים או בשלושה מקומות בכל האתרוג, אף אם סך הכול שלהן נשאר מיעוט, הרי הוא כאילו האתרוג מנומר, והוא פסול. רבא אמר: אם יש חזזית על הדד שלו, בקצה הפריחה, הנראה לעין בבירור ומהווה את עיקר יופיו של האתרוג, אפילו אם החזזית היא בכל גודל שהוא, האתרוג פסול.

§ המשנה ממשיכה: אם הוסר הפיטם שלו, הוא פסול. רבי יצחק בן אלעזר לימד ברייתא: פירוש הדבר אם הוסר העלי-דמוי הבליטה שבקצהו העליון שלו.

המשנה ממשיכה: אתרוג שנקלף פסול. אמר רבא: אתרוג זה שנקלף כמו תמר אדום, כך שרק קליפתו החיצונית הדקה הוסרה אך השאר נותר שלם, כשר. הגמרא מקשה: והרי למדנו במפורש במשנה: אם האתרוג נקלף הוא פסול? הגמרא משיבה: אין זה קשה;