בִּבְנֵי כְרַכִּין, שֶׁהָיוּ מוֹרִישִׁין אֶת לוּלְבֵיהֶן לִבְנֵי בְנֵיהֶן! אָמְרוּ (לָהֶם): מִשָּׁם רְאָיָה? אֵין שְׁעַת הַדְּחָק רְאָיָה.
המערבים תושבי ערים שחיו באזור מרוחק מן החבל שבו גדלים ארבעת המינים, שהיו מורישים את הלולבים שלהם לנכדיהם, אף על פי שהיו יבשים לגמרי. החכמים אמרו לו: וכי יש ראיה משם שמינים יבשים נשארים כשרים לשימוש? מעשים שנעשו בשעת הדחק אינם ראיה. בנסיבות רגילות, היה אסור להשתמש באותם מינים.
קָתָנֵי מִיהַת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף יְבֵשִׁין כְּשֵׁרִין, מַאי לָאו, אַאֶתְרוֹג! לָא, אַלּוּלָב.
בכל מקרה, התוספתאמלמדת שרבי יהודה אומר: אפילו מינים יבשים כשרים לשימוש בקיום המצווה. מה, האם אין זה מתייחס גם לאתרוג, ומורה שלדעתו אתרוג אינו דורש הידור? לא, הוא אמר רק שלולב יבש כשר לשימוש.
אָמַר מָר: כְּשֵׁם שֶׁאֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן, כָּךְ אֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן. פְּשִׁיטָא? מַהוּ דְּתֵימָא: הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה לוּלָב צָרִיךְ אֶגֶד, וְאִי מַיְיתֵי מִינָא אַחֲרִינָא, הַאי לְחוֹדֵיהּ קָאֵי וְהַאי לְחוֹדֵיהּ קָאֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.
המאסטר קבע בברייתא המצוטטת לעיל: כשם שאין לגרוע ממספרם, כך גם אין להוסיף על מספרם. הגמרא שואלת: זה מובן מאליו. מדוע שיהיה מותר להוסיף מין נוסף? הגמרא משיבה: שמא תאמר: מאחר שרבי יהודה אמר שלולב טעון אגידה, ודרישה זו היא מרכיב יסודי של המצווה, ואם אתה מביא מין נוסף אחר, זה המין עומד בפני עצמו ואותו המין עומד בפני עצמו, כלומר, מאחר שהמין הנוסף אינו אגוד עם האחרים, נוכחותו חסרת משמעות ואינה יוצרת בעיה, לכן רבי יהודה מלמדנו שאין זה כך. למעשה, אין להביא מין נוסף.
אָמַר מָר: לֹא מָצָא אֶתְרוֹג — לֹא יָבִיא לֹא רִמּוֹן וְלֹא פָּרִישׁ וְלֹא דָּבָר אַחֵר. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לַיְיתֵי, כִּי הֵיכִי שֶׁלֹּא תִּשָּׁכַח תּוֹרַת אֶתְרוֹג, קָא מַשְׁמַע לַן, זִימְנִין דְּנָפֵיק חוּרְבָּא מִינֵּיהּ, דְּאָתֵי לְמִסְרַךְ.
האדון קבע בברייתא המצוטטת לעיל: אם אין אדם יכול למצוא אתרוג, אין הוא רשאי להביא רימון, חבוש, או כל דבר אחר במקומו. הגמרא תוהה: דבר זה מובן מאליו. הגמרא משיבה: שמא תאמר: יביא פירות אלה כדי שהקטגוריה ההלכתית של האתרוג לא תישכח, לכן רבי יהודה מלמד אותנו שלמעשה הדבר אסור, מפני שלעתים ייגרם נזק מנוהג זה. יש מי שעלולים להימשך לנוהג זה ולהשתמש במינים אלה אפילו כאשר אתרוגים זמינים.
תָּא שְׁמַע: אֶתְרוֹג הַיָּשָׁן — פָּסוּל, וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר. תְּיוּבְתָּא דְרָבָא, תְּיוּבְתָּא.
הגמרא מציעה: בוא ושמע הוכחה נוספת לכך שלגבי אתרוג, רבי יהודה אינו דורש יופי: אתרוג ישן פסול. רבי יהודה מכשיר אותו. זוהי הפרכה ניצחת לדעתו של רבא, הסבור שהכול מסכימים שאתרוג דורש יופי. הגמרא מסכמת: אכן, זוהי הפרכה ניצחת לדעתו של רבא.
וְלָא בָּעֵי הָדָר? וְהָא אֲנַן תְּנַן: הַיָּרוֹק כְּכַרָּתֵי — רַבִּי מֵאִיר מַכְשִׁיר וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל. לָאו מִשּׁוּם דְּבָעֵי הָדָר? לָא, מִשּׁוּם דְּלָא גְּמַר פֵּירָא.
הגמרא שואלת: והאם רבי יהודה אינו דורש יופי באתרוג? והרי למדנו במשנה: לגבי אתרוגשהוא ירוק ככרתי, רבי מאיר מכשירו ורבי יהודה פוסלו? הגמרא שואלת: האם אין זה משום שרבי יהודה דורש יופי באתרוג? הגמרא משיבה: לא, אלא זה משום שבמקרה של אתרוג ירוק הפרי לא הבשיל, ואין ראוי לקיים את המצווה בפרי שלא הבשיל.
תָּא שְׁמַע: שִׁיעוּר אֶתְרוֹג קָטָן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כֶּאֱגוֹז, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּבֵיצָה. לָאו מִשּׁוּם דְּבָעֵי הָדָר? לָא, מִשּׁוּם דְּלָא גְּמַר פֵּירָא.
הגמרא מביאה ראיה נוספת. בוא ושמע: מהו השיעור המינימלי של אתרוג קטן? רבי מאיר אומר: לא יהא קטן מכאגוז. רבי יהודה אומר: לא יהא קטן מכביצה. הגמרא שואלת: וכי אין זה משום שרבי יהודה דורש יופי באתרוג? הגמרא משיבה: לא, אלא משום שבאותו מקרה של אתרוג הקטן מכביצה, הפרי לא הבשיל.
תָּא שְׁמַע: וּבְגָדוֹל כְּדֵי שֶׁיֶּאֱחוֹז שְׁנַיִם בְּיָדוֹ אַחַת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אֶחָד בִּשְׁתֵּי יָדָיו. מַאי טַעְמָא, לָאו מִשּׁוּם דְּבָעֵי הָדָר? לָא, כֵּיוָן דְּאָמַר רַבָּה: לוּלָב בְּיָמִין וְאֶתְרוֹג בִּשְׂמֹאל, זִימְנִין דְּמִחַלְּפִי לֵיהּ וְאָתֵי לְאַפּוּכִינְהוּ וְאָתֵי לְאִיפְּסוֹלֵי.
בוא ושמע הוכחה נוספת: ובאתרוג גדול, המידה המרבית היא כדי שיוכל לאחוז שניים בידו האחת; זהו דבריו של רבי יהודה. רבי יוסי אומר: הוא כשר אפילו אם הוא גדול כל כך שאינו יכול לאחוז אלא אחד בשתי ידיו. הגמרא שואלת: מה הטעם לשיטתו של רבי יהודה? וכי לא משום שרבי יהודה דורש הידור באתרוג? הגמרא משיבה: לא, הטעם הוא כפי שאמר רבה: אדם אוחז את הלולב בימין ואת האתרוג בשמאל. לפעמים, כאשר מוסרים לו את ארבעת המינים, יחליפו לו אותם, ויניחו את שלושת המינים ביד שמאלו ואת האתרוג בימינו, ואז יבוא להחליפם ולהניח כל אחד ביד הראויה לו. אולם אם האתרוג גדול מדי, לא יוכל לאחוז את האתרוג ואת הלולב יחד, ויבוא לפסול את האתרוג, שכן הוא עלול ליפול.
וְאֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה, הָא כְּתִיב ״הָדָר״?
הגמרא שואלת: ואולם, אפילו לפי רבי יהודה, והרי נאמר: פרי עץ הדר [הדר]? אם כן, כיצד הוא יכול לפסוק שאתרוג אינו טעון יופי?
הַהוּא הַדָּר בְּאִילָנוֹ מִשָּׁנָה לְשָׁנָה.
הגמרא משיבה שרבי יהודה סבור: פסוק זה משמעו שיש ליטול פרי שדר [hadar] בעצו משנה לשנה. הוא נשאר על העץ ואינו קמל ונושר בסוף העונה כפי שקורה לרוב הפירות. וזהו מאפיין של האתרוג.
שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת. וְשֶׁל אֲשֵׁרָה — פָּסוּל? וְהָאָמַר רָבָא: לוּלָב שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה — לֹא יִטּוֹל, וְאִם נָטַל — כָּשֵׁר.
§ המשנה ממשיכה: לולב של עץ שנעבד כעבודה זרה [אשרה] ולולב מעיר שתושביה הודחו לעבודה זרה, שחייבים לשרוף אותו יחד עם כל רכוש העיר, פסולים. והאם לולב של אשרה פסול? והרי רבא אמר לגבי לולב של עבודה זרה: לכתחילה אין ליטול אותו כדי לקיים את המצווה; אולם אם נטל אותו, הוא כשר והוא יוצא בו ידי חובתו בדיעבד? לכאורה, לולב מאשרה כשר.
הָכָא בַּאֲשֵׁרָה דְמֹשֶׁה עָסְקִינַן, דְּכַתּוֹתֵי מְיכַתַּת שִׁיעוּרֵיהּ.
הגמרא מסבירה: כאן, במשנה, אנו עוסקים באשרה של משה, המתוארת בתורה. המשנה אינה מתייחסת לעץ שניטע מתוך כבוד לעבודת אלילים, אלא לעץ שבעצמו נעבד כאליל. יש חובה לשרוף עבודה זרה ולהשמידה. לכן, מבחינה הלכתית, העץ האחרון נחשב כאילו כבר נשרף. השיעור הנדרש של הלולב נכתש, ולכן הוא פסול לשימוש לקיום המצווה. פסיקתו של רבא אינה חלה על אשרה מסוג זה.
דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: דּוּמְיָא דְּעִיר הַנִּדַּחַת. שְׁמַע מִינַּהּ.
הגמרא מציינת: נוסח המשנה גם מדויק ומלמד שהכוונה היא לאשרה של משה, שכן הסמיכות של ההלכה של אשרה להלכה של עיר שתושביה הודחו לעבודה זרה מלמדת שמעמדה ההלכתי של האשרה דומה לזה של עיר שתושביה הודחו לעבודה זרה, שבה יש לשרוף את כל הרכוש. בשני המקרים, הלולב נחשב כאילו כבר נשרף וחסר את השיעור הנדרש. הגמרא מסכמת: אכן, למד מכאן שזו הסיבה שהלולב פסול.
נִקְטַם רֹאשׁוֹ. אָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא נִקְטַם, אֲבָל נִסְדַּק — כָּשֵׁר.
המשנה ממשיכה: אם ראשו של הלולב נקטם, הוא פסול. רב הונא אמר: לימדו שהוא פסול רק כאשר נקטם לגמרי; אבל אם הראש רק נסדק, הלולב כשר.
וְנִסְדַּק כָּשֵׁר? וְהָתַנְיָא: לוּלָב כָּפוּף,
הגמרא שואלת: והאם לולב סדוקכשר? והרי שנינו בברייתא: לולב שהוא כפוף בראשו,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria