Drashot AI Logo
כִּי הָא (דְּרַבָּה) בַּר חָמָא כִּי הֲווֹ קָיְימִי מִקַּמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא מַרְהֲטִי בִּגְמָרָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, וַהֲדַר מְעַיְּינִי בִּסְבָרָא.
כמו באותו מקרה הנוגע לרבא ורמי בר חמא, שכאשר היו עומדים לפני רב חסדא, לאחר שלימד אותם הלכההם היו ממהרים לחזור על המסורת ששמעו ממנו יחד, ורק לאחר מכן מנתחים את הטעם של המסורת שקיבלו. נראה אפוא כי בלימוד המשנה והפירוש האמוראי על המשנה יש הבחנה בין לימוד מקיף ללימוד מעמיק.
אָמַר רָבָא: מָאנֵי מִשְׁתְּיָא — בִּמְטַלַּלְתָּא, מָאנֵי מֵיכְלָא — בַּר מִמְּטַלַּלְתָּא. חַצְבָּא וְשָׁחֵיל — בַּר מִמְּטַלַּלְתָּא, וּשְׁרָגָא — בִּמְטַלַּלְתָּא. וְאָמְרִי לַהּ: בַּר מִמְּטַלַּלְתָּא. וְלָא פְּלִיגִי: הָא — בְּסוּכָּה גְּדוֹלָה, הָא — בְּסוּכָּה קְטַנָּה.
בעניין המגורים בסוכה, רבא אמר: כלי שתייה כגון כוסות, שבדרך כלל הם נקיים, נשארים בסוכה. כלי אכילה מוציאים מן הסוכה לאחר השימוש. כד חרס וסל נצרים [shaḥil] המשמשים לשאיבת מים מוציאים מחוץ לסוכה. ומנורה נשארת בתוך הסוכה, ויש אומרים שמוציאים אותה מחוץ לסוכה. הגמרא מעירה: והם אינם חולקים. אלא, דעה זו, שמנורה נשארת בתוך הסוכה, מתייחסת לסוכה גדולה, שבה המנורה וריחה אינם מפריעים ליושבים בסוכה. ואילו אותה דעה, שמוציאים את המנורה מחוץ לסוכה, מתייחסת לסוכה קטנה, שבה ריח המנורה פוגעני.
יָרְדוּ גְּשָׁמִים. תָּנָא: מִשֶּׁתִּסְרַח הַמִּקְפָּה שֶׁל גְּרִיסִין.
§ המשנה קבעה: אם ירד גשם, מותר לצאת מן הסוכה מן הרגע שיורד גשם חזק כל כך עד שהתבשיל הקרוש יתקלקל. שנינו בתוספתא: השיעור הוא משעה שתבשיל קרוש של גרעינים כתושים, מאכל שמתקלקל אפילו מגשם קל, יתקלקל.
אַבָּיֵי הֲוָה קָא יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף בִּמְטַלַּלְתָּא, נְשַׁב זִיקָא וְקָא מַיְיתֵי צִיבְוָתָא. אֲמַר לְהוּ רַב יוֹסֵף: פַּנּוּ לִי מָאנַי מֵהָכָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי, וְהָא תְּנַן: מִשֶּׁתִּסְרַח הַמִּקְפָּה! אֲמַר לֵיהּ: לְדִידִי, כֵּיוָן דַּאֲנִינָא דַּעְתַּאי — כְּמִי שֶׁתִּסְרַח הַמִּקְפָּה דָּמֵי לִי.
אביי היה יושב לפני רב יוסף בסוכה. הרוח נשבה והביאה עמה קיסמים מן הסכך, והם נפלו על האוכל. רב יוסף אמר לו: פנה את כליי מכאן, ואוכל בבית. אמר לו אביי: האם לא למדנו במשנה שאדם נשאר בסוכהעד שהתבשיל הקרוש יתקלקל? עדיין אין זה המצב. אמר לו: בשבילי, מאחר שאני איסטניס, מצב זה הוא כאילו התבשיל הקרוש יתקלקל.
תָּנוּ רַבָּנַן: הָיָה אוֹכֵל בַּסּוּכָּה וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים וְיָרַד — אֵין מַטְרִיחִין אוֹתוֹ לַעֲלוֹת עַד שֶׁיִּגְמוֹר סְעוּדָּתוֹ. הָיָה יָשֵׁן תַּחַת הַסּוּכָּה וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים וְיָרַד — אֵין מַטְרִיחִין אוֹתוֹ לַעֲלוֹת עַד שֶׁיֵּאוֹר.
החכמים לימדו: אם אדם היה אוכל בסוכה, וירד גשם, וירד מן הסוכה שעל הגג כדי לאכול בביתו, אין מטריחים אותו לעלות שוב אל הסוכה לאחר שפסק הגשם עד לאחר שיסיים את סעודתו. וכן, אם אדם היה ישן תחת סכך הסוכה, וירד גשם, והוא ירד לישון בבית, אין מטריחים אותו לעלות שוב אל הסוכה לאחר שפסק הגשם; אלא, הוא רשאי לישון בבית עד שיאיר היום.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: עַד שֶׁיֵּעוֹר אוֹ עַד שֶׁיֵּאוֹר? תָּא שְׁמַע: עַד שֶׁיֵּאוֹר וְיַעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. תַּרְתֵּי?! אֶלָּא אֵימָא: עַד שֶׁיֵּעוֹר וְיַעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר.
הועלתה דילמה לפני החכמים: האם הקריאה הנכונה של הברייתא היא: עד שיתעורר [שייעור], בכתיב בעי"ן, ומשהתעורר הוא חוזר אל הסוכה אפילו באמצע הלילה? או שמא הקריאה הנכונה היא: עד שיאיר [שייעור], בכתיב באל"ף, ואינו צריך לחזור אל הסוכה עד הבוקר? בוא ושמע ראיה שתכריע את העניין מברייתא קשורה: אין צריך לחזור אל הסוכהעד שיאיר [שייעור], בכתיב באל"ף, ויעלה עמוד השחר. הגמרא שואלת: מדוע חזרה הברייתא על ביאת האור פעמיים (ריטב"א)? אלא אמור כך: עד שיתעורר [שייעור], בכתיב בעי"ן, ויעלה עמוד השחר. שתי הקריאות נכונות, שכן עד שאדם מתעורר ומאיר היום הוא רשאי להישאר בבית.
מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מִי שָׁפַךְ לְמִי? תָּא שְׁמַע דְּתַנְיָא: שָׁפַךְ לוֹ רַבּוֹ קִיתוֹן עַל פָּנָיו, וְאָמַר לוֹ: אִי אֶפְשִׁי בְּשִׁמּוּשֶׁךָ.
§ המשנה ממשיכה: החכמים אמרו משל: למה הדבר הזה דומה? לעבד שבא למזוג יין לרבו, והוא שופך קיתון של מים על פניו. נתעוררה שאלה לפני החכמים: מי שפך את המים על פני מי? בוא ושמע ראיה, כפי שנלמד במפורש בברייתא: רבו שפך קיתון של מים על פניו ואמר לו: איני רוצה בשימושך.
תָּנוּ רַבָּנַן: בִּזְמַן שֶׁהַחַמָּה לוֹקָה — סִימָן רַע לְכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָשָׂה סְעוּדָּה לַעֲבָדָיו וְהִנִּיחַ פָּנָס לִפְנֵיהֶם, כָּעַס עֲלֵיהֶם וְאָמַר לְעַבְדּוֹ: טוֹל פָּנָס מִפְּנֵיהֶם וְהוֹשִׁיבֵם בַּחוֹשֶׁךְ.
אגב העובדה שגשם בסוכות הוא סימן לנזיפה אלוהית, הגמרא מביאה כמה נושאים קשורים. חכמים לימדו: כאשר השמש לוקה, זהו סימן רע לכל העולם כולו. הגמרא מביאה משל. למה הדבר דומה? הדבר דומה למלך בשר ודם שהכין סעודה לעבדיו והניח לפניהם פנס [panas] כדי להאיר את האולם. כעס עליהם ואמר לעבדו: טול את הפנס מלפניהם והושב אותם בחושך.
תַּנְיָא רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כׇּל זְמַן שֶׁמְּאוֹרוֹת לוֹקִין — סִימָן רַע לְשׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁמְּלוּמָּדִין בְּמַכּוֹתֵיהֶן. מָשָׁל לְסוֹפֵר שֶׁבָּא לְבֵית הַסֵּפֶר וּרְצוּעָה בְּיָדוֹ, מִי דּוֹאֵג — מִי שֶׁרָגִיל לִלְקוֹת בְּכׇל יוֹם וָיוֹם הוּא דּוֹאֵג.
שנינו בברייתא שרבי מאיר אומר: בזמן שהמאורות לוקים, כלומר, החמה והלבנה, סימן רע הוא לשונאיהם של ישראל, שהוא לשון נקייה לישראל, מפני שהם מלומדים במכותיהם. מתוך ניסיון העבר הם מניחים שכל פורענות הפוגעת בעולם מכוונת אליהם. הגמרא מציעה משל: הדבר דומה למלמד שבא לבית הספר ורצועה בידו. מי דואג? הילד שרגיל ללקות בכל יום ויום הוא זה שדואג.
תָּנוּ רַבָּנַן: בִּזְמַן שֶׁהַחַמָּה לוֹקָה — סִימָן רַע לַגּוֹיִם. לְבָנָה לוֹקָה — סִימָן רַע לְשׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. מִפְּנֵי שֶׁיִּשְׂרָאֵל מוֹנִין לַלְּבָנָה, וְגוֹיִם לַחַמָּה. לוֹקָה בַּמִּזְרָח — סִימָן רַע לְיוֹשְׁבֵי מִזְרָח. בַּמַּעֲרָב — סִימָן רַע לְיוֹשְׁבֵי מַעֲרָב. בְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ — סִימָן רַע לְכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ.
החכמים לימדו בברייתא אחרת: כאשר החמה לוקה, זהו סימן רע לאומות העולם. כאשר הלבנה לוקה, זהו סימן רע לשונאיהם של ישראל. זאת מפני העובדה שעם ישראל מחשב את לוח השנה שלו בעיקר על פי הלבנה, ואילו האומות האחרות מחשבות על פי החמה. כאשר החמה לוקה במזרח, זהו סימן רע ליושבי ארצות המזרח. כאשר היא לוקה במערב, זהו סימן רע ליושבי ארצות המערב. כאשר היא לוקה באמצע הרקיע, זהו סימן רע לכל העולם.
פָּנָיו דּוֹמִין לְדָם — חֶרֶב בָּא לָעוֹלָם. לְשַׂק — חִיצֵּי רָעָב בָּאִין לָעוֹלָם. לָזוֹ וְלָזוֹ — חֶרֶב וְחִיצֵּי רָעָב בָּאִין לָעוֹלָם. לָקָה בִּכְנִיסָתוֹ — פּוּרְעָנוּת שׁוֹהָה לָבֹא. בִּיצִיאָתוֹ — מְמַהֶרֶת לָבֹא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים חִילּוּף הַדְּבָרִים.
אם, בזמן ליקוי חמה, מראהו של השמש הוא אדום כדם, זהו סימן שחרב, כלומר מלחמה, באה לעולם. אם השמש היא שחורה כשק העשוי משיער עיזים כהה, זהו סימן שחיצי רעב באים לעולם, מפני שהרעב מחשיך את פניהם של בני אדם. כאשר הוא דומה גם לזה, לדם, וגם לזה, לשק, זהו סימן שגם חרב וגם חיצי רעב באים לעולם. אם הוא לקה בכניסתו, סמוך לאחר זריחתו, זהו סימן שהפורענות מתמהמהת לבוא. אם השמש לוקה ביציאתו בסוף היום, זהו סימן שהפורענות ממהרת לבוא. ויש אומרים שהדברים הפוכים: ליקוי בשעות הבוקר המוקדמות הוא סימן שהפורענות ממהרת, ואילו ליקוי בשעות אחר הצהריים המאוחרות הוא סימן שהפורענות מתמהמהת.
וְאֵין לְךָ כׇּל אוּמָּה וְאוּמָּהּ שֶׁלּוֹקָה, שֶׁאֵין אֱלֹהֶיהָ לוֹקֶה עִמָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְכׇל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים״. וּבִזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם אֵין מִתְיָרְאִין מִכׇּל אֵלּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאוֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה״ — גּוֹיִם יֵחַתּוּ, וְאֵין יִשְׂרָאֵל יֵחַתּוּ.
אמרו חכמים: אין לך אומה שלוקה שאין אלוהיה לוקה עמה, שנאמר: "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים; אני ה'" (שמות יב:יב). מוסיפה הגמרא: כאשר עם ישראל עושים רצונו של מקום, אין הם צריכים לירא מכל אלה הסימנים, שנאמר: "כה אמר ה': אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה" (ירמיהו י:ב). הגוים יחתו, אבל עם ישראל לא יחתו, ובלבד שלא ילכו בדרכי הגוים.
תָּנוּ רַבָּנַן: בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים חַמָּה לוֹקָה: עַל אָב בֵּית דִּין שֶׁמֵּת וְאֵינוֹ נִסְפָּד כַּהֲלָכָה, וְעַל נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה שֶׁצָּעֲקָה בָּעִיר וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ, וְעַל מִשְׁכַּב זְכוּר, וְעַל שְׁנֵי אַחִין שֶׁנִּשְׁפַּךְ דָּמָן כְּאֶחָד.
החכמים לימדו כי בגלל ארבעה דברים החמה לוקה: על חשבון אב בית דין שמת ואינו נספד כראוי, והליקוי הוא מעין הספד מן השמים; ועל חשבון נערה מאורסה שצעקה בעיר שהיא נאנסת ולא היה מי שיציל אותה; על חשבון משכב זכר; ועל חשבון שני אחים שדמם נשפך כאחד.
וּבִשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים מְאוֹרוֹת לוֹקִין: עַל כּוֹתְבֵי פְלַסְתֵּר, וְעַל מְעִידֵי עֵדוּת שֶׁקֶר, וְעַל מְגַדְּלֵי בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְעַל קוֹצְצֵי אִילָנוֹת טוֹבוֹת.
ועל ארבעה דברים המאורות לוקים: על חשבון מזייפי שטר מזויף [pelaster] שנועד להכפיש אחרים; על חשבון מעידי עדות שקר; על חשבון מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל באזור מיושב; ועל חשבון כורתים של עצים טובים, נושאי פרי.
וּבִשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים נִכְסֵי בַּעֲלֵי בָתִּים נִמְסָרִין לַמַּלְכוּת: עַל מַשְׁהֵי שְׁטָרוֹת פְּרוּעִים, וְעַל מַלְוֵי בְּרִבִּית,
ועל ארבעה דברים נכסי בעלי בתים נמסרים למלכות כעונש: על אותם שומרי שטרות חוב פרועים, השומרים מסמכים אלה במקום לקרוע אותם או להחזירם ללווים, שכן הדבר היה מאפשר למלווה לגבות כסף באמצעות השטר פעם שנייה; ועל חשבון מלווים בריבית;

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria